על שולחן השבת
פרשת קרח
קרח והבחירה החופשית
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו אנו לומדים על המהומה שגרם קורח בעם ישראל.
בתחילת הפרשה, כאשר התורה מציגה בפנינו את קורח, היא מציינת את ייחוסו: "קורח בן יצהר בן קהת בן לוי". נשאלת השאלה מדוע מצאה התורה לנכון להזכיר את שמות אבותיו, הרי מעשיו הרעים של קורח יש בהם גנאי לאבותיו! הנה בגמרא (סנהדרין קט ע"ב) דרש ריש לקיש את הפסוק: "קרח – שנעשה קרחה (שנבלעו) בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהריים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנום", ומשמע שמעשיו של קורח אכן הוציאו שם רע על אבותיו!
מסביר אור החיים הקדוש שאת עניין אילן היוחסין ניתן להבין באופן אחר ולראות את ההשתלשלות כענפים:
הקדושה השתלשלה מאברהם אבינו ליצחק ואחריו ליעקב. מיעקב השתלשלו 12 ענפים שהם 12 השבטים, מענף לוי השתלשלו שלושה ענפים: גרשון קהת ומררי, וענף קהת הסתעף לארבעה: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל, וליצהר היה את קורח. לפני החטא היה הענף של קורח ושורשו טהור, וניתן היה לדרוש את שושלתו בדרך טהרה: בן יצהר – שהיה מאיר לעולם כצהריים, בן קהת – שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי – שנתלווה מיום לידתו לקב"ה – ממש דרשה הפוכה מדרשתו של ריש לקיש! מעשיו של קורח גרמו לכך שהענף שלו הושחת ממנו עד החיבור ללוי.
אכן, מעשיו של אדם יכולים להשפיע על אבותיו לטוב או למוטב, לא נרחיב יתר על המידה בדברים מיסטיים (המעוניין יעיין באור החיים הקדוש), אך אפשר ללמוד מעניין זה דבר עצום: קורח יכול היה להמשיך את אבותיו בדרך הטובה אך הוא בחר להרע, וכיוון שזה היה מעשה כ"כ בעייתי זה התבטא אפילו בשמותיהם של אבותיו.
לקורח היתה למעשה בחירה חופשית מוחלטת לאיזו דרך להוביל את עצמו.
רעיון דומה לכך מצאנו במדרש תנחומא (תזריע ח), שם מוסבר כי על המטה של משה רבנו היה חקוק בכתב נוטריקון האותיות 'דצ"ך עד"ש באח"ב' ומשה היה מביט במטה ורואה איזו מכה ראויה לבוא על פרעה, ומביאה עליו. ולכאורה אינו מובן מה עניין ראשי התיבות האלה?
תשובה על כך שמעתי מהרב פיירמן (רב בישיבתנו ובמכון מאיר). מה יהיה פירושה של כל אות ואות היה תלוי בבחירה של המצרים. אם הם היו בוחרים בטוב, במקום להתאכזר על ישראל ולעכב גאולתם, הם היו מסייעים לגאולת ישראל, ואז במקום "ד'ם" היה יכול להיות "ד'בש" או כל ברכה אחרת, וכן הלאה. כלומר, יש לאדם ולחברה בחירה חופשית מוחלטת, והיא נובעת מכך שיש אפשרות בלתי מוגבלת לעשות טוב או רע. כי הנה רבים שואלים מדוע יש כל כך הרבה רע בעולם? אחת התשובות לכך היא שאם הרע היה רק אפשרות תיאורטית – לדוגמא: מלחמות קשות בין עמים, רצח עם, התעללויות, גניבות וכו' היו רק אפשרות תיאורטיות – אזי לא היה שכר אמיתי לחברה ולאדם הבוחרים בטוב, כפי שקורח יכול היה להיות "בן יצהר – בן שמאיר לעולם כצהריים" או להפך, "בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהריים".
רבים מתרעמים (במיוחד חבר'ה צעירים) שהיום בדורנו קשה מאד ללכת בדרכי התורה והיראה מכיון שהפיתויים של היום חזקים ונגישים מדי, ו'בלתי אפשרי' להתגבר עליהם, וכן החברה הכללית הפכה כמעט כל דבר אסור – למותר ולגיטימי. התשובה לכך היא: אדרבה, הדור שלנו כ"כ גדול שהקב"ה רוצה שנבחר בחירה מלאה ושלמה בדרך הישר ולא מתוך הרגל או כפייה או בלית ברירה, כי האדם נבדל מן הבהמה בכך שיש לו בחירה חופשית, וככל שהבחירה הינה קשה יותר כך הבוחר בטוב קונה את דרך הישר באופן מלא יותר ומזדהה איתו יותר ובכך הינו בעל הטוב ההוא.
נסיים בדברי הרמח"ל בדעת תבונות (סימן קכד עמ' קה, פרידלנדר) בעניין 'תועלת הרע': "עיקר הניסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו (כלומר, שיש אפשרות טוטאלית לרע) הוא לראות היעמדו בני אדם באמונתם… והנה זה ריוח גדול מאד מהתעלם השלימות העליון, ומקום הניח לרע להחשיך פני העולם לניסיון גדול כזה. כי עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו יתברך הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה, וכמה שכר גדול ינתן להם חלף (=תמורת) עבודתם לעתיד לבוא"!
"וישמע משה – ויפול על פניו"
נחום אביחי בוצ'קו
משה רבנו עומד בפני מתקפה קשה. קורח אסף אליו אנשי ציבור רבים מעם ישראל, ומערער על מנהיגותם של משה ואהרן: "ויאמרו אליהם רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (טז, ג).
כיצד מגיב משה רבנו כאשר הוא שומע דברים אלה? "וישמע משה – ויפול על פניו" (שם, ד), ורק לאחר מכן עונה משה את תשובתו לעדת קורח.
מהו "ויפול על פניו"?
המפרשים ניגשו לפירוש זה מכיוונים שונים:
רש"י: משה רבנו נפל על פניו בגלל המחלוקת, הואיל וזה היה כבר החטא הרביעי במדבר (אחר העגל, המתאוננים, המרגלים) ומשה כבר אינו יודע היאך יוכל לחפות עוד על החוטאים בפני הקב"ה.
רס"ג: משה רבנו נופל על פניו להשיג ולשמוע חזון מאת ה', ובכך ביקש שתשרה עליו שכינה.
חזקוני: נפל על פניו מבושה, וכן לתפילה.
אור החיים: "להראות קצה האחרון ההכנעה, ושיווה נפשו כעפר הארץ כעבד המשתחוה לפני השררה", היינו עניין ענוה והכנעה כלפי עדת קורח.
באיזו דרך שנבחר לפרש את נפילתו של משה, נוכל לראות כי תגובתו של משה אינה תגובה רגילה במצב כגון זה. היינו מצפים ממשה לענות מייד לעדת קורח המתריסה כנגדו, וכפי שנוהג אדם רגיל מן הישוב כאשר אחר תוקף אותו במילים ומנסה לפגוע בו.
לא כן משה. משה שומע את הדברים ומייד – נופל על פניו, היינו עוצר לרגע, מתבונן ומבין את אשר קרה, מתפלל אל ה', מבקש נבואה והשראת שכינה, דואג על עתיד העם ותשובתם בפני ה', ומכניס עצמו לעמדה של ענוה והכנעה. רק לאחר כל זאת קם משה ועונה לעדת קורח את הדברים, על פי ה'.
צריכים אנו ללמוד מכאן כלל חשוב בהתנהגותנו – לעולם לא לפעול מייד לאחר שפגעו בנו או הכעיסו אותנו. תגובה כזאת אינה שקולה, ובדרך כלל תהיה תגובה שאינה ראויה.
צריכים אנו לעצור, להירגע, להתבונן מה זה ועל מה זה, ולזכור כי האדם העומד ומתריס מולנו אף הוא בנו של הקב"ה ואף הוא נברא בצלם א-להים, נבקש מן הקב"ה כי יורנו בדרך נכונה – ורק אז נגיב. רק באופן זה תהיה תגובתנו אמיתית ומדודה.
כלל זה נכון בכל מערכת יחסים: בין מעביד לעובד, בין איש לאשתו, בין שכנים, וגם בין הורים לילדים.
הרמח"ל במסילת ישרים (פי"א, יג) מביא את מאמר חז"ל (חולין פט ע"א): 'תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז) – אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה', ומסביר הרמח"ל שמדובר על מי שכבר נתעורר טבעו בכעס – והוא בהתגברותו בולם פיו! וממשיך הרמח"ל שאפילו לדבר מצוה, כמו חינוך ילדים או תלמידים, צריך שיהיה הכעס שמראה לילדיו 'כעס הפנים (כעס חיצוני) ולא כעס הלב'!
כמובן, קל מאוד לקרוא את הדברים בספרי המוסר, לכתוב אותם כמאמר ואף לומר אותם בקול, אך להצליח לקיים הנהגה זו הוא דבר קשה ומצריך מאמץ ורצון רב.
ולוואי ונזכה להיות מתלמידיו של משה רבנו, ונדע גם בשעה שפוגעים בנו "ליפול על פנינו" ולהמתין כמה רגעים.
קורח והמחלוקת שאינה לשם שמים
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו אנו קוראים על ההתרסה של קורח ועדתו כלפי משה רבנו. ננסה להתבונן בכמה נקודות העולות מן הפרשה, ולנסות להפנים את המסרים הטמונים בהם ולחיות על פיהם.
בעקבות התרסתו של קורח אומר משה רבנו "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), ופירש רש"י שאפילו במצב שהיה מותר למשה לקחת משל ציבור מכל מקום הוא לא לקח.
בפרקי אבות (ה, יז) נאמר: "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל ועדתו". ידועה השאלה: בכל מחלוקת יש שני צדדים, וכן הוא ברישא הלל כנגד שמאי, אך בסיפא לכאורה אין שני צדדים, והיה צריך לומר 'מחלוקת קורח ומשה' ולא 'מחלוקת קורח וכל עדתו' שהיו בצד אחד!
עונה הנועם אלימלך (מובא בפירוש קהתי שם) שהמשנה נותנת לנו כלל ברור איך מבחינים בין מחלוקת שהיא לשם שמים לבין מחלוקת שאינה כזו: כאשר צד אחד חלוק עם עצמו, וכל השותפים מסוכסכים זה עם זה בעניינים שונים והתאחדו רק לדבר הזה – משמע שהמחלוקת אינה אמיתית ואינה לשם שמים. בעדת קורח היו 250 איש וכל אחד מהם התאווה לכהונה גדולה, והיו מתחרים זה בזה בקביעות, ורק במחלוקת נגד משה רבנו הם היו בעצה אחת לחלוק עליו, מכאן מוכח שלא היתה זו מחלוקת לשם שמים.
שתי הנקודות האלה – שמשה רבנו לא השתמש מעולם משל ציבור, והמחלוקת בעדת קורח שלא היתה לשם שמים – מלמדות על ההבדל התהומי בין משה רבנו לקורח. משה רבנו כלל לא רצה להנהיג את העם מרוב ענווה שהיתה בו, עד שהקב"ה כמעט והכריח אותו לכך. עם כל זה, בכל תקופת מנהיגותו לא השתמש משה במעמדו לצרכיו האישיים אפילו לא פעם אחת, ואפילו במקרים בהם היה יכול לעשות כן בהיתר. לעומתו קורח, כל מטרתו היתה טובתו האישית של הרגשת שררה וכבוד וטובת העם לא עמדה לנגד עיניו, וכפי שביארו חז"ל.
הגמרא במסכת ברכות (ו ע"א) מתארת לנו איך אפשר לזהות מזיקים: יקח אפר מנופה, יניחהו מסביב למיטה, ובבוקר יראה שם עקבות רגלי תרנגולים. מימרא זו ודאי אינה כפשוטה ויש לרדת לעומקה. מסביר הראי"ה קוק (עין איה, ברכות, פ"א סי' מו): הכוחות הרעים בעולם יסודם בפירוד ומניעת אחדות, והפירוד מביא לחיפוש אחר תאוות. אפר הוא משל לדבר מופרד, שקודם שריפתו היה דבר שלם ועתה נפרד לאפר, ואפר הוא שיא הפירוד כי אי אפשר לשוב ולחברו. תרנגול מסמל את שיא התאוה והאנוכיות, שאינו מרגיש אלא את עצמו, וכעין מה שאמרו 'שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים', בתכיפות, כלומר תאווה לשם תאווה בלא מסגרת ושליטה. סימני תרנגולים על אפר – זהו הסימן לכוחות רעים ומזיקים.
כך גם קורח, רוצה את ההנהגה אך ורק לשם תאוות הכבוד, וכדי להגיע לכך אין הוא בוחל בשום אמצעי של מחלוקת ופירוד על מנת להגיע למטרתו.
נתפלל שמנהיגינו יילכו בדרכיו של משה רבנו, כי זהו ניסיון לא קל בכלל. וגם אנחנו, כל אחד בתפקידו החברתי והמשפחתי, נשתדל לפעול לטובת העניין שלשמו אנו אמורים לפעול, בשיתוף ובאחדות, לא למען אינטרסים צרים ואישיים אלא לשם שמים!
רז המלאך
שאול דוד בוצ'קו
אש המחלוקת שהציתו קורח ועדתו מסרבת לדעוך. קורח ומאתיים וחמישים האנשים שנלוו אליו מתו מיתה משונה. והנה, ללא שהות, העם מרים שוב את לפיד המרד: 'וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה"' (במדבר יז, ו).
תגובת ה' לא תתעכב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע' (שם שם, ט-י). משה הוא שביקש מה' שיעשה מופת להעניש את קורח ועדתו, אולם הפעם תגובתו שונה לחלוטין. חיש מהר הוא ניגש אל אהרן ומצווה אותו: 'קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף' (שם שם, יא). אהרן מציית מיד: 'וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (שם שם, יב-יג).
מדוע שינה משה את גישתו? אמנם עוון הקהל היה חמור יותר משל קורח? והרי העם היו אך עתה עדים לעונש של קורח ועדתו 'הנועדים על ה', ולא למדו לקח! יתר על כן, אך כרגע ציווה ה' את אלעזר להרים את המחתות של מאתיים וחמישים החטאים, ולרקע אותם פחים ציפוי למזבח, 'זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתו'ֹ (שם שם, ה).
המרד המחודש של העם הופך את העונש המופלא שהוטל על קורח לבלתי מועיל, ולשווא כל השתדלות ה' לחנך את בני ישראל לקבל את העובדה שיש בתוכם שבט נבחר, אשר קדושתו מקנה לו מעמד ייחודי. זוהי אכן הסיבה שחרון אפו של ה' מכה בעם ללא כל אזהרה נוספת.
ההבדל בין מחלוקת קורח לבין מרד העם איננו אפוא בחומרת העוון, אלא בזהות החוטאים: שם קבוצה מצומצמת, וכאן העם כולו. כאשר ביקש משה שקורח ימות במיתה על-טבעית הוא לא פעל מתוך שנאה אישית, אלא למען ירְאו כל העם ויירָאו. וכן גם דעתו עתה, שאפשר אמנם להעניש יחידים, אולם בשום אופן לא את כל הקהל. לכן, גם אם בסופו של דבר נגרר כל עם לחטוא, יש לעשות הכול כדי להצילו.
אך מה יכול משה לעשות? רש"י (במדבר יז, יא) עונה, על פי הגמרא (שבת פט, א): 'רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטורת עוצר המגפה'.
מה כוונת המדרש הזה? הקטורת מסמלת אידיליה בין האדם לא-לוהיו, שבה הקשר שביניהם אינו זקוק לעבור דרך משבר הקרבן. היא מוגשת כל יום בקודש, בפנים המשכן, מקום שרק הכהנים רשאים להיכנס אליו; רק אהרון ובניו רשאים להגיש אותה. היא ביטוי לקשר האינטימי שבין האדם לא-לוהים.[1] היא התעלות בהרמוניה כזו שרק הכהנים, המשפחה הנבחרת מתוך השבט הנבחר, מסוגלים לה. זוהי מערכת היחסים המיוחדת שהשתוקקו לה נדב ואביהו כשהקריבו 'לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא
צִוָּה אֹתָם' (ויקרא י, א). ואף קורח קינא בכך, ולא יכול היה להשלים עם העובדה שלעולם לא יזכה לה.
מלאך המוות לימד את משה שאפשר לנצח את המוות כאשר שוברים את הגבולות ומפילים את המחיצות. כדי לנצח את המוות, על הכהן הגדול להסתכן בנפשו ולהקריב את הקטורת – שבזמנים כתיקונם מוגשת רק לפני ולפנים – בחוץ, בתוך העם, בין רשעים גמורים.
הסכנה עצומה. אכן, אם עבודה זו לא תעלה לרצון לפני ה', המקריב יתחייב בנפשו. זאת ועוד, קדושה והצגות ראווה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וקשה אפוא להישאר קדוש מחוץ למקום המוצנע שבמקדש. הסכנות הרוחניות האלה מתווספות על הסכנה המוחשית במקום שמשתוללת מגיפה, ודרוש אומץ רב להתהלך כך בין החיים ובין המתים. ואכן אהרן הצליח בעומדו בתוך המון העם לכונן קשר עם הקב"ה, כאילו עומד בדומיה של בית קדשי הקדשים.
דווקא מלאך המוות הוא שגילה רז זה, ללמד שרק כאשר האדם מוכן למסור את נפשו כדי למלא את שליחותו ואינו חושש להגיע אף עד המקום שחיים ומוות נושקים זה לזה, יכול הוא לנפץ את המחיצות המקיפות את הקודש.
הנך רשאי להקריב את הקטורת בתוך הקהל כאשר אתה מתייצב בלִבה של המגפה:
'וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים' (במדבר יז, יג).
המגפה, שהחלה כאשר ה' פקד על משה 'הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת' (שם שם, י), נעצרה כאשר אהרן מילא את פקודת משה 'וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה' (שם שם, יא).
[1] קטורת מלשון קישור. ראה דרוש לשבת תשובה למהר"ל.