סימן תנ"ו – דין שיעור כמות לישת המצות, ובו ג' סעיפים

כשהיו בני ישראל במדבר, היה מאכלם "לחם מן". שיעור לחמו של כל אדם היה, כמובא בתורה, מידת "עומר", שהיא כנראה הכמות הנצרכת לבן אדם ליום.

מן התורה יש מצוה להפריש חלה מן העיסה, כמפורש בכתוב "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, חַלָּה תָּרִימוּ" (במדבר טו, כ). במסורת למדנו ש"עֲרִסֹתֵכֶם" פירושו כמות העיסה של אבותינו במדבר[1]. ובפרשת בשלח צויין, כי כמות המן שירדה לאדם היתה "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר[2] לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז, טז), כלומר עומר לכל אדם.

לישת כמות גדולה מעוררת חשש לחימוץ העיסה. סימן זה דן בשיעור הקמח הראוי ללישת המצות.

סעיף א

^אאין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה (א), שהיא מ"ג בצים וחומש ביצה בינונים והוא עשרון, ^בוכן ישער אותה, ימלא כלי מים ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואחר כך יתן מ"ג ביצים ויחזיר בו המים שעירה ממנה והמים שיותרו יתנם בכלי אחר, והכלי המחזיק אותם הוא המדה למלאותו מקמח. ^גוהמדה מחוקה ולא גדושה (ב), ושיעורה מקמח חטה מצרית תק"כ דרהם מצריים בקירוב (ג). הגה: ולא ידחק הקמח במדה (ד), דא"כ לא ילוש יפה. וטוב לומר בשעת נתינת הקמח למדה, שעושה לשם מצוה (ה) (מהרי"ל).

^אמימרא דרב פסחים מח ^בטור ושאר פוסקים. ^גתשובת הרשב"א והרא"ש בהלכות חלה ושאר פוסקים.

• שיעור חלה – זהו "עומר", שהוא עשירית האיפה, ככתוב וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא (שמות טז, לו), שהוא 43.2 ביצים[3].

במידות שלנו, שיעור הביצה הוא 57.6 סמ"ק, ואם כן נפח הקמח המחויב בהפרשת חלה בברכה הוא 2.488 ליטר קמח, ובגלל שמשקל הקמח קל, זה יוצא 1.66 ק"ג (סך הכל, קילו ושני שליש), וזה השיעור המירבי ללישת עיסה של מצות.

• מחוקה ולא גדושה – כלומר לא ימלא את הכלי מעבר לגובה שפתו.
• תק"כ דרהם מצריים – שיעור הדרהם, יש אומרים שהוא כ3.2 גרם[4], ולכן 520 דרהם הוא 1.66 קילו ויש אומרים 1.56 קילו[5]. למעשה, קשה לדייק, לכן יקח בערך קילו וחצי.
• ולא ידחק הקמח במדה – הכוונה שאין לדחוק ולהוסיף עוד קצת קמח בנפח האמור, כי עיסה מכמות כזו מתחממת, ויש חשש שתחמיץ. בימינו יש כלי מדידה, ולכן אין זה רלוונטי.
• לשם מצוה – בסימן הבא נראה, שלכתחילה טוב ללוש ולאפות את המצות של מצוה, לשם המצוה. כאן הרמ"א אומר, שגם משעת מדידת הקמח טוב לכתחילה להחמיר בזה. אמנם זה רק לכתחילה, ואם לא כיוון, המצות כשרות למצוה.

סעיף ב

^דאם לש יותר משיעור זה, מותר בדיעבד (ו).

^דטור בשם הרב רבי יונה והרא"ש ושאר פוסקים.

• בדיעבד – כי כל זה אינו אלא חשש לכתחילה, אבל אם לש בזריזות, גם כמות גדולה של מצות כשרה. מכונה לאפיית מצות לשה עיסה גדולה בהרבה מן השיעור, ובכל זאת אין חשש, כי רב כוחה ללוש, ומהירותה גדולה פי כמה מכוח בני אדם, לכן אין כל חשש לחימוץ.

סעיף ג

^האף על פי שאין מודדין קמח ביום טוב ללוש, ^וביום טוב של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעשרון, מותר למדוד (ז); ^זויש אוסרים (ח), אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון (ט) (והכי נהוג).

^התוספות והרא"ש לדעת המתירין. ^ושם בביצה כט והר"ן. ^זהרי"ף והרמב"ם והעטור ושאר פוסקים.

• מותר למדוד – כי מדידה של מצוה מותרת, כפי שראינו בהלכות שבת סימן שו סעיף ז.
• ויש אוסרים – לדעתם, אפשר להסתדר ללא מדידה, על ידי אומדן והשערת כמות הקמח, דבר זה אינו מפריע בהכנת מצות תקינות. ומי שחשוב לו מדידה מדויקת, או שחושש שמא בטעות יקח יותר מעישרון, יכול לסמוך על דעת המקילים, ולמדוד. כמו כן, גם במדידה של שיעור כזית מצה או מרור, מותר למדוד, כאשר יש צורך במידה מדויקת, כגון שהוא חולה ורוצה לאכול רק מה שממש מחויב.
• עשרון – העשרון הוא העומר הנזכר בתחילת הסימן. ויש לוודא שכמות הקמח אינה עולה על  קילו וחצי.

בסימן הבא נלמד שהאופן הנכון להפרשת חלה.

שיעור כמות לישת המצות (תנו)

• צריך ללוש כמויות קטנות כדי שלא יתעורר חשש לחימוץ העיסה. ולכן קבעו שאין ללוש כמות העולה על קילו וחצי (1.5 קילו) (א).
• טוב שמדידת הקמח תיעשה לשם מצוה. אבל אם לא עשה כן, המצות כשרות אפילו לקיום המצוה בליל הסדר (א).
• אם לש יותר מהשיעור, כשר בדיעבד (ב).
• אם לש במכונה, מותר אפילו לכתחילה [ו].
• מותר למי שלש עיסה ביום טוב, למדוד את כמות הקמח (ג).

כמו כן מו

[1] עירובין פג, ב

[2] וראה בפירוש רש"י שם "תקחו עמר לכל גלגלת".

[3] נפח האיפה הוא שלש סאה, וכל סאה היא ששה קב, וכל קב הוא עשרים וארבע ביצים. יוצא מכאן שבכל איפה יש ארבע מאות שלושים ושתים ביצים (החשבון הוא 432=24*6*3). מכאן, שנפח העומר, שהוא עשירית ממנו, הוא 43.2 ביצים.

[4] כי יש אומרים שהדרהם הוא 3 גרם, ולפי זה חיוב הפרשת חלה הוא מ 1.56 קילו קמח.

[5] בעניין השיעורים רבו הדעות והחולקים. אנו הבאנו את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף ביחוה דעת (ח"ד סימן נה).