סימן ת"צ – סדר תפלת יום שני ותפלת חולו של מועד, ובו ט' סעיפים

סימן זה דן על תפילות ימי הפסח, מיומו השני של החג. הסימן מבוסס על המציאות שנהגה בחוץ לארץ, כאשר בתחילת החג נחוגו שני ימים טובים, וגם בסיומו חגגו שני ימים טובים. ובכל מקום שצריך, נפרט גם את הדין הנוגע לבני ארץ ישראל.

סעיף א

^אביום שני (א) קורין בפרשת אמור, שור או כשב עד סוף הענין (ב), ומפטיר קורא כמו ביום ראשון (ג) ומפטיר במלכים בפסח דיאשיהו, מוישלח המלך (ד) עד ואחריו לא קם כמוהו (ה).

^אמגילה ברייתא לא ע"ב.

• ביום שני – בחוץ לארץ זהו יום טוב שני של גלויות. ובארץ ישראל זה יום ראשון של חול המועד.
• שור או כשב עד סוף הענין – בפרשייה זו[1] נזכרים כל החגים. והיא נקראת הן בארץ והן בחוץ לארץ, אלא שבארץ עולים רק שלושה קרואים, ובחוץ לארץ עולים חמישה, ולמפטיר מזמנים את השישי, הקורא כמו ביום הראשון.
• כמו ביום ראשון – בחוץ לארץ, המפטיר, קורא בפרשת פנחס[2] את קורבנות חג הפסח.

בארץ ישראל קוראים שלושה עולים את "שור או כשב", המוזכרת בסעיף קטן הקודם, . והעולה הרביעי, קורא בכל יום "והקרבתם", כמו שיוסבר להלן סעיף ו.

• מוַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ – מלכים ב פרק כג, פסוק א.
• עד וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ – שם, סוף פסוק כה. רק בחוץ לארץ קוראים הפטרה זו ולא בארץ, כי בחול המועד אין מפטירים.

כל הנאמר בסעיף הבא, בנוגע ליום שלישי של פסח בחוץ לארץ, נכון לגבי יומו השני של החג בארץ.

סעיף ב

^ביום שלישי, שהוא חולו של מועד (ו), ערבית ושחרית ומנחה מתפלל כדרכו (ז), ואומר יעלה ויבא בעבודה (ח), ואם לא אמרו מחזירין אותו (ט). וכן מזכירו בברכת המזון (י), ואם לא אמרו אין מחזירין אותו (יא); ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב (יב). הגה: אלא כשמגיע לעל ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור, אומר: והקרבתם עולה וגומר, עד ושני תמידין כהלכתן (יג) (טור).

^בברייתא שבת כד ע"א.

• שהוא חולו של מועד – בחוץ לארץ מדובר על יום ראשון של חול המועד, ובארץ, זהו היום השני של חול המועד.
• מתפלל כדרכו – כלומר כתפילתו ביום חול.
• יעלה ויבוא בעבודה – בברכת רצה, בה מבקשים את חזרת העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את החג ולבקש על הגאולה, שתאפשר לנו לחזור ולהקריב את קרבנות החג.
• מחזירין אותו – כי חובה להזכיר את החג בתפילת העמידה.
• בברכת המזון – בברכת בונה ירושלים, המתאימה ביותר לזכר החג, בעוררה תקוה לחידוש העבודה במקדש.
• אין מחזירין אותו – בברכת המזון, אולם בתפילת העמידה מחזירים אותו. ההבדל בינם הוא, שהתפילה חובה היא, וכיון שבחובה זו שולבה הזכרת יעלה ויבוא, חסרה לו הזכרה מחויבת זו. אבל ברכת המזון של חול המועד איננה חובה, כי האדם אינו חייב לאכול לחם. ואינו מזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון אלא מחמת בחירתו לאכול לחם. לכן אם בדיעבד לא אמרו, אינו חוזר. ואם נזכר טרם החל באמירת הברכה הרביעית, מוסיף ברכה, כפי שהוסבר בסימן קפח ס"ו ס"ז.
• במוסף של יום טוב – עם שינוי קל, כנזכר בסעיף הבא.
• עד וּשְׁנֵי תְמִידִים כְּהִלְכָתָם – טקסט המובא בסידור, בו מוזכרים קרבנות היום. הספרדים אינם אומרים משפטים אלה.

סעיף ג

^גנוהגים שביום טוב אומר (יד): את יום טוב מקרא קדש הזה (טו), ^דובחולו של מועד אומר: את יום מקרא קודש הזה (טז). (ואנו אין נוהגין לומר מקרא קדש כלל (יז), לא ביום טוב ולא בחול המועד (יח)) (טור).

^גציינתיו לעיל בסימן תפז אות ב. ^דטור בשם תשובת רב האי.

• שביום טוב אומר – בכל מקום בו מוזכר החג בעמידת שחרית ומוסף של יום טוב, וחול המועד. וגם ביעלה ויבוא הנאמר בשאר עמידות שבחול המועד, ובברכת המזון.
• את יום טוב מקרא קדש הזה – מציינים שיום זה הוא "מקרא קודש", כי המלאכה אסורה בו, כלשון התורה "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"[3] (ויקרא כג, ד).
• את יום מקרא קודש הזה – ולא אומר "יום טוב" בחול המועד, כי אינו "יום טוב".
• אין נוהגין לומר מקרא קדש כלל – טעם הדבר ביאר הטור, כי אין סיבה לציין את איסור המלאכה יותר משאר מצוות החג.
• ולא בחול המועד – אמנם כיום נהגו האשכנזים לומר "מקרא קודש", כפי שהתורה תיארה ימים אלה, ואין מזכירים שזה "יום טוב", גם לא ביום טוב עצמו.

סעיף ד

^הכל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורים ההלל בדילוג (יט) כמו בראש חודש (כ).

^המימרא ערכין י ע"א.

• ההלל בדילוג – ישנם שני טעמים מדוע אין אומרים הלל שלם: א. כי בפסח נהרגו מצרים רבים, ועל כן ממעטים מן ההלל, ורק ביום הראשון אומרים הלל שלם, כי הוא יום הגאולה העיקרי, ב. כי קרבן המוסף שבכל יום דומה לקודמו, וכיון שאין הבדל בין הימים, נחשבים כולם כחג אחד, על כן רק בתחילתו אומרים הלל שלם. ובזה שונה פסח מחג הסוכות, בו מקריבים בכל יום קרבן מוסף שונה, מה שמגדיר כל יום כיום חג בפני עצמו.
• וכמו בראש חודש – הספרדים אינם מברכים, והאשכנזים מברכים. ויש מן הספרדים שנוהגים לברך. אמנם כאשר אין מנהג ידוע, ראוי להימנע ולא לברך.

סעיף ה

^וסימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח, משך (כא), תורא (כב), קדש (כג), בכספא (כד), פסל (כה), במדברא (כו), שלח (כז), בוכרא (כח); ^ווזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום חמישי, שביום שלישי שהוא שבת קורא רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי, שהוא פְּסָל (כט), וביום ראשון (ל) שני (לא) שלישי (לב) קורין קדש, בכספא, במדברא.

^ומימרא דאביי מגילה לא ע"א. ^זהרא"ש שם פ"ד סי' י והמרדכי שם סי' תתלא ושאר פוסקים.

• משך – "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן", כפי שהסברנו בסימן תפח סעיף ג.
• תורא – "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז", הנכתב בפרשת אמור, כמוסבר לעיל בסעיף א.
• קדש – "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" בסוף פרשת בא[4]. נידונו בה מצוות המהווים זכר ליציאת מצרים.
• בכספא – פרשייה בפרשת משפטים, "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי" (שמות פרק כב פסוק כד עד פרק כג פסוק יט). היא נקראת כיון שמופיעה בה מצות שלושה רגלים, המצווה לעלות לרגל לירושלים, ולהקריב בה קרבנות בפסח, כמו בשבועות וסוכות.
• פסל – פרשיית "פְּסָל לְךָ" בפרשת כי תשא (שמות מפרק לד פסוק א עד פסוק לד), גם בזו נאמרה מצות עליה לרגל, ונוספו בה שאר מצוות הקשורים לחג הפסח, כגון איסור חמץ בהקרבת קרבן פסח.
• במדברא – פרשייה העוסקת בדיני קרבן פסח שני, וקרויה כך על שם המילה "בְמִדְבַּר" שבראש הענין. קרבן זה נועד למי שנמנעה ממנו הקרבת הפסח במועדו (מופיעה בספר במדבר פרק ט מפסוק א עד פסוק יד).
• שלח – בשביעי של פסח קוראים פרשיה זו, בה נפרטו פלאות קריעת ים סוף, ושירת משה. מיקומה בספר שמות מפרק יג פסוק יז, עד פרק טו פסוק כו. וכיון שנקראת ביום טוב, מעלים חמשה קרואים.
• בוכרא – פרשת "כָּל הַבְּכוֹר", מפרק טו בחומש דברים, פסוק יט, עד פרק טז פסוק יז. פרשייה זו דנה בחגים כולם, ושמה דגש מיוחד על מרכזיותה של ירושלים ובית המקדש.
• שהוא פְּסָל – כלומר זו פרשת "פְּסָל". אבל בשבת מתחילים את הקריאה מפרק לג פסוק יב, בפסוק רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי.
• וביום ראשון – כלומר היום הראשון שאחר השבת, הוא היום הרביעי של החג, בו קוראים פרשת "קַדֶּשׁ", שלא נקראה ביום השלישי.
• שני – השני בשבוע, וחמישי של החג. בו קוראים פרשת "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי".
• שלישי – בשבוע, והיום האחרון של חול המועד.

סעיף ו

בכל ימי חול המועד ושני ימים טובים אחרונים קורין (הרביעי) ^חבספר שני, בקרבנות המוספין שבפנחס, ומתחיל והקרבתם עד סוף פיסקא (לג).

^חציינתיו לעיל בסימן תפח סעיף ג אות ח.

• עד סוף פיסקא – כמופיע בספר במדבר פרק כח. יש לקרוא מפסוק יט עד פסוק כה. ולמרות שהפרשה החלה בפס' טז, אבל הפסוקים מדברים על קדושת יומו הראשון של פסח, ואין לקרותם.

סעיף ז

^טבליל יום טוב האחרון מקדשין על היין (לד) ואין אומרים זמן (לה). הגה: ואומרים בתפלה ובקידוש: זמן חרותינו, כמו ביום טוב ראשון (מהרי"ל ומנהגים).

^ומימרא דרבי יוחנן. סוכה מז ע"א.

• מקדשין על היין – כמו בכל יום טוב.
• ואין אומרים זמן – כלומר אין מברכים שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כי באמת אין זה חג חדש, אלא רק סיום לחג הפסח. ואין דמיון בין שביעי של פסח לשמיני עצרת (אחר חג הסוכות), כי הוא מוגדר חג בפני עצמו, ולכן מברכים עליו ברכת שהחיינו.

סעיף ח

^ימפטירין ביום שביעי וַיְדַבֵּר דָּוִד (לו), וביום שמיני (לז) עוד היום בנוב לעמוד (לח).

^ימימרא דרב פפא מגלה לא ע"א.

• וידבר דוד – כל פרק כב בשמואל ב, בו מובאת שירת דוד המלך, ששר בסוף ימיו בהודאה לה' על הצלתו מכל אויביו. וזה מכוון כנגד שירת משה, הנקראת בתורה באותו יום.
• וביום שמיני – בחוץ לארץ נחגג יום טוב האחרון שני ימים, אבל בארץ זה כבר יום חול.
• עוד היום בנוב – מפטירים בדברי הנביא ישעיה מפרק י פסוק לב עד סוף פרק יב. כי בה הנביא מנבא על הגאולה העתידה לבוא.

בארץ ישראל, כיון שאין לנו יום שמיני, נהגו רבים לקרוא הפטרה זו (בלי ברכות) ביום העצמאות.

סעיף ט

^כשבת שחל בחול המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו של שבת, ואומר יעלה ויבא בעבודה (לט); ובמוסף אומר סדר מוסף יום חול המועד, אלא שמזכיר של שבת ואומר: ותתן לנו את יום המנוח הזה ויום חג המצות הזה, וכן אומר: את מוספי יום המנוח הזה ויום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת ^לוישראל והזמנים (מ), ומפטירים הָיְתָה עָלַי (מא). הגה: ואין מזכירין בברכת ההפטרה לפסח לא באמצע ולא בחתימה (מב). ונוהגין לומר שיר השירים (מג) בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת (מד); וכן הדין בסוכות עם קהלת (מה). ונוהגין לומר רות בשבועות (מו) (אבודרהם). והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים (מז).

^כברייתא ביצה יז ע"א וערובין מ ע"ב. ^לכרבי דפליג אתנא קמא ביצה יז. רש"י שם ד"ה אין הלכה ותוספות שם ד"ה אין והרמב"ם בפרק ב' מהלכות תפלה ה"ה.

• יעלה ויבא בעבודה – השבת חשובה מחול המועד, לכן עיקר העמידה מנוסחת כבכל שבת, והפסח נזכר רק ביעלה ויבוא.
• וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים – לגבי מוסף, חול המועד חשוב מן השבת, כי קרבנות החג רבים מקרבנות השבת, ותפילת המוסף תוקנה כנגד הקרבנות שנוספו ביום.
• ומפטירים הָיְתָה עָלַי – נבואת יחזקאל, מפרק לז פסוק א, עד סיום הענין בפסוק יד, בה ניבא על הגאולה העתידה. נבואה זו מתאימה לשביעי של פסח, בו נשלמה גאולתנו מהמצרים.
• לא באמצע ולא בחתימה – בברכה האחרונה של ברכות ההפטרה ניתנת הודאה על היום ונוסחה הוא "על התורה, ועל העבודה, ועל הנביאים". בשבת מוסיפים "ועל יום השבת הזה", ובימים טובים מוסיפים את שם החג, כגון "ועל יום חג המצות הזה שנתת לנו וכו' אנחנו מודים לך…". בחתימת הברכה שבים ומזכירים בשבת, "ברוך אתה ה' מקדש השבת", ובימים טובים "מקדש ישראל והזמנים".

בימי חול המועד הפשוטים אין הפטרה. ובשבת שבחול המועד, ההפטרה נאמרת מחמת שבת וללא קשר לחג, על כן החג אינו מוזכר בברכה.

• ונוהגין לומר שיר השירים – שכל כולה עוסקת באהבה שבין ה' לעמו. ולגבי הברכה, רוב המקומות נהגו שלא לברך על קריאתה. והספרדים נהגו שלא לקרותה כלל. אלא שנהגו לומר שיר השירים כל ערב שבת, בין תפילת מנחה לקבלת שבת.
• אומרים אותו באותו שבת – כלומר, חל שביעי של פסח בשבת, קוראים בו את שיר השירים.
• וכן הדין בסוכות עם קהלת – חג הסוכות הוא עת האסיף, בו יש שפע רב. לכן צריך להפנות את תשומת הלב ליראת שמים, שבלעדיה הכל הבל, כפי שכתב קהלת. גם בקריאה זו נהגו רוב המקומות שלא לברך.
• ונוהגין לומר רות בשבועות – כי גיוריה וקבלת התורה של רות דומים למעשי ישראל בהר סיני. הספרדים גם הם נהגו כן.
• לא על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים – המקור לקריאות אלו הוא במסכת סופרים. ויש שקיבלו זאת כהלכה, ומברכים על קריאתם. ויש שאינם מברכים, כפי שפסק כאן הרמ"א, כי לא היה הד לדברי מסכת סופרים בגמרא. הספרדים לעומת זאת, כלל לא קיבלו מנהגים אלה להלכה.

סדר תפילת יום שני ותפילת חול המועד (תצ)

• יום שני של פסח בחוץ לארץ, הוא גם יום טוב, ונוסח תפילתודומה ליום ראשון. אבל קריאת התורה וההפטרה מיוחדים ליום זה (א).
• חול המועד מתחיל בארץ מיום שני של הפסח, וממשיך עד יומו השישי של פסח. ובחוץ לארץ, תחילת חול המועד היא רק ביום שלישי של פסח.
• בחול המועד מתפללים עמידות כמו ביום חול, אלא שמוסיפים יעלה ויבוא. ואם לא אמרו, צריך לחזור ולהתפלל (ב).
• בחול המועד, מזכירים יעלה ויבוא גם בברכת המזון. ואם לא אמרו אינו חוזר ומברך (ב).
• בחול המועד נוספת תפילת מוסף, ונוסחה כביום טוב, למעט מספר שינויים קלים , כמובא במחזורים.
• בכל ימי חול המועד קוראים הלל בדילוג, כמו בראש חודש (ד).
• האשכנזים מברכים על ההלל, ואילו הספרדים אינם מברכים [כ].
• בכל יום מימי חול המועד קוראים בתורה, כפי המובא במחזורים.
• יומו השביעי והאחרון של פסח, הוא יום טוב. ובקידוש לא אומרים ברכת שהחיינו (ז).
• בשבת חול המועד, אומר בשחרית את העמידה של שבת, ומוסיף יעלה ויבוא (ט).
• במוסף מתפלל תפילת מוסף של שלוש רגלים, ומוסיף בה תוספות של שבת (ט).
• האשכנזים נוהגים לומר שיר השירים בשבת חול המועד (ט).
• אם החג השביעי והאחרון של פסח חל בשבת, אומרים אותו ביום זה. (ט).

[1] ויקרא כב כו.

[2] במדבר כח, טז.

[3] לדעה אחת בגמרא (חגיגה יח ע"א) לומדים מפסוק זה שגם בחול המועד מקצת המלאכות אסורות.

[4] שמות יג א.