סימן תצ"ב – דין תענית שני וחמישי ושני אחר המועדים, ובו סעיף אחד

יש מנהג עתיק לצום אחר חגי פסח וסוכות שלש צומות. הסיבה לכך היא, מחשש שריבוי המשתאות בחגים הביא להוללות יתירה, והתעניות באים ככפרה על עון. מנהג זה התפשט ונתקבל מאוד בארצות אשכנז, עד שתעניות אלו אינן נחשבות תענית יחיד, אלא כעין תענית ציבור. הדבר משליך על מנהגים שונים. כגון ברכת עננו, שבתענית ציבור אומרה שליח הציבור כברכה מיוחדת בפני עצמה אחר ברכת גואל ישראל, ובתענית יחיד אומרה רק בשומע תפילה. וכגון הוצאת ספר תורה וקריאת ויחל, שבתענית ציבור עושים כן, ובתענית יחיד לא[1].

סעיף א

^איש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג הסוכות (א); וממתינים עד שיעבור כל ^בחדש ניסן ^גותשרי (ב), ואז מתענים (ג). הגה: מיד שני וחמישי ושני שאפשר להתענות (ד) (דברי עצמו). ובאשכנז וצרפת נהגו להתענות, ועושין אותו כמו תענית צבור לקרות ויחל (ה) (טור).

^אתוספות בקידושין פא ע"א ד"ה סקבא אהא דסקבא דשתא רגלא, וכן כתב הטור בשם מנהג אשכנז וצרפת. ^בציינתיו לעיל סימן תכט אות ג. ^גלפי שהוא מרובה במועדות.

• חג הסוכות – המחבר כתב "יש נוהגים", כי בהלכות תעניות[2] כתב, שמנהג זה הוא מנהג אשכנז.
• ותשרי – שהם חודשי שמחה, ואין להתענות בהם.
• ואז מתענים – התענית מתחילה בעלות השחר ומסתיימת בצאת הכוכבים.
• שאפשר להתענות – בפעם הראשונה שבא יום שני, אחר ראש חודש, יתחילו להתענות.
• לקרות ויחל – בכל התעניות שהיחידים מקבלים על עצמם, נחשבת תעניתם "תענית יחיד" ולא מוציאים ספר תורה[3]. מחדש לנו הרמ"א, שהתעניות הנהוגות אחר המועדים, שבאשכנז התפשטו מאוד בזמנו[4], הרי הם כתענית ציבור, ומוציאים ספר תורה, כמפורש בסימן תקסו סעיף ב. כיום, ברוב המקומות, לא נוהגים לצום. ובכף החיים כתב שבספרד לא נהגו להתענות.

[1] ועיין סימן תקסו.

[2] שלחן ערוך אורח חיים סימן תקסו סעיף ב.

[3] ועיין סימן תקסו סעיף ב, במקרה שציבור גזר על עצמו תענית, כדי להינצל מצרה, פסק המחבר שיאמר השליח ציבור עננו בברכה, בין גואל לרפאנו. וגם מוציאים ספר תורה, וקוראים ויחל.

[4] כן מבואר בדברי הרא"ש (תענית פרק א אות כ) "ובאשכנז עשאום קבע והכל מתענין". ובחלק מקהילות אשכנז אומרים בהם סליחות מיוחדות.