סימן תצ"ג – דינים הנוהגים בימי העומר, ובו ד' סעיפים

מסופר בגמרא : "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת".

מאורע קשה זה בו מתו תלמידים רבים כל כך מלמד, כי אחד הדברים העיקריים המצופים מהתנהגותנו הוא הימנעות ממחלוקות. כי זה ודאי שתלמידי רבי עקיבא היו אנשים טובים, ואם בכל זאת נהגו כך, מסתבר שלהט אמונתם גרם לנהוג בחוסר כבוד לזולת.

ולא הובא מאורע זה בגמרא כתקנת איסור לזכר האבילות, אלא כתיאור וסיפור. וגם הרמב"ם לא כתב דבר לגבי מנהגי איסור בימים אלה. עם זאת, נהגו כל ישראל לציין אירוע טרגי זה באמצעות איסורים מסוימים הנוהגים בתקופה זו. אבל, כמובן, אין לזה תוקף של איסור דרבנן, כי בגמרא לא הובאה כל תקנה כזו, אלא יש לזה תוקף של מנהג, שמחייב את הדורות.

סעיף א

^אנוהגים (א) שלא לישא אשה (ב) בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר (ג), מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; ^באבל לארס ולקדש, שפיר דמי (ד), ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו (ה). הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (ו) (אבודרהם ב"י ומנהגים).

^אלשון טור. ^בשם בשם הרי"ץ גיאות שכן הורו הגאונים.

• נוהגים – דקדק המחבר ולא כתב אסור, כי אין זו תקנת חכמים, כאמור. אמנם למעשה, מנהג זה מחייב את כולם, כי נתקבל בכל קהילות ישראל, הן בספרד והן באשכנז, מלבד הבדלים קלים, כפי שמיד נראה.
• שלא לישא אשה – מנהג זה צריך ביאור, כי הנישואין הם מצוה, ולכאורה קשה שמנהג ידחה מצוה. אמנם ההסבר הוא, ששמחת הנישואין היא שמחה רבה, הנעשית בפרהסיה[1]. מה גם שאירוע החתונה יכול להתקיים במועד אחר, לפני העומר או אחריו.

ולא נאסרו הנישואין עצמם, כי אינם באים אלא ליצור קשרי אישות, אלא השמחה הרבה הנלווית לארוע כזה, בו נשמעים הצלילים המשמחים של התזמורת. עובדה זו הביאה רבים להימנע מהאזנה למוזיקה[2]. ויותר חשוב להימנע מהשמעת מוזיקה לציבור.

• עד ל"ג לעומר – כולל ל"ג בעומר, לשיטת המחבר. אבל מל"ד ואילך, הכל מותר. מנהג זה מבוסס על הדעה הנוקטת כי מיתתם פסקה רק מיום ל"ד לעומר, אם כי ישנם מספר דעות בנושא.
• שפיר דמי – כי אין בהם שמחה רבה בפרהסיה, כמו בנישואין. וזו החלטה גורלית שאין לאחרה[3].
• אין עונשין אותו – אף שעבר על המנהג, כי תוקף המנהג פחות מאיסור דרבנן.
• הכל שרי – לפי הרמ"א מותר אפילו להתחתן ביום ל"ג בעומר, וכך נהגו רבים מבני אשכנז. עבור בני ספרד, הגם ששמחים ביום זה שמחה רבה, , כפי שיוסבר להלן, אינם נישאים בו.

סעיף ב

^גנוהגים שלא להסתפר (ז) עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ^דואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר ^האלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת (ח) שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה (ט) ואין אומרים בו תחנון (י) (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום ששי לכבוד שבת (יא) (מהרי"ל). ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה (יב). (הגהות מנהגים).

^גטור והרב רבי יהושע בן שועיב בדרשת יום טוב ראשון של פסח. ^דשם בדרשה. ^הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' קעח.

• שלא להסתפר – ונוהגים גם שלא להתגלח. אמנם המתגלחים מידי יום, ולא נוח להם להראות כך, יש להם על מי לסמוך, ורשאים להתגלח. [4].
• חל יום ל"ג ערב שבת – ואם לא יסתפר בערב שבת, ייראה מנוול ביום ל"ד, בו כבר הותר להסתפר, ואין זה מכבוד שבת, לכן הקילו להקדים. ולכתחילה אין להסתפר עד יום ששי בבוקר. אבל אם יש איזו מניעה להסתפר בבוקר, מותר להקדים זאת לערב[5].

ומרבים בו קצת שמחה – אם כי אלו דברי הרמ"א, כבר נהגו הספרדים לשמוח ביום זה ביתר שאת.

טעם השמחה בל"ג בעומר הוא, כי ביום זה נפטר רבי שמעון בר יוחאי, והוא זה שגילה לעולם את סודות הקבלה. יום זה מצויין במקומות רבים על ידי שירה וריקודים, ורבים עולים למירון, לפקוד את קברו.

כשל"ג בעומר חל במוצאי שבת, צריך להיזהר מאוד שלא לגרום חילולי שבת על ידי העליה במירון, וצריך לדחות את העליה למירון למחרת. ואם חל ביום שישי, יש להקדים חזרתו ממירון לשעות הבוקר.

שוטר המתבקש לחלל שבת, לצורך שמירה על העולים, שאינם מצייתים לקריאת הרבנות הראשית, המבקשת להמנע מהגעה למירון טרם צאת השבת, רשאי לחלל שבת, ולעסוק בצרכי הציבור, כי יש בזה צד פיקוח נפש[6], כפי שמחללים שבת לשמירת ביטחון ציבור שכלל אינו שומר שבת.

• תחנון – כי זה יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, וגילוי תורת הסוד.
• ביום ששי לכבוד שבת – אף שזה יום ל"א לעומר, אבל סמיכותו לל"ג בעומר ולקדושת השבת, מסייעים בדחיית המנהג.
• לכבוד המילה – ומותר גם להשמיע נגינות ומוזיקה.

וכן בשאר שמחות המזדמנות בימים אלה, כגון שמחת בר מצוה[7], מותר להשמיע מוזיקה, מאחר ולא נאסרה בפירוש. מה גם שזמן השמחה קבוע ליום זה, ולא שייך להקדימה או לאחרה.וכל שכן שמותר להסתפר ביום העצמאות, בהיותו יום שמחה לכלל ישראל[8].  

סעיף ג

^ויש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר (יג), וטעות הוא בידם (יד). הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר (טו), ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך (טז), אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (יז) (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן (דברי עצמו).

^ובית יוסף.

• בראש חדש אייר – כי סוברים שאין בכח מנהג לדחות את השמחה המועטת של ראש חודש.
• וטעות הוא בידם – כי אין בכח מעט השמחה של ראש חודש לדחות את המנהג[9].
• נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר – כי בחודש ניסן כולו אין אומרים תחנון, לכן אין להתחיל מנהגי איסור אלא מיום שני של חודש אייר. וכיון שמיתת תלמידי רבי עקיבא נמשכה שלושים ושלשה ימים, יש לנהוג באיסור זה עד ערב שבועות.

יש שנהגו לחדול ממנהגים אלה ביומיים שלפני חג השבועות, בהיותם ימי הכנה למתן תורה. הנוהגים כן, יתחילו במנהגם כבר בשני הימים של ראש חודש אייר.

למעשה, כל אחד ינהג כמנהגו. ונראה, שבארץ ישראל רבים מהאשכנזים מתחילים במנהגים אלה מפסח, עד ל"ג בעומר בבוקר.

• לא יספרו מל"ג בעומר ואילך – עבורם יחלו מנהגי האיסור רק מיום השני של חודש אייר, וביום ל"ג בעומר מותרים בכל, ומיד אחריו ממשיכים עד ערב שבועות.
• משום לא תתגודדו – כיון שנתערבו בארץ ישראל קהילות שונות, רשאית כל קהילה להחזיק במנהגה, כדין שני בתי דינים בשתי עיירות, שכל בית דין מחזיק במנהגיו[10].

ואין בזה איסור לֹא תִתְגֹּדְדוּ (דברים יד, א), כי דבר ידוע לכל שבימינו קיימים מנהגים רבים. ובכל אופן, נראה שבארץ ישראל, חזרו רבים מן האשכנזים למעט בשמחה כבר מיום שני של פסח עד ל"ג בעומר בבוקר. וגם אני בעצמי, כמה שנים אחר עלותי ארצה, שיניתי מנהגי, כי ראיתי שכך נוהג רוב רובו של הציבור, הן האשכנזים והן הספרדים. אלא שהספרדים ממתינים עד ל"ד בעומר בבוקר, בו התספורת מותרת, כאמור.

• שאין לנהוג היתר בשתיהן – במנהג אין אומרים ספק לקולא, כי זו המסורת, לנהוג כך במשך שלושים ושלושה ימים.

סעיף ד

^זנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת (יט), משקיעת החמה ואילך.

^זטור ומסמיך למנהגא מקרא ד'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת' וכו' ויקרא כג טו.

• שלא לעשות מלאכה – כשם שאחר השקיעה, בעת קבורת תלמידי רבי עקיבא, בטל העם ממלאכה. והראשונים הביאו שהמנהג הוא לזכר נשים צדקניות באותו הדור, שהיו זריזות ובמיתת תלמידי רבי עקיבא מיהרו לכבד את הנפטרים ולהתעסק בצרכי קבורתם[11].

לגבי פרק הזמן בו אין עושין מלאכה, יש אומרים שהוא רק זמן קצר, כאורך זמן הקבורה. ויש אומרים שהוא עד שחרית.  והכוונה למלאכה גמורה וארוכה[12].

למעשה, כתבו הפוסקים שמנהג זה לא התקבל. על כן העושים מלאכה בעת זו, אין כל עבירה בידם[13].

דינים הנוהגים בימי העומר (תצג)

• בימי העומד נוהגים להתאבל מעט על מותם של תלמידי רבי עקיבא שארעה בתקופה זו, מחמת שלא כיבדו זה את זה [הק].
• נוהגים שלא לישא אישה עד ל"ג בעומר. ומל"ד בעומר הכל מותר (א).
• רבים נמנעים מהאזנה למוסיקה. ויותר חשוב להימנע מהשמעת מוסיקה לציבור [ב].
• חלק מהאשכנזים נהגו לאסור מראש חודש אייר עד חג השבועות, מלבד יום ל"ג בעומר (ב).
• כחלק מהאבילות, גם התספורת אסורה (ב). הספרדים נהגו באיסור זה עד בוקרו של ל"ד בעומר. ובני אשכנז נהגו בו עד בוקרו של ל"ג בעומר.
• המנהג הוא לאסור גם גילוח [ז].
• המתגלחים מידי יום, רשאים להתגלח, במיוחד בערב שבת [ז].
• חל ל"ג בעומר ביום ששי, גם הספרדים רשאים להסתפר בל"ג בבוקר (ב).
• אם לא יוכל להסתפר בבוקר ל"ג, מותר להסתפר כבר בערב [ח].
• בל"ג בעומר מרבים בשמחה, ולא אומרים תחנון (ב).

[1] כך משמע גם בלשון הטור "שלא להרבות בשמחה". ושם, בהמשך דבריו, "נישואין שהוא עיקר שמחה".

[2] הרב עובדיה יוסף סבור (יחווה דעת (ח"ו סימן לד) כי יש לאסור זאת. וכן דעתו של הרב משה פיינשטיין באגרות משה (אורח חיים ח"א סימן קסו). ולטעמם, אף שדין זה לא הובא במרן, הרי נוהגים בתקופה זו, כדעת מרן (או"ח סימן תק"ס סעיף ג) שאסר מוסיקה בכל השנה. ואף שנהגו להקל כדעת הרמ"א, בימים אלה לפחות, נוהגים כמחבר.

אמנם המ"א (ס"ק א) אסר דווקא ריקודים ומחולות ולא מוסיקה. ונראה לי בהסבר טעמו, שכיון שמקור האיסור הוא באיסור הנישואין, בו לא נאסרה החתונה עצמה כי היא מצוה רבה, אלא התזמורת הנלוית. לכן הונהג האיסור דווקא במקרים דומים, בהם יש תזמורת וריקודים ומחולות, אבל בכל שמיעת או ניגון מוזיקה בעלמא, יש מקום רב להתיר.

[3] בלשון הגמרא (מועד קטן יח ע"ב) "שמא יקדמנו אחר ברחמים".

[4] האחרונים נחלקו בזה, מחנה מול מחנה. ובדין זה, שהוא מנהג, יש מקום גדול לסמוך על המקילים, במיוחד שבשולחן ערוך לא כתוב איסור לגלח אלא להסתפר. ועיין בתשובתו של אמו"ר זצ"ל, בספרו הגיוני משה על הש"ס (חלק ב בעמוד שצח).

גם הגרי"ד סולובייצ'יק התיר את גילוח הזקן בימי ספירת העומר, לאלו שמתגלחים מידי יום, כפי שהביא בשמו רבי צבי שכטר, בספרו נפש הרב (עמ' קצא).

[5] כף החיים אות כג.

[6] כפי שהוסבר לעיל סימן שכט ס"ק כ.

[7] כמו שכתב ים של שלמה ב"ק פ"ז סי' לז, דמצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה כיום שנכנס לחופה, והובא במג"א (סי' רכה ס"ק ד). וכן דעת הגר"ע יוסף (חזון עובדיה, ספירת העומר עמ' רסד) להתיר תספורת לחתן הבר מצוה. ובברית מילה, לאבי הבן והסנדק והמוהל. ובקיצוש"ע ילקוט יוסף, הלכות פדיון בכור, סימן שה, ספ"ג, התיר להביא כלי תזמורת, אפילו בפדיון הבן.

[8] מחלוקות רבו נתעוררו סביב שאלה זו. ומה שכתבנו בפנים הוא על פי פסקו של הרב נסים, שהיה רב ראשי לישראל. והארכתי בזה בחוברת על יום העצמאות. ועיין גם בספרו של הרב אריאל אדרי "שחר אהללך", שמאריך לייסד את ההיתר על היסודות ההלכתיים.

[9] וגם כדי שלא יסתפרו משך ל"ג יום. אמנם אין זה כלל ברזל.

[10] יבמות יד ע"א, ורמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב, הלכה יד.

[11] תניא רבתי סימן נ.

[12] כף החיים אות נד.

[13] במשנה ברורה (ס"ק יח) כתב שגם אנשים נהגו כן. ובכף החיים (אות נג) הביא דעה זו, אלא שכתב שלא ראה כלל אנשים שנהגו בזה. וגם כתב, שלא התפשט מנהג זה אפילו אצל הנשים. לסוברים כי גם בגברים שייך מנהג זה טעמם הוא מחמת דברי הטור שכתב כי יש קצת קדושה בזמן ספירת העומר, על כן ראוי להימנע קצת ממלאכה.