סימן תצ"ד – סדר תפלת חג השבועות, ובו ג' סעיפים

בחג השבועות חוגגים ושמחים על התורה שניתנה בו. כי מעת ברוא הקב"ה את עולמו, ציוה את האדם על עשיית הטוב והימנעות מן הרע. והסתיר את השגחתו, עד שנדמה העולם כאילו הוא נעדר מנהיג, ובזה אופשרה הבחירה החופשית. אלא שכל עוד לא ניתנה תורה, היו בני האדם כעיוורים המגששים באפילה, כי לא נודע מהו הטוב שצריך לדבוק בו, ומהי הרעה ממנה יש להשמר.

כך התנהל העולם עד שנתגלה הבורא ביציאת מצרים, וחולל פלאות ונסים מפורסמים. משם ואילך נמשכו הגילויים הנסיים בשמירתו על עם ישראל, עד דורנו אנו. גם בהר סיני נגלה, ובו נתן לנו את תורתו, ממנה למדנו על המעשים הטובים בהם יש לדבוק, ועל המעשים הרעים מהם צריכים להשמר.

חג זה נמשך יום אחד בלבד. ובשונה מפסח וסוכות בהם ניתנה מצוה מיוחדת, בחג זה לא נצטווינו במצוה מיוחדות, כי על אף חשיבותו הרבה, אין להגביל את הקשר שלנו לתורה ליום אחד בלבד. אלא מצווים ללמוד תורה כל ימות השנה, וליהנות מאותה הארה משמחת שנתגלתה בסיני.

סימן זה דן בעיקר בהלכות תפילת חג השבועות.

סעיף א

^אביום חמישים לספירת העומר הוא חג שבועות, וסדר התפלה כמו ביום טוב של פסח, אלא שאומרים: את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, ^בוגומרים ההלל, ומוציאין ^גשני ספרים וקורין בראשון ^דחמשה ^המבחדש השלישי עד סוף הסדר (א), ומפטיר קורא בשני וביום הבכורים (ב) ומפטיר במרכבה דיחזקאל, ומסיים בפסוק ותשאני רוח (ג).

^אלשון הטור. ^בציינתיו לעיל ריש סימן תפ"ח אות ב. ^גגם זה ציינתיו שם אות ז. ^דמשנה מגילה כא ע"א. ^הברייתא שם לא ע"א.

• עד סוף הסדר – הקריאה עוסקת במתן תורה ועשרת הדיברות, תחילתה בפרק יט פסוק א של פרשת יתרו, וסיומה בסוף הפרשה.
• וביום הבכורים – בספר השני קורא המפטיר את פסוקי קרבן המוסף המוקרב בחג השבועות, בספר במדבר, פרשת פנחס פרק כח, פסוקים כו-לא.
• ותשאני רוח – פרק זה דן במראה יחזקאל, שראה כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו, ואלו סתרי תורה. ואותו היום ראו ישראל גם כן מראות השכינה במעמד הר סיני. ואם כן המפטיר קשור למהות יום שבועות, יום התגלות ה' לעמו[1].

הפסוקים הנקראים הם מפרק א פסוק א עד פסוק כח.

נוסף על כך, קיימים מספר מנהגים להוסיף פיוטים שונים בעת קריאת התורה. האשכנזים אומרים את ה"אקדמות". והספרדים אומרים את פיוט ה"כתובה" (יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ). וכולם באו לפאר ולחזק את מעלתו הגדולה של חג השבועות, בו ניתנה התורה. מנהגים אלה אינם חובה, ולא נאמרים בכל הקהילות.

סעיף ב

^וביום השני (ד) קורים בפרשת כל הבכור עד סוף סידרא (ה), ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בחבקוק מן וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי (ו).

^ושם.

• ביום השני – בחוץ לארץ, אבל בארץ, זה יום חול.
• עד סוף סידרא – קטע בפרשת ראה, מתחיל בפרק טו פסוק יט, ומסתיים בפרק טז פסוק יז. פרשיה זו דנה בחגים, בשימת דגש על מרכזיותה של ירושלים ובית המקדש. והיא אותה קריאה של יום שמיני של פסח בחוץ לארץ.
• עד למנצח בנגינותי – מתחיל בחבקוק פרק ב פסוק כ, ומסיים בפרק ג פסוק יט. בפרק זה מזכיר חבקוק את ניסי יציאת מצרים ומתן תורה, ומתפלל לה' על חזרת הישועה. גם בקריאתנו הפטרה זו, מבקשים את חזרת השגחת ה' והצלת עמו.

סעיף ג

^זאסור להתענות במוצאי חג השבועות (ז). הגה: ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חדש סיון עד ח' בו (ח), דהיינו אחר אסרו חג (הגהות מיימוני הלכות ברכות ומנהגים). ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה (ט). ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואחר כך מאכל בשר וצריכין להביא עמהם שתי לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים (י).

^זאגור בסימן תרסה בשם רבנו ישעיה וכן כתב ר' יעקב בן חביב בפרק ב' דחגיגה בעין יעקב בעובדא דמת אלכסנדראי בלוד אות טז.

• במוצאי חג השבועות – היום שאחר החג קרוי "אסרו חג", אם משום שמדגישים בו את הקושי בעזיבת החג. או משום שכביכול קושרים את החג אל תוך ימי החול, למשך יום נוסף, לכן אין מתענים בו.
• עד ח' בו – כי בראש חודש סיון הגיעו בני ישראל להר סיני, והתכוננו לקבלת התורה עד ו' סיון, שהוא שבועות. לכן, למחרת, בז' סיון בארץ, וח' סיון בחוץ לארץ, אין אומרים תחנון.

קיים מנהג נפוץ מאוד, להימנע מאמירת תחנון עד י"ג סיון, כי בימים אלה היה אפשר עדיין להקריב קרבן חגיגה של חג השבועות[2].

• זכר לשמחת מתן תורה – אז צמחו עשבים בכל סביבות הר סיני.
• שהיו מקריבין ביום הבכורים – בחג השבועות הוקרב בבית המקדש קרבן "שתי הלחם", כמו שכתוב בפסוק (ויקרא כג, יז) "תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם וגו' בִּכּוּרִים לה'".

מה שכתב הרמ"א "להביא עמהם שתי לחם על השלחן" כוונתו לכאורה, לשני לחמים נוספים מלבד לחם המשנה המובא בכל שבת וחג. אמנם יש מפרשים שלחם אחד נילוש עם חלב או חמאה. ולפי זה, כוונתו שלחם אחד נאכל עם מאכלי החלב, והאחר נאכל עם מאכלי הבשר. וזה מסמן ששילוב התורה בחיים בא כדי לקדשם. כלומר, לא נועדו המצוות כדי למנוע הנאה מאדם, אלא מותר לו ליהנות מן העולם, ואין הקב"ה מבקש מהאדם להתנזר. אלא שהנאותיו, בזכות מצוות התורה, מונהגות על פי רצון ה', ובכך מתקדשים כל מעשיו ומקבלים משמעות נצחית[3]. לכן מרבים באכילת מאכלי חלב, ואחר הפסק כדין, אוכלים גם מאכלי בשר, מה שכמובן גורם להרבות לחמים בארוחה.

רבים נהגו ללמוד כל הלילה, ולהתפלל בנץ. ויש שאומרים "תיקון ליל שבועות", בו קובצו קטעים מכל התורה. כי רואים בחג בשבועות לא רק זכר למתן תורה, אלא קבלת תורה מחודשת בכל שנה ברוב התרגשות.

סדר תפילת חג השבועות

• ביום חמישים של ספירת העומר הוא חג השבועות (א)
• מתפללים תפילות חג כמודפס במחזורים (א)
• להזכרת החג אומרים חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו. (א)
• ביום גומרים בו את ההלל בברכה (א)
• קוראים בתורה ומפטירים כפי שמופיע במחזורים (א)
• יש נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות (ג)
• אסור להתענות באסרו חג שהוא מוצאי שבועוןת (ג)
• לא אומרים תחנות מראש חודש סיון עד אסרו חג(ג)
• מנהג נפוץ הוא להימנע עד י"ג סיון [ח]
• מנהג נפוץ ללמוד כל הלילה ולהתפלל בנץ [י]

[1] כף החיים אות כז.

[2] כף החיים אות בן.

[3] על פי רעיון זה נראה לפרש את המובא בגמ' (פסחים סח ע"ב) "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא", כלומר כיון שניתנה תורה בחג השבועות, כולם מודים שיש להקדיש מזמן החג לתענוגים גשמיים. ולכאורה אינו מובן מדוע שנתינת התורה תהוה גורם וסיבה לחייב תענוג במעדנים גשמיים. אכן לפי הרעיון הנזכר הדבר מובן, שכיון והתורה היא שמקדשת ומעניקה משמעות נצחית לתענוגים הגשמיים, לכן דוקא ביום זה חוייבנו להתעסק בגשמיות, כדי להחדיר רעיון זה בקרבנו.

עוד נרמז רעיון זה בציווי התורה להביא לחם חמץ בחג השבועות, אפילו שבשאר ימות השנה אסורה הבאת חמץ, ומשום שרצתה ללמד כי איננה מבקשת מכל אדם (חוץ מיחידים מיוחדים מאוד) לחיות בעינויי גוף, אלא להיפך, לעבוד את ה' מתוך שמחה ותענוג, וכאשר נעשית ההנאה על פי גדרי ההלכה, מתקדשת כל המציאות.