האם צריך להדר אחר מצה שמורה?
סימן תנ"ג
1. שמירת המצות – מהי
2. הרעיון המוסרי שבכל שיטה
3. להלכה
4. הערות
מהפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) למדו חכמים שצריך שמירה מיוחדת בעשיית המצות[1].
במסגרת מאמר זה נשתדל להסביר את פסקי השולחן ערוך בשני דינים: מה טיבה של השמירה, ומאיזה שלב של עשיית המצות צריך לשומרן.
1. שמירת המצות – מהי
בתלמוד הדיון המרכזי בשאלת שמירת המצות הוא במסכת פסחים דף מ,א. ונחלקו הראשונים בהבנת הסוגיה. נביא כאן שלשה פירושים: של הרי״ף (ושיטת הרמב״ם, שפירש את הסוגיה כרי״ף), של רש״י, ופירוש הרא״ש שקיבלו המחבר להלכה.
וזה לשון הגמרא:
אמר רבא: מצוה ללתות, שנאמר 'ושמרתם את המצות׳.
לתיתה היא שריית החיטה במים כדי להקל על קילופה[2]. רבא הבין שמהפסוק "ושמרתם את המצות" לומדים שצריך לשמור שלא יהיה חמץ בכל שלבי עשיית המצות. מכאן מבין רבא שיש חשש של חימוץ כבר לפני הלישה, ולכן אומר שמצווה ללתות, ועל שלב זה הצריכה התורה זהירות שהחיטים לא יחמיצו. והואיל ובעת הלתיתה יש חשש של חימוץ, צריכה הלתיתה זהירות רבה[3].
בהמשך הסוגיה מבואר שרבא מצווה לקשור את העומרים לשם מצוה. וזה לשון הגמרא:
דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו – הפיכו לשום מצוה.
אלמא קםב1: שימור מעיקרא – מתחלתו ועד סופו •עינן.
תרגום חופשי: וכך אמר ל׳מהפכים׳, הקושרים את העומרים בימי הקציר: היזהרו להפוך ולקשור לשם מצוה. נמצינו למרים שחייבים בשימור מתחילה וער סוף.
לכאורה דברי רבא כאן אינם עולים בקנה אחד עם דבריו למעלה, כי מדבריו בתחילה משמע שהשימור הוא כדי למנוע חימוץ, והשמירה בשעת לתיתה היא מכיון שאז החיטים באות במגע עם מים, ועלינו לדאוג שלא יחמיצו. ובסוף הסוגיה משמע שצריך לשמור לשם מצווה, כלשון הגמרא "הפיסו לשם מצוה". שמירה זו היא דבר שונה לחלוטין משמירה מפני החימוץ. כאן מדבר רבא על עשייה לשם מצווה, כעשיית ציצית או כתיבת תפילין וספר תורה, שחייבים לעשותם לשם מצווה.
ובעיון בראשונים אפשר למצוא בדבריהם כמה דרכים לפתור את הקושי:
- שיטת הרי״ף[4] — הרי״ף מסביר שהשמירה משעת קצירה היא לדאוג שלא יפלו מים לתוך החיטים ושלא יחמיצו. ולדעתו גם דברי רבא "הפיכו לשם מצוה" עולים על כוונה זו: היו מודעים לכך שאתם עוסקים במצות של פסח, ולכן היזהרו שלא יפלו עליהם מים. לדעתו חיוב זה הוא לכל המצות, ולא רק למצה של מצווה.
- שיטת הרא״ש[5] — ישנן שני חיובי ״שימור״: האחד — שמירה שלא יחמיץ[6], והשני — עשייה לשם מצווה. ואת הסוגיה יסביר שתחילה עוסקת בשמירה שלא יחמיץ, ובסופה מביאה מימד נוסף, החיוב לכוון לשם מצווה. בהמשך נראה שאף המחבר פסק את שני החיובים, ולכן מצה שנלושה או נאפתה ע״י גוי, שאינו יכול לכוון לשם מצוה, אינה כשרה ל״מצת מצוה" בליל הסדר. אולם שני החיובים קשורים זה בזה, כי לשיטתו אף החיוב לשמור שלא יחמיץ משעת קצירה היא חומרא שנדרשת רק למצה של מצווה, ולא לכל המצות כשיטת הרי״ף.
- שיטת דש״י — עירוב בין שתי השיטות: השמירה היא שלא יחמיץ, אבל השמירה צריכה להיות לשם מצווה, ולא הלישה או האפיה. ולכן בכל מקום שיש חשש של חימוץ עלינו לדאוג שלא יחמיץ, שאמרה התורה "ושמרתם את המצות". גם לרש״י חיוב השמירה הוא רק למצת מצווה. למצות אחרות אפשר להסתפק בעיסה שאנו יודעים שלא החמיצה, ואפילו על פי סימני חימוץ[7].
- שיטת הרמב״ם — שיטתו דומה לשיטת הרי״ף, וגם הוא מחייב שמירה שלא יפלו מים על החיטים משעת קצירה, ולכל המצות[8]. אלא שהרמב״ם דורש שמצה של מצווה תיעשה לשם מצה (ולא לשם מצווה), בדומה לסוכה שצריכה להיעשות לשם צל אף שאין צורך שתיעשה לשם מצווה. ולכן פסק הרמב״ם שעיסת הכלבים, אם אין הרועים אוכלים ממנה — אינה כשרה למצה של מצווה, שלא נעשתה לשם מצה[9]. ואפילו אם אין חשש שהחמיצה, אי אפשר להשתמש בה למצות המצווה כי לא נעשתה לשם אוכל.
לסיכום השיטות:
לרי״ף ולרמב״ם כל מצות החג צריכות שמירה מפני החימוץ משעת קצירה, אלא שלרמב״ם מצת מצווה צריכה גם עשייה לשם מצה.
לרא״ש צריך גם ידיעה שלא הוחמץ וגם עשיה לשם מצוה, ושני השימורים משעת לישה (ורבא החמיר על עצמו משעת קצירה).
ולרש״י השמירה שלא יחמיץ צריכה להיות לשם מצווה.
2. הרעיון המוסרי שבכל שיטה
חג הפסח הוא המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ומסמן את דרך ההתייחסות למצוות. ולכן אפשר לומר שמרכזו של חג הפסח הוא קיום המצוות בדקדוק רב.
מדברי הרי״ף אנו לומדים דבר מעניין: בדרך כלל איננו מרבים בחששות. בהלכה יש מושג של ״חזקה״, ומהותו — אין לחשוש שהמצב השתנה אם אין לנו ידיעה על כך. לפי כלל זה, די היה לשמור על המצות שלא יחמיצו כשמערבים את הקמח עם המים, שאז שייך חימוץ, אבל בשעת קצירה החיטים עדיין לא נטחנו, ואפילו אם יפלו עליהם מים אין כמעט סיכוי שהחיטים יחמיצו. אף על פי כן ציותה התורה לשמור את המצות, ללמדנו שצריך להשתדל למנוע איסור בכל הדרכים, ואין לסמוך על החזקות אלא בשעת הדחק. רעיון מרכזי זה מוצא את ביטויו בשימור המצה, שלא סומכים בה על החזקות, וכל המצות שאוכלים בפסח צריכות להיות שמורות. וכאמור, עיקרון זה נאמר דווקא בפסח, להשמיענו על התייחסותנו למצוות.
מדברי הרא״ש, שפסק שיש צורך בעשיית מצה לשם מצוה, אנו לומדים על חשיבות הכוונה. לשיטתו המצה דומה קצת לקורבן, בו בבשר הנאכל ישנה קדושה. ואף במצה, אף שקדושה ממש אין בה, מעין קדושה יש בה, שאי אפשר לקיים בה את המצווה שנעשתה ללא כוונה, אף אם היא כשרה לגמרי. אם כן יש באכילת המצה, כמו באכילת הקרבן, העלאת העולם החומרי לעבודת השם.
מרש״י אנו לומדים שהדקדוק במצווה צריך להיות לכבוד הי יתברך. קיימת סכנה שהמדקדק במצוות ישכח את הבורא עצמו. שמכין המצה עוסק בקפדנות במעשה הטכני של קיום המצווה ודואג שלא יהיה חמץ, אבל אינו קושר בין פעולותיו לבין הרצון העז לעשות רצונו יתברך, אלא עושה כמצות אנשים מלומדה. ולשיטת רש״י, אם נשמר מחימוץ אך לא עשה זאת לשם מצוה — כאילו לא נשמר.
מהרמב״ם אנו לומדים לכבד חפץ של מצווה. אי אפשר לקחת לשם מצווה מצה אפילו אם היא כשרה, באם מיועדת לכלבים.
3. להלכה
ראינו שהרי״ף והרמב״ם מצריכים שמירה משעת קצירה לכל המצות, כמסקנת הגמרא על דברי רבא לקושרי העומרים: ״שימור מעיקרא — מתחלתו ועד סופו בעינן".
הרא״ש פסק שמעיקר הדין השימור הוא רק משעת לישה, שרק אז יש חשש חימוץ[1]. ומה שרבא שמר משעת קצירה, הייתה זו מידת חסידות ולא שורת הדין. ומביא הרא״ש שבאשכנז ובצרפת נהגו לשמור משעת טחינה, כי השתמשו בריחיים של מים, וחששו מחימוץ מיד לאחר הטחינה. אולם הוא סובר ששמירה זו נחוצה רק למצה של מצווה.
לכאורה שיטת הרי״ף והרמב״ם מובנת יותר, כי אם הזהירות היא מפני החימוץ — מה לי מצת מצוה ומה לי שאר המצות. אולי אחרי העיון ברמב״ם עצמו אפשר להסביר את דברי הרא״ש. הרמב״ם כתב שחיוב הזהירות הוא מדרבנן, "אמרו חכמים", משום שלפי הכללים ההלכתיים הרגילים אין לנו לחשוש שהחיטים יחמיצו אפילו אם נפלו עליהם מים. וסובר הרא״ש שחומרא זו היא דווקא למצת מצוה.
הרא״ש הביא גם את שיטת הגאונים ועוד ראשונים שסוברים שצריך ללוש ולאפות את המצות לשם מצווה.
המחבר בשולחנו הגדול סיכם את שלוש השיטות העיקריות, וזו לשונו (או״ח תנג, ד):
החטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשומרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקה קמח מן השוק.
ובתחילת סימן ת״ס כתב:
אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן.
מצאנו בדברי המחבר קולא וחומרא:
קולא שלא הצריך שמירה מן החימוץ אלא במצה של מצווה, כדברי הרא״ש, ולא בכל המצות. וגם במצה של מצווה הקפיד על השמירה מעיקר הדין רק משעת לישה.
וחומרא שצריך ללוש ולאפות את המצות לשם מצווה.
ולכאורה יש לתמוה על פסיקתו, שדרכו תמיד להכריע ע״פ הרי״ף והרמב״ם, ואילו כאן הקל היכן שהרי״ף והרמב״ם החמירו, והחמיר היכן שהקילו.
אפשר להסביר בקלות את הפסיקה לחומרא, שדרכו של המחבר להתחשב בדעת מיעוט בראשונים אם אין בדבר טרחה גדולה. לכן חייב ללוש ולאפות לשם מצווה כשיטת הגאונים המובאים בדברי הרא״ש, אף שאין זה דעת הרי״ף והרמב״ם.
אך על מה שהקל שלא לדרוש שמירה משעת קצירה בכל המצות אין לי הסבר. בבית יוסף הביא שגם דעת הר״ן היא שהשמירה שלא יחמיץ משעת קצירה היא רק חומרא בעלמא ואינה מן הדין, אולם בדרך כלל המחבר אינו סר מהכרעותיהם של הרי״ף והרמב״ם גם אם רבים חולקים עליהם.
אולי מבין המחבר שהר״ן הסביר את הרי״ף והרמב״ם, ולשיטתו מה שהם כתבו לא היה מן הדין, אלא חומרא, והיות שפשט הגמרא הוא שאין השמירה הזו מן הדין אלא רק חומרא של רבא[2], לא הביאם להלכה.
אולי נהגו ישראל דלא כרי״ף והרמב״ם, והמנהג הכריע את הכף לפוסקים לקולא[3].
ומעניין לראות שאף שראינו שפסח בא ללמדנו שצריך מאד להקפיד במצוות, והחכמים הראו לנו דרך החמרה גדולה, להלכה המחבר לא הלך בעקבותיהם, ופסק שאפילו בפסח אין דין של החמרה אלא במצה של מצווה, וגם זה אינו מעכב אלא משעת לישה ואילך.
תורתנו — תורת חיים היא, ואי אפשר לחייב כל אדם לחשוש מכל מיני חששות רחוקים.
[1] למשל: ״ושמרתם את המצות — שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול" (מכילתא דר״י שמות שם).
[2] לשון רש״י במקום אחר: ״לתיתה — לשורן במים מעט, ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן, כדי שתהא סולתן נקיה" (פסחים לו,א).
[3] בסוגיה שם תחילה מובאת ברייתא האומרת "אין לותתין שעורין בפסח" וכמה דברי אמוראים בעניין. ודנה הגמרא האם דין חיטים כדין שעורים. ומובאים שם תחילה דברי רבא "אסור ללתות", אחר חוזר בו רבא ואומר "מותר ללתות", ובהמשך חוזר בו פעם נוספת, ואומר את הדברים אותם הבאנו למעלה, "מצוה ללתות"
[4] בדף יב,א: "ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דאמר קרא ׳ושמרתם את המצות׳, ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה. כלומר: הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים".
[5] דיוק מדבריו בפ״ב סכ״ו.
[6] לדעת הרא״ש שימור זה מעיקר הדין הוא משעת לישה, ומה שהחמיר רבא משעת קצירה — "חומרא בעלמא הוא".
[7] הסבר זה בדברי רש״י שמעתי מאמו״ר. שכך כתב רש״י (ד״ה ׳שיאכל׳) על דברי רב הונא "בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה", שהובאו להוכחת דברי רבא: "דבהא (במצה לא שמורה) לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה, ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה — שימור לשמה בעינן".
[8] הל׳ חמץ ומצה ה, ט. ולשיטתו שימור זה הוא מדברי חכמים (למרות שנלמד מהפסוק "ושמרתם את המצות").
[9] ו, ה. עיסת הכלבים היא עיסה שנעשתה על ידי חיטים גסות, ואינה ראויה כל כך לאכילה.
[10] ואף פסק להלכה שאין חיוב ללתות.
[11] כמה ראיות לכך בדברי הרא״ש, כגון דברי רב הונא בגמרא שם המובאים לעיל בהע׳ 7.
[12] בניגוד להרגל המחבר. וכבר הרא״ש הביא את הקולא בשם "ונהגו באשכנז וצרפת".