חיוב אבלות על אם שנטשה את בתה

[1] בעריכת הרב יצחק קושיבלסקי. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] ראה במסכת מועד קטן (יד, ב) שהגמרא קוראת לאבלות "עשה דיחיד", ונחלקו הראשונים שם האם כוונת הגמרא לעשה מן התורה או לעשה מדרבנן.

[3] עיין ציץ אליעזר (חלק י סימן מא) שהאריך למצוא היתר להתאבל על עוברי עברות וציין שם לתשובות האחרונים בזה. ועיין עוד בספר פני ברוך על הלכות אבלות (עמוד תפ) בהערות הגר"ש דבליצקי שכתב כמה סיבות להתאבל גם על כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות.

[4] "כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המומרים והמוסרים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים".

[5] הגמרא בקידושין שם מסתפקת האם כיבוד אב משל אב או משל בן, כלומר האם הבן חייב להוציא את ממונו כדי לכבד את אביו. ומביאה הגמרא ראיה שכיבוד אב משל בן מברייתא שאומרת עד היכן כיבוד אב ואם, עד שיטלו ארנקי מלא ויזרקו אותו לים, ואף על פי כן אין לבן להכלימם. ומבינה הגמרא שמדובר בארנק של הבן, שאם לא כן מה נפקא לו מזה שיכלימם. ודוחה הגמרא שבאמת כיבוד אב משל אב ולא משל בן, ובברייתא מדובר בארנקי של האב, ומה שהיה לבן להכלימו זהו משום שהיה ראוי ליורשו ומפסיד את ירושתו ממנו. וכתבו התוספות שבברייתא מדובר באופן שהיה לאב הנאה מסוימת במה שזרק את הארנק לים, כגון שרוצה להטיל אימה על בני ביתו או שזורק בחמתו ונהנה בשיכוך חמתו, כי אם לא כן אלא זרק בחינם את הארנק מותר לבן להכלימו שהרי רשע הוא שעבר על בל תשחית.

[6] עיין שם בחידושי הגאון רבי עקיבא איגר, שכתב שיש בזה מחלוקת ראשונים האם מצוות אבלות היא משום יקרא דשכבי או יקרא דחיי, כלומר כבוד הנפטר או כבוד החיים, ומוכיח שלהלכה קיימא לן שאבלות היא משום כבוד המתים (וראייתו מכך שפוסקים כדעת הרמב"ם שאין מתאבלים שבעה על מי שאיבד את עצמו לדעת, ולא כהרמב"ן הסובר שמתאבלים עליו כי לדעתו האבלות היא משום כבוד החיים).

[7] הרמב"ם פוסק שם שאפילו אם האב זרק את הארנק של הבן לים אסור לבן להכלימו. ועיין שם בנושאי כלים של הרמב"ם שדחקו ליישב את הסוגיה לשיטתו.

[8] "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל, חייב לקרוע (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י). ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצווה בשביל טורח. הגה: אבל רגיל לעשות עבירה, אין מתאבלין עליו".