ריבית מאוחרת לבן המלווה

2. איסור ריבית מן התורה ופשרו

איסור ריבית הוא שלא להלוות כסף ולבקש שהלווה ישלם לו בעת שיחזיר את הכסף יותר ממה שקיבל ממנו, כעין תשלום על הלוואת הכסף. כמה וכמה פסוקים עוסקים באיסור ריבית:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (שמות פרק כב פסוק כד)

 (לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: (לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: (לח) אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים: ס (ויקרא פרק כה, לה-לח)

(כ) לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: (כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ. (דברים פרק כג, כ-כא)

מן העיון בפסוקים נראית סיבת האיסור ברורה, שהרי התורה מדגישה שהלווה עני ושהריבית היא נשיכה. דוגמה לדבר: אדם עני ומסכן שצריך לקנות אוכל לפסח לכל המשפחה, ואין לו די. ניגש הוא אצל עשיר ומבקש הלוואה, ומתחייב לעבוד קשה לאחר הפסח כדי שיוכל להחזיר את כספו. והנה הוא צריך לאחר החג להחזיר יותר ממה שקיבל, העזרה שביקש הופכת לו לעול, ולעומתו האדם האמיד יקבל את כספו חזרה עם תוספת. התורה היא מקור המוסר, ואף שמשפטית גרידא יש הסכמה של הלווה לשלם ריבית, ואף יש לה הצדקה, שהרי כספי המלווה היו בטלים בזמן שהיו אצל הלווה, התורה רואה בהתנהלות זו מעין "שוד חוקי" שהיא אוסרת. ואמרו חכמים שגם הלווה עובר על איסור, והתורה אומרת לו שלא להיכנס לחוב כזה מראש, אלא לחיות עם מה שיש לו ולהאמין בה' שיסייע לו. ואף העדים והערבים עוברים על איסור, משום שהתורה לא רוצה שיתנו יד לניצול של אדם שנמצא בקשיים.

ישנה סוגיה מופלאה בגמרא שמחשיבה את הריבית כגזל:

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה? (רש"י: ילמדו זה מזה, שבכולן חסרון ממון, שמחסר את חבירו) צריכי. דאי כתב רחמנא לאו ברבית – משום דחידוש הוא, דאפילו בלוה אסרה רחמנא (רש"י: וגזר עליו שלא יתננו, ואיכא למימר חידוש הוא שחידשה תורה בזו, ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת, דהא אזהרת לוה לאו משום דמחסר הוא). ואי כתב רחמנא לאו בגזל – משום דבעל כרחיה, אבל אונאה – אימא לא. ואי כתב רחמנא לאו באונאה – משום דלא ידע דמחיל (בבא מציעא סא, א).

הסוגיה ממשיכה ושואלת מדוע כתוב לאו בריבית, הלא היה אפשר ללמוד על כך מהאיסורים לגזול ולהונות, ועל כך מתרצת הגמרא:

מה להנך שכן שלא מדעת, תאמר בריבית דמדעתיה?

כלומר שהתורה מחדשת לנו שריבית נחשבת כגזל, אף על פי שהנותן נותן מדעתו. ואלו דברי הטור המסכמים את חומרת האיסור:

רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' הלוה והנותנו עובר משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובא-להי ישראל (טור יורה דעה סימן ס).

בעולם של מצרים היה חוקי שעבד יעבוד בשביל אדונו. הקב"ה הוציא אותנו מעבדות זו, ללמדנו שמעבר לחוק יש מוסר וערכים. המלווה בריבית כופר בכל הרעיון של יציאת מצרים, והעושר שיצבור מן הניצול של אנשים מסכנים לא יעשיר אותו בסוף, אלא ימוטט אותו, כי א-להים בשמים שונא את המנצל את קשייו של חברו, ומחשיב אותו ממש כגזלן.

למדנו מכאן שאיסור ריבית אינו רק סניף במצוות צדקה, אלא נחשב כגזל ממש. ובכל זאת יש לשאול, מה בין שכירות כסף לשכירות חפץ, שמותר לקבל כסף עבור שכירתו? התשובה היא שבהלוואה המלווה אינו לוקח שום סיכון, כי בדרך כלל יש ערבות שמאבטחת את הכסף, והוא מתעשר בלי לעשות כלום; לעומת זאת בשכירות ייתכן שהחפץ עצמו יאבד מערכו בגלל השימוש בו. ועניין נוסף, שבשכירות חפץ השוכר נהנה בלי ספק כל זמן שהחפץ אצלו, מה שאין כן בהלוואה, שהלווה ישתמש בכסף כדי להרוויח, אולם ייתכן שירוויח וייתכן שיפסיד, לעומת המלווה שמרוויח בוודאות ובלי שום מאמץ. אין איזון בין המלווה ללווה, מה שאין כן בין המשכיר לשוכר^[1].

האיסור בריבית מן התורה הוא בריבית קצוצה, כלומר שבשעת ההלוואה הוסכם בין הצדדים על סכום התוספת שיוסיף הלווה בעת החזרת הכסף (יורה דעה קסא, ה).