כשרות תרופות בפסח
2. דין עמילן שהופק מחמשת מיני דגן
5. איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה
נטילת תרופות בפסח[1]
שאלה:
שלום לכבוד הרב, שיחי'.
אני פונה לכבודו, הואיל ומצב בריאותי מחייב אותי ליטול תרופות, על בסיס יומי, כולל בימי הפסח. אלא שברשימת התרופות המאושרות לפסח, המופצת בידי הרבנות, נכללו רק חלק מן התרופות. משמע לכאורה, כי כל השאר, אינן מאושרות לפסח. שאלתי נוגעת גם לתרופות המיועדות לילדים, מידי פעם. הללו, מיוצרות כסירופ ולא כגלולות, ולא נכללו ברשימה הנזכרת. ושאלתי בפי, האם מותר לצרוך אותן, למרות שלא הוכנסו לרשימה?
תשובה:
מותר לצרוך כל תרופה בפסח, כי אין חשש חמץ בתרופות, כפי שמיד נבאר:
אם קיים חשש חמץ בתרופות, הרי זה בגלל רכיב מסוים בתרופה, המופק מאחד מחמישה מיני דגן. כגון עמילן, או מלטודקסטרין[2] (באנגלית: Maltodextrin) או גלוקוז, המופקים מן העמילן. או מפני האלכוהול, המופק אף הוא, מאחד מחמשת מיני דגן.
אלא שלמרות זאת, להלן נסביר ונוכיח, כי אפילו אם הופק העמילן מאחד מחמשת מיני דגן, אין בו חשש של חימוץ. והוא הדין באלכוהול, המופק מאחד מחמשת מיני דגן, אין חשש של חמץ.
גם יבואר, שאפילו אם נחשוש שמא דינם של חומרים אלה הוא חמץ, עדיין אין כאן יותר מחשש איסור דרבנן, כפי שמיד נוכיח.
דין עמילן שהופק מחמשת מיני דגן
אין כל מאכל בעולם שיוגדר חמץ, אלא אם הופק מאחד מחמשת מיני דגן, ועבר הליך חימוץ.
להלכה, כדי שעיסת בצק (קמח ומים) תוגדר חמץ, צריכה העיסה לשהות ללא כל מגע, במשך 18 דקות לפחות, כמפורש בשולחן ערוך (סימן תנט סעיף ב):
לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; וְאִם הִנִּיחוֹ בְּלֹא עֵסֶק שִׁעוּר מִיל, הָוֵי חָמֵץ.. ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. הגה: ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות, כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל, או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין). ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ.
לאור זאת, קשה מאד להגדיר את העמילן בדין חמץ, מאחר והליך הפקתו אינו כרוך בתפיחת העיסה ושהייתה, אלא בהפרדת העמילן, שבגרעין החיטה, מהגלוטן (חלבון החיטה) שבו.
דבר זה התבאר בגליון תחומין א (עמוד 68), שם נדפסה תשובת הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל, שנתבקש על ידי מפעל בחיפה, המייצר עמילן לתרופות, לחוות את דעתו ההלכתית, לגבי כשרותו בפסח. תשובתו ארוכה, ומתפרסת על 26 עמודים. במסקנתו נקט, שאין כאן חשש חמץ. כאן נכתוב, בקצירת האומר, את שהעלה שם.
העמילן הוא חלק מן החיטה, והליך הפקתו כרוך בהפרדתו מן הגלוטן. כיצד נעשית הפרדה זו? החיטה מושרית במים, ולאחר זמן, חלקיקי העמילן מומסים, אך הגלוטן עצמו נותר כפי שהיה, וכך נפרד העמילן מן הגלוטן. אלא שבניגוד להליך חימוץ סטנדרטי, בו החיטה/הקמח שורה במים למשך 18 דקות (אז מתרחשת התסיסה וההיחמצות), העמילן המופרד מהגלוטן שורה במים לפרק זמן קצר, מהיר מאד (לא יותר משש דקות). לכן ברור, כי העמילן אינו חמץ. לא זו בלבד שהעמילן אינו שורה במים יותר משש דקות, היצרנים מקפידים גם הקפדה יתירה, שהעמילן יוותר נקי, מפאת היותו מרכיב תרופתי. זאת ועוד, הוא גם חייב להיות נקי לחלוטין מכל חלקיק של גלוטן (החוק מחייב לציין, נוכחות של 20 חלקי גלוטן למיליון (20/1,000,000), בתוצר , וברור שכמות כזו אינה יכולה ליצור חמץ כלל). לו אכן התערב חלק זעיר מאד של גלוטן, היו היצרנים חייבים לציין זאת ברישום בולט על האריזה, לבל יסתכנו הרגישים לגלוטן.
בשולי מאמרו של הרב שאר ישוב הכהן, צויין שמספר מומחים ערכו בדיקה מדעית, וניסו להחמיץ את העמילן, אחר שהופרד מהגלוטן, ולא הצליחו. המסקנה ברורה מאד – העמילן אינו חמץ. כל שכן לא חלקיו האחרים של העמילן, כגון מלטודקסטרין, או גלוקוז, שהוא חלקיק אחר (מולקולה) של העמילן, אין בהם איסור חמץ.
אלכוהול בתרופות
יצרני התרופות עושים שימוש באלכוהול, בהליך ייצור התרופות, לצורך המסת הרכיבים הפעילים בתרופה.
יש אמנם אלכוהול, האסור לשימוש בפסח, כמובא במשנה במסכת פסחים (מב, א).
משנה. ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי… זה הכלל: כל שהוא ממין דגן – הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.
הסיבה שנאסרו שכר המדי וחומץ האדומי, מוסברת בגמרא:
שכר המדי – דרמו ביה מי שערי. וחומץ האדומי – דשדו ביה שערי (שם מב, ב).
כלומר, שכר המדי הוא משקה אלכוהולי (שהוכן במדי, והופק מתמרים או שאר פירות), שהוכנסו אל תוכו שעורים ששרו במים, וגם חומץ האדומי דומה לו, בענין זה, שהוכנסו אל תוכו שעורים ששרו במים.
אלכוהול זה, הנזכר במשנה, נאסר משום שהוא אכן חמץ שאפשר לשתותו. כי התהליך הטבעי המתרחש במשקים הנזכרים (שכר המדי וחומץ האדומי) הוא, שאחר השריית השעורים במים והתרחשה תסיסה והוכנסו בשכר התמרים, או בתוך יין, מתרחשת תסיסה. והנוזל המופק בתסיסה זו, דינו חמץ וכיון שחלק מן הנוזל הופק מתוך שעורים ששרו בו, יש כאן תערובת חמץ. מכאן אנו למדים, כי איסור החמץ אינו רק בעיסה שהחמיצה, אלא גם ביוצא מתסיסה של חיטים ושעורים.
לגופו של ענין, נקדים ונעיין מה דינם של משקאות אלכוהוליים, כגון ויסקי ואחרים, המופקים בתסיסת החיטה או השעורה, כי מצאנו שנחלקו הפוסקים בדינם כמבואר בשערי תשובה.[3] לדעת החכם צבי (סימן כ) דינם חמץ גמור, כי הופקו מתסיסת חיטים ויש להם טעם החיטה או השעורה כמבואר בדבריו
אמנם השערי תשובה מביא גם פוסקים המקילים ונוסיף עליהם שלדעת שו"ת הפני יהושע (סימן ח) והמשכנות יעקב (יורה דעה סימן לד), אין בזה אלא איסור דרבנן. להלכה פסק הרב חיים דוד הלוי כמותם[4], כי אין להגדיר אלכוהול זה "נוזל אמיתי של חמץ", אלא זיעה של חמץ (לחלוחית שיצאה מן החמץ). הסיבה שיש לנקוט בזה רק איסור רבנן היא, בגלל שהפקת הויסקי ודומיו אינה כרוכה רק בתסיסת חיטים או שעורים, אלא שקיימים הליכי עיבוד נוספים. כי לאחר שהופק המשקה באמצעות התסיסה, הוא מחומם לטמפרטורה גבוהה מאד, עד שהאלכוהול יתאדה מתוכו, וייקלט בתוך צינורות מיוחדים. בתוכם הוא יעבור הליך קירור, עד שיתקבל כנוזל האלכוהול המוכר. הואיל וכן, סברו חלק מן הפוסקים שנוצרה כאן מהות חדשה, שאמנם יש עליה איסור, בגלל שהופקה מחיטה או שעורה שהחמיצו. אבל אין זה חמץ ממש, שאסרה תורה, לכן איסורו דרבנן בלבד.
והנה לדעת הפוסקים שלא הקילו בדבר, הרי זה משום, שהנוזל אכן הופק מחמץ גמור, ועדיין יש בו טעם חיטה או שעורה, והאלכוהול לא נטהר לגמרי מגלוטן, הלכך יש לראות בו חמץ גמור, שהתורה אסרתו.
אלא שגם לשיטתם, שיש בזה איסור תורה, הרי כבר ביאר החכם צבי, שאין להגדיר נוזל כזה כאסור מן התורה אלא כאשר יש בו טעם מן הדגן, כמפורש בדבריו (שו"ת חכם צבי סימן כ):
שאלה, יין שרף הנעשה מחמץ דגן גמור, מהו דינו בפסח. אם אסור בבל יראה ובל ימצא כחמץ דאורייתא, או אינו אלא דרבנן…
וכיון שזכינו שהמשקה הנעשה מחמץ הרי הוא כמוהו, ולא שייך ביה זיעה כלל. ממילא המאלי"ץ שהיין שרף נעשה ממנו, הוא אסור דבר תורה, בין שיהיה סחיטת החמץ, או מי בישולו. וכבר לימדנו הריב"ש בתשובה רנ"ה, שהיי"ש הלז דינו כיין שנעשה ממנו, שכל זיעה העולה מן החמין דינה כחמין עצמן"….
והא דאמר מר בר רב אשי בכיצד מברכין האי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל, מאי טעמא זיעה בעלמא הוא, היינו דוקא לענין ברכה, דלא מיקרי פרי. אבל לענין איסורא דבתר טעמא אזלינן, פשיטא דאסור כגוף האיסור.
הרי מפורש, כי אף שאיסורו של נוזל כזה הוא איסור תורה, הרי אין זה אלא משום טעם האיסור, וכאן שהדגן הוא האיסור, טעם דגן הוא שנאסר, ולא הנוזל שהופק ממנו.
אמנם בהמשך כתב, שכל מה שאנו מגדירים את הנוזל היוצא מעיקר הפרי כגוף הפרי, אין זה אלא כשמפיק את הנוזל, לצורך שתיה וטעימה, כלשונו:
ואף שנשתנה טעם המאלי"ץ (=לֶתֶת), אין בכך כלום. כיון שכל עיקרו של מאלי"ץ זה הוא, לעשות ממנו זה היין שרף, הוה ליה כפירות עפוצים מאוד, שאין ראויין לאכילה כלל כשהן חיין, ונאכלין ע"י בישול במים, או במיני דבש וצוקר, דאף שנשתנה טעמן לאחר בישולן וטיגונן, במילתייהו קיימי לכל דבר. הכא נמי, מאלי"ץ זה, כיון שכל עיקרו אינו נאכל ונשתה אלא כשהוא יי"ש, הרי הוא כמאליץ עצמו.
אלא שבניגוד לאלכוהול הנזכר, אין לאסור אלכוהול רפואי. שכל תכליתו היא לצורך ההמסה בלבד, ואינו ראוי לשתייה, כי רמת הכוהל שבו היא בין 95 % ל-99 %, ונוזל כזה, אינו ראוי לשתיה כלל וכלל.
לפי זה, גם החכם צבי יודה, שאם המשקה המופק מן האיסור אינו מופק לצורך שתיה או אכילה, לא יהא בו איסור תורה. ולכן נראה שאין איסור באלכוהול תרופתי, שמשמש לתעשיית תרופות, ונקרא אתנול. כי עיקר תכליתו שונה מהותית מן האלכוהול המשמש לשתייה. כי זה הרפואי כלל אינו ראוי לשתייה. מלבד מה שכבר הוזכר, שאין בו כל זכר של טעם דגן, ממנו הופק. על כן נראה כי גם החכם צבי יסכים שאין בו איסור.
מאחר שהכוהל הרפואי הנפוץ בסירופ תרופתי, או העמילן שבהם, אינם ראויים לאכילה, בפני עצמם. וזה מה שמוגדר בהלכה "נפסל מאכילת כלב", וגם מן הטעם הזה, אין להם דין חמץ כלל, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים תמב, ט):
חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש ( קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח…
קיים אמנם איסור באכילת חמץ שנפסל מאכילת כלב, כי עצם זה שהאדם בחר לאכול אוכל זה, הרי הוא מחשיב אותו, כפי שכותב המשנה ברורה "ואף על גב דאכילה שאינה ראויה היא, דהא נפסל לכל, מכל מקום כיון שהוא רוצה לאכול, אסור, דהא אחשביה". (שם סקמ"ג). אמנם שונה הדין לגבי תרופה, כי האדם אינו נוטל תרופה כדי לצרוך רכיבים אלה, אלא את הרכיבים התרופתיים שירפאו אותו מחוליו. ממילא הוא אינו מחשיב אותם, וכך פסק הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן צב):
ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח, ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ, הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי, פשוט שצריך ליקח אף אם היה ודאי חמץ. ובעצם, אף בלא סכנה, אין חשש. דכבר נבטל קודם הפסח, משם אוכל. ו"אחשביה", לא שייך בדבר שלוקח לרפואה. דאף דברים מרים ומאוסים, נוטלין לרפואה. ולכן אין לך מה לחשוש, ותקח הרפואה, כפי שאמר לך הרופא, והשי"ת יתן שיהיה זה לרפואה.
מכל הנ"ל נראה ברור, שאין דין חמץ לעמילן וחלקיקיו השונים, או לאלכוהול המצוי בסירופים של תרופות.
דין תערובת חמץ
גם אם נחשוש שיש איזה שהוא חשש חמץ בעמילן או באלכוהול, עדיין נראה, שהיות ומדובר בתערובת חמץ, והחמץ אינו בא לתת טעם, אין בו יותר מאיסור דרבנן, כפי שיבואר.
הנה המשנה שהבאנו מסתיימת באמירה:
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן – הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.
למדנו מכאן, כי אין חיוב כרת בצריכת שכר המדי וחומץ האדומי, ואף שיש בהם נוזלי חמץ, הרי הם מעורבים במשקים שאינם חמץ. כעת יש להבהיר, את ההבדל בין חמץ גמור, לתערובת חמץ. שהוא חמץ מעורב במאכלים או משקים אחרים, כפי שלמדה הגמרא מן הפסוק (שמות יב, טו):
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.
דורשת הגמרא (פסחים מג, א):
על חמץ דגן גמור ענוש כרת.
הרי כי לא ענשה תורה בעונש כרת אלא באכילת חמץ גמור. ומה הדין כשהתערב החמץ במאכלים אחרים? הדבר שנוי במחלוקת חכמים ורבי אליעזר:
דתניא: על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלא כלום.
גם חכמים וגם רבי אליעזר מסכימים שחמץ המעורב במאכלים אחרים, אין בו חיוב כרת. ומשום שהפסוק המחייב עונש כרת, מתייחס רק לחמץ גמור.
אמנם יש פסוק נוסף (שמות שם פסוק כ):
כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.
מכאן למדו, כי למרות שלא חייבה התורה כרת, על חמץ שאינו גמור. עדיין יש איסור מן התורה, על חמץ בתערובת, אך אין הוא חמור כחומרת חמץ גמור, אלא בדרגת איסור פחותה. לרבי אליעזר, איסור תורה. ולחכמים, איסור דרבנן. יש אמנם פירושים רבים, בהבנת הסוגיה. אך כאן נביא את דברי הרי"ף ודברי הרמב"ם, שהרא"ש פסק כמותם להלכה:
יוצא לפי כולם שאם החמץ הוא פחות מ-1/8 מהכמות, אין בו אלא איסור דרבנן.
וזה לשון הרי"ף (מסכת פסחים, דף יג עמוד א מדפי הרי"ף):
ת"ר כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ דגן גמור, ענוש כרת. ועל עירובו, עובר בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. אף על גב דאמור רבנן על עירובו בלא כלום, מילקא הוא דלא לקי, אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו. אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן לקי
ודברי הרמב"ם:
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן, מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח לוקה, ואין בו כרת. שנאמר (שמות י"ב), כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלש ביצים, הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות (הלכות חמץ מצה פרק א הלכה ה)
הרי אנו רואים הלכה למעשה, כי גם לפי הרי"ף וגם לפי הרמב"ם, וגם לפי הרא"ש שהסכים להם, אם החמץ פחות מ-1/8, אין כאן אלא איסור דרבנן, לכל הדעות. אמנם הטור כאן הביא דעה, שאם כמות כזו של חמץ נותנת טעם, יש בזה איסור תורה, כמו בשאר איסורים. אבל גם לשיטה זו, אם אין החמץ הזה נותן טעם, ודאי אין כאן אלא איסור דרבנן.
איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה
מותר לחולה שאין בו סכנה, ליטול תרופה האסורה מן התורה, ובלבד שיטלנו, שלא כדרך הנאתו. אך אם זו תרופה שאיסורה מדרבנן, רשאי חולה זה ליטלה אפילו כדרך הנאתו (אבל אסור לאוכלו איך שהו). והנה בכל התרופות של ימינו, הרי אין בנטילתן הנאה כלל, כי הרכיבים שלהם, אפילו אם היו חמץ, לא הוכנסו לתרכובת לשם הנאה, אלא כדי לאפשר את נטילת התרופה.
וכן מבואר בלשון השולחן ערוך (יורה דעה סימן קנה ה סעיף ג):
בשאר איסורים (כלומר, שאינם עבודה זרה) מתרפאים במקום סכנה, אפילו דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן, אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן, מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. (ר"ן פכ"ש בשם י"א וריב"ש סי' רנ"ה). ואפילו יין נסך, בזמן הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ, אף על פי שהוא כדרך הנאתן. ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה..
ובנידון שלנו, הרי החולה אינו שותה ואוכל את האיסור, כאמור, כי אם אכן יש מעט איסור בתרופה, הוא מעורב בו. ובנטילת התרופה, אין הבולע מחשיב אותו, ואין זה דומה לאדם שאוכל איסור דרבנן, כפי שהוא.[5]
סיכום
לסיכום, אין בפסח שום חשש מפני חמץ בתרופות, ומותר לכל החולים לצרוך אותם, ללא כל חשש, מן הטעמים הבאים:
- א. העמילן והאלכוהול שמשתמשים בהם, אינם חמץ כלל.
- ב. אפילו אם היו חמץ, כבר נפסלו מאכילה, ואין להם דין חמץ.
- ג. אפילו אם הם ספק חמץ, אין זה אלא איסור דרבנן, כי בתערובת פחות "מכזית בכדי אכילת פרס" אין כאן אלא איסור דרבנן, ובספק, הדין הוא להקל.
- ד. אפילו אם נאמר שיש כאן ודאי חמץ דרבנן, מותר לחולה שאין בו סכנה לצרוך חמץ, שלא כדרך הנאתו.
זה מה שנראה להלכה ולמעשה.
שאול דוד בוצ'קו
נ.ב.
ברשימת התרופות שהפיץ משרד הבריאות, אשר ברכיביהם יש עמילן חיטה, או גלוטן, יש תשע תרופות, בסך הכל. מזה ניתן להסיק, כי בכל התרופות האחרות, אין נוכחות של עמילן חיטה
בנושא תרופות המכילות עמילן חיטה, לפי חוזר משרד הבריאות משנת 2016
SPASMOLYT 20 MG
LIORESAL 25 MG
LIORESAL 10 MG
RITALIN 10 MG
FLAGYL 250 MG
IMOVANE
NOZINAN 25 MG
NOZINAN 100 MG
SURMONTIL 25 MG
[1] לתשובה זו יש צורך בידע מדעי. על כן עמלתי עם מומחים בתחום כדי שלא תצא תקלה מתחת ידי. בין המומחים קראו הדברים פרופסור
Prof. Marc Victor ASSOUS (MD, PhD, MCU-PH, Associated Professor)
Shaare Zedek Medical Center – Clinical Microbiology Lab – Head – Jerusalem- Israel
Hebrew University School of Medicine of – Jerusalem – Israel
Universite Paris Cite – Paris – France
וכתב
שלום וברכה
קראתי עכשיו את הגרסה האחרונה של המאמר ששלחת לי היום.
נראה ברור וכתוב מאוד טוב!
כול המידע המדעי שכלול בו נכון לפי הידע שלי תואם למציאות של ימינו.
בהצלחה רבה ויישר כוח
ואני מודה לו על הזמן שהקדיש לי
[2] הוא רב-סוכר המופק על ידי הידרוליזה של עמילן ומשמש כתוסף מזון שכיח במזון מעובד. התוצר משמש לרוב כממתיק מלאכותי בעל דרגת מתיקות גמישה. הדרך הנפוצה ביותר להפקתו היא מהידרוליזה של עמילן תפוחי אדמה או תירס.אבל אפשרי גם מדגנים
[3] עיין שערי תשובה סימן תמב
[4] תחומין ג במאמר על כשרות תרופות הומופתיות בפסח
[5] ועיין חזון עובדיה פסח עמוד קכב "ובזמנינו רוב הטבליות עשויות ללא חמץ כלל, אלא עשויות עם עמילן הנעשה מקטניות, (ואפילו המיעוט שמעורב בהם חמץ, החמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח), הלכך בודאי שיש להתיר לחולה שאין בו סכנה לקחתם בפסח" אלא שהרחבנו ההיתר לא רק לטבליות אלא גם לסירופים וגם אם ידוע שהשתמשו בעמילן חיטה כי עמילן חיטה המשמש לתעשיית התרופות אינו חמץ כלל.