הגיוני משה

בע"ה, ג' בסיון תשל"ו

לכבוד ידידי הדגול, הרה"ג הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ שליט"א

ידידי היקר,

אתמול קיבלתי מכתבו והנני ממהר להשיבו כדי שלא אעבור ב'בל תאחר'.

אתחיל בהתנצלות. הנני כותב בכתב־יד יען כי אין לי כתבנית, לא באנגלית ולא בעברית, והגם שאין אני שולט היטב בשתי השפות, הכתיבה בכתב־יד נוחה לי בעברית, ואני מקווה שזה לא יכביד יותר מדי על הקריאה. כבוד־תורתו יקח זאת לאות ידידות.

ועוד דבר. אתנצל אם אין אני כותב בקצרה, וזה מחוסר פנאי, ועכשיו השעה קרובה לחצות לילה. כי הקיצור דורש ריכוז ופנאי, וכעת הנני כותב ככל העולה על רוחי, על לבי ונשמתי, דברים היוצאים מן הלב ואקווה שגם יכנסו אל הלב.

והנה, עלי להודות לכבוד־תורתו על מכתבו החביב והנעים שגרם לי עונג, בשל גישתו העניינית ובשל רצונו למצוא את האמת. אין לי ספק שכבוד־תורתו אומר וכותב את דבריו מתוך תחושת אחריות כלפי עם ישראל, ושהוא משוכנע באמיתות עמדתו. אכן, גם אם כוונתו בוודאי רצויה, השקפתו בעיני אינה נכונה ואינה רצויה. לכן אמשיך, לפי בקשתו, את הדו־שיח שהתחלנו בו, וכבר כתבתי במכתבי הקודם כי רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב אהבת הקנטור או בקשת הניצוח. אין שמחה גדולה כהתרת הספיקות, וכמובן שאם אשתכנע שטעיתי, אשמח להודות על האמת.

והנה, כבוד־תורתו טען נגדי, שלמרות אריכות מכתבי הקודם, לא נגעתי בבעיות ובצדדים החשובים ביותר. הטעם פשוט. לא היו לפני מאמריו ואף לא ההצהרה המלאה, אלא רק הקטע המקוצר שהופיע ב-Wochenb1att, ולכן נגעתי רק בנימוקים המצוטטים שם. רוב תודות לכבוד־תורתו ששלח לי עתה את קונטרסיו והעתקי מכתביו, שבהם מוסברת דעתו יותר, וכמובן, אתייחס אליהם בפרוטרוט.

והנה כבוד־תורתו נגע במכתבו בכמה נימוקים, ואענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון. הנה אלה ראשי דבריו:

א. ניתוקי מן המציאות.

ב.  התעלמותי מן הבעיה המרכזית של הערבים.

ג. הנזק הגדול אשר גורם גוש אמונים, הן בדעת הקהל העולמית והן בכך שהוא גורם להכבדת הטרור מצד הערבים.

ד. גישתי למונח של ההיסטוריה.

ה. החטא העיקרי, ששמים טפל לעיקר ומזניחים דברים עיקריים.

א.

לפי דעת כבוד־תורתו עמדת גוש אמונים, להחזיק בכל ה'שטחים', היא מנותקת לגמרי מן המציאות שהרי אי־אפשר אף לחלום שאכן הערבים – וכל מדינות המערב – ישלימו עם כך, ועל־כן עסקינן, כביכול, בפטפוטי דברים בעלמא.

א. לדעתי, מוטל עלינו, על המנהיגות הרוחנית, להביע קודם־כל את דעתנו – את דעת התורה – ולא את דעת העולם. גם אם הדבר היה נראה בלתי אפשרי במציאות, עדיין חובתנו היא להדגיש את שאיפתנו ודרישתנו, ואם דרישתנו לא תוכל להתגשם – אז אנחנו, על־כל־פנים, יצאנו ידי חובתנו.

ב. מיהו אשר קבע את קנה המדה של המציאות בעם ישראל? וכי תהליכי ההיסטוריה של עמנו מתהלכים לפי קני המידה המקובלים בעולם? הרי משך אלפיים שנה קיווינו ובטחנו שנחזור לארצנו – והיה זה בוודאי חזון רחוק מן ה'מציאות', מרחק רב יותר מאשר עתה! והנה התגשם החזון: חזרנו, ניצחנו את אוייבינו, ושבנו וזכינו בכל ה'שטחים' של ארץ ישראל. ואם, למשל, בעצם עיצומם של ימי אושוויץ, היה בא אדם ואומר שבעוד שנה תתחדש עצמאותה של ארץ ישראל, הן היו מלגלגים עליו… ובכל תהליכי המדינה בכ"ח השנים האחרונות, וכי יש דבר אחד שהתרחש לבסוף כפי שחזו מראש, לפי החשבון המדויק?

ג. ואם נראה הדבר רחוק מן המציאות, הלוא זה דווקא באשמתנו, מפני שעמדתנו הרשמית היתה כל הזמן, מיום שבאו השטחים לידינו, שאין הם שלנו והם 'יוחזרו' ל'בעליהם', אם יאותו לעשות עימנו שלום, ואנחנו מחזיקים בהם רק בתורת 'משכון'. וכי פלא הוא, אפוא, שאומרים לנו גויי העולם שעלינו להחזיר את אותם השטחים?

ד. אמנם, כנגד כל הגיון, פתח נאצר במלחמה, וכל־שכן שמופלאת החלטתו של חוסיין להיכנס למלחמה. הוא נכנס, ונוצח. ולאחר המלחמה, למרות שההגיון היה מחייב שהם יעשו שלום ויסתפקו בהחזרת השטחים, הגיונם אינו פועל: אין הם עושים שלום, וממילא השטחים נשארים בשלטון ישראל, זוהי אפוא המציאות, גם אם אין היא 'הגיונית'.

ה. מאוייבי תחכמני! במשך כל הזמן ישראל טוענת שהיא רוצה לעשות שלום, ואילו הפלשתינאים – לא רק שהם חותרים למלחמה ולביטול מדינת ישראל, אלא גם משתמשים בחבלנות אכזרית שאין כמוה, בחטיפת מטוסים, ובהרג ילדים. והנה, דווקא הם שזוכים באהדת הקהל. הם הכנים, ההגיוניים, הכשרים והטובים. וישראל, למרות כל גמישותה, נחשבת לחמסנית ולמעכבת את השלום. אך במחשבה מעמיקה, אין הדבר מוזר גם לפי 'קנה המידה של המציאות'. כי העובדה שהם מוסרים את נפשם על מבוקשם, מצביעה על עמדה חזקה ורצינית; ואילו אנחנו, שרוצים ומוכנים להזניח ולוותר ככל שאפשר, מגלים בזה את 'חמסנותנו', ומשפטו של שלמה המלך יוכיח. נישא אפוא קל־וחומר: אם המחבלים הללו יכלו לעשות מציאות מאי־מציאות, אנחנו – שהזכות אתנו – נזנח אותה ונזלזל בה כ'אי־מציאות'?

ו. אגיד לכבוד־תורתו דבר מעניין. במשך כל עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל, כאשר אף אחד לא חלם על הרחבת הגבולות, תמיד היה ברור אצלי, וכך הרגשתי, שהמצב הנוכחי הוא רק זמני ושצריך לבוא איזה פתרון, איזו מלחמה, כדי שהנבואות תתקיימנה במלואן. וברור היה אצלי שאנחנו לעולם לא נצא למלחמה לשם כך – אלא רק אם היא תיכפה עלינו. לאחר מלחמת ששת הימים, הרגשתי שאכן נתקיימה 'המציאות', וכי זוהי המציאות האמיתית. וכך גם היום ברור אצלי שהשטחים יוחזקו לעולם. ידברו העמים מה שידברו, ותעשה הממשלה מה שתעשה, אין דבר בעולם שיוכל לשנות את המציאות. אם חס־ וחלילה תזנח מדינת ישראל את השטחים מרצונה, כי־אז צריכה לבוא מלחמה חדשה; אין ברירה אחרת, זוהי המציאות. אלה החושבים שהחזרת השטחים היא צעד לשלום, לא הבינו דבר בתהליך ההיסטוריה של עם ישראל!

ב.

כבוד־תורתו מתפלא על שהנני מתעלם מן הבעיה של האוכלוסיה הערבית. לפי דעת כבוד־תורתו, אם נמשיך להחזיק בשטחים, אז קיימות רק שתי אלטרנטיבות: או שנקיים "לא תחיה כל נשמה", או שנאבד את צורתה היהודית של המדינה. אין מנוס אפוא, לפי דעת כבוד־תורתו, וכדי לצאת מן המצוקה הזו עלינו לזנוח את השטחים המאוכלסים.

א. נניח, לפי שעה, שיש לפנינו בעיה שאין לה פתרון; וכי מפני זה נגיע למסקנה כזו? משל למה הדבר דומה, לחולה אנוש, או לאיש הנתון במצוקה גדולה ואינו מוצא במה לחיות; אם יבוא אדם זה וישאל שאלת רב, וכי יורה לו הרב שבמצב כזה צריך הוא לאבד את עצמו לדעת? לכל מדינה ישנן בעיות, ולפעמים אלה בעיות דומות לשלנו שאין להן בינתיים פתרון; מעודי לא ראיתי שיהיה מי שיציע – כדי להסיר את הבעיה – לקום ולהתנער מן המדינה או מחלקה. מי שרגיש לשלימות המדינה, לשלימות הארץ, ורואה בשלימות זו עיקרון יסודי ובלתי־משתנה, בוודאי לא יעמיד את השלימות בספק בשל קיומן של 'בעיות' – ולו־גם תהיינה אלה קשות ביותר. אם ישנן בעיות, צריכים אנו לעשות כל מאמץ כדי להיחלץ מהן ולמצוא מוצא, אבל לא לעשות 'חרקירי'! לא לעשות מעשה התאבדות בידיים.

יסלח לי כבוד־תורתו, אם אוסיף כאן הערה אישית. לא ראיתי ולא הרגשתי בכל דברי הדוגלים ב'החזרת השטחים', שצעד זה יכאב להם כל־כך, שירגישו כאילו באים ונוטלים חלק מגופם ונשמתם. אילו, לכל־הפחות, היו הם צועקים אוי אוי, והיו מסבירים בדם־לבם שזה נורא ואיום אבל אין לנו ברירה כי־אם להסכים לניתוח כזה – כחולה אנוש שצריכים לכרות ממנו איבר שהנשמה תלויה בו – הייתי מתייחס לעמדה זו ביתר הבנה. אבל ההרגשה הכללית היא הפוכה: נפטרים מן השטחים כאילו נפטרים מפילגש, בבחינת האומר לבעל־ דברו: קח ולך, כי מה לי ולצרה הזאת! אין צריך לומר כי מי ששלימות הארץ הוא עניין חייו, הוא לא יתן 'גט' לשטחים גם אם ישנן בעיות. יכול שיגרש אדם את פילגשו מעל פניו, במצב קיצוני יכול הוא אף לגרש את אשתו, אבל חלילה־וחס, ובלתי אפשרי, שיגרש אדם את אביו ואמו.

ב. בכל הדברים האלה עלינו להתנהג לפי הכלל, 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך' (=אין לך עסק בנסתרות הקב"ה): אל תדרוש את העתידות, ואל תתנהג לפי מה שאתה שוקל את העתידות. העתיד איננו בידינו ואלף דרכים לו לקב"ה. החובה והמצווה הלוא ברורות הן: שאסור לתת יד לחלוקת הארץ, וחלילה לנו אפוא מלשנות את דרכנו מפני דברים מדומים וספיקות של עתיד. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (=הנותן חיים – הוא גם הנותן מזון), ומאן דיהיב ארץ־ישראל לבניו – הוא ימצא את הדרך לפתרונן של הבעיות הכרוכות בה.

ג. ולעצם הטיפול בבעיה, כל הכבוד לכבוד־תורתו על שהוא רגיש גם לחייהם ולטובתם של אוייבינו ושונאינו, וכבוד־תורתו צודק בוודאי שעלינו להתנהג ברוחה של התורה הדורשת צדק כלפי כל אדם. ובאמת, אין לי שום ספק שאכן מדינת ישראל מתנהגת כך. רגש זה של צדק הוא רגש עמוק בכל נפש ישראל, ולפעמים אפילו יש להאשים את היהודים ואת המדינה בהפרזה על המידה – בהשתדלות הזו שלא להרע לאוייבינו – ממש עד כדי סיכון ואובדן עצמנו.

למעשה תמיד אמרתי והדגשתי, שעלינו להתייחס אל הערבים הגרים במדינה כנתינים וכאזרחים זרים. (למשל, בשווייץ 02 אחוזים מן האוכלוסיה היא אוכלוסיה זרה ורובם כבר נולדו בה). על מדינת ישראל להראות לעולם כולו מופת ודוגמא, באיזו מידה טובה מתייחסים אנו לאזרחים זרים, במידה של כבוד אנושי ושל איכות חיים, שייהנו מכל הטוב ממש כמו יתר אזרחי ישראל. כך יתברר גם הניגוד שבינינו לבין אומות העולם, שהרי בכל העולם כולו מתייחסים אל האזרח הזר בעויינות ובעין צרה, אם לא באכזריות ממש. ואולם, כל הטוב הזה יוענק להם רק במסגרת פרטית, ובהחלט לא כבעלות מדינית, שזהו חלק מן ה'אני' של עם ישראל, שעליו לא ניתן לוותר. כמובן שגם עליהם להתחייב לשבת בשקט וביחס טוב, ולקבל עליהם את חוקי המדינה. ואם לא יקבלו עליהם את מרות המשפט – יהא עליהם לבחור לחיות במקום אחר.

ג.

כבוד־תורתו מתריע על מעשי גוש אמונים, שתוצאותיהם נוראות (Disastrous) לחיי אדם, באשר זה גורם לאיבה נוספת מן הערבים כלפי ישראל, וגם מדרדר את תדמיתנו בעיני דעת הקהל העולמית.

א. מאד כאבה לי המילה הקיצונית זו, הנובעת מהערכה אישית וכלל לא מבוססת על עובדות.

ב. אם מעשה ההתיישבות נעשה לדבר הפגנתי, דבר שכל עיתוני העולם דברו בו, הלוא זהו חטאה של הממשלה, וחטאם של כל אלה אשר צעקו נגד 'המעשה החמסני' ונתנו בזה את הנשק ביד אוייבינו. אם ההתיישבות נעשית בשקט, באישור הממשלה, אזי לא היתה כל פרסומת, ולא היו צעקות, כשם שלא היו צעקות כאשר התיישבו יהודים באיזורים אחרים. אבל אם הרב הראשי של אנגליה דורש ומצהיר כי זהו חמס, וכל אנשי השמאל צועקים ומוחים, מדוע יהיו הגויים יותר דתיים מן האפיפיור?

ג. ובאשר לדעת הקהל העולמית, שאנו יותר־מדי רגישים כלפיה, הרי אין ספק שאנו מצווים לקדש את השם בכל מקום, אך אין־זאת־אומרת שעלינו להיגרר אחר אופן שיפוטו של העולם. אין אנו צריכים להתבייש בחוקינו ובתורתנו, ואם אין ה'עולם' אוהב אותנו בשל כך – שיתבייש בעצמו! כי הן כך כתוב בתורתנו: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ועוד נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים ד', ו'; כ"ח, י'). אל לנו אפוא לזוז מעמדת תורתנו מתוך יראת 'מה יאמרו הבריות'.

כבר כתבתי במאמרי על הגאולה שיציאת מצרים פירושה גם יציאה מן המנטליות הגלותית, יציאה מקבלת הדעה המקובלת על האחרים, שחרור מאותה עבדות־הדעת, וכבר כתבתי שאין כממשלתנו שלא פסקה מלהכריז על רצונה בשלום, וכל זה לא הועיל לה בדעת הקהל בעולם. ה'עולם' אינו רוצה בנו, כך מסתבר, ומבכר הוא 'להוריד דמעות' על מיתתנו ולא יותר, וחסד לאומים חטאת. ובכן, האם נכון וייתכן שנאבד את עצמנו כדי לשאת חן בעיני הגויים?

ד. האמת הפוכה היא: דווקא בהסבר התפיסה שאנו יושבים על אדמתנו בזכות היותה ארצנו, אנו הרבה יותר 'נאים ונחמדים' מאשר אם נאמר שאנו מחזיקים בשטחים לצורכי בטחון. אילו היינו באים בכח התנ"ך – אשר כל העולם מכיר בו – לא היו הגויים יכולים להאשים אותנו.

ד.

כבוד־תורתו אינו רואה בעין טובה את גישתי לתהליכי ההיסטוריה, באשר רוצה אני לראות בהתרחשויות של עשרות השנים האחרונות, תהליך המגשים את חזיונות הנביאים. לראות את מדינת ישראל זו כרצויה לפני ד', אשר הוקמה בהשגחתו, הרי זה – לפי דבריו, כפי שהבנתי אותם – דבר רחוק ומופרך, כי אם מבטיחה לנו התורה את הארץ, הלוא זה רק בתנאי שנלך בדרכי התורה. והיות שרחוקים אנו מאד מללכת בדרכיה, איך אפשר לייחס מדינה זו לרצון הבורא, ולהסיק מכך מסקנות? כבוד־תורתו נסתייע מן המסופר על בני אפרים שנהרגו במדבר על שיצאו את הגלות במצרים בטרם עת, וכן תמך יתדותיו ברבי יוחנן בן זכאי שהבין כי אי אפשר להתגרות באומות, וביקש רק את יבנה וחכמיה. והנה, תמיד הרגשתי שגם אותם חוגים דתיים אשר אינם נמנים עם ה'קיצוניים' השוללים את מדינת ישראל, בכל־זאת פוסחים הם על שתי הסעיפים, מקבלים את המדינה בדיעבד, אך בתוך־תוכם מאמינים הם שהללו השוללים אותה לגמרי הינם באמת יותר עקביים, יותר צודקים ויותר צדיקים.

ואמנם, עלי להודות כי בעניין זה בוודאי שדרכינו וגישותינו שונות זו מזו במאת האחוזים. טעות גמורה היא להניח שהשייכות בין ארץ ישראל לעם ישראל מותנית באיזה תנאי שהוא. היא נקראת ארץ ישראל – היינו: ארצו של עם ישראל – לדורי דורות, בין שיושבים הם על אדמתם בעצמאות ובין אם לא, בין שמקיימים הם את התורה ובין אם לא. היא נחלתנו אשר ניתנה לאברהם אבינו ולזרעו עד סוף כל הדורות, בלי תנאי ובלי הפסק, וכך אומר לו ד': "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם". "ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית י"ג, ט"ו; ט"ו, י"ח).

והלוא מקרא מלא הוא: "…ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ד' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ד' א־להיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט', ה'-ו'). זוהי אפוא השבועה אשר נשבע הקב"ה לאבות, ושבועה זו אין בה תנאי, בבחינת: 'זה שמי לעולם'. במשך כל תקופת בית ראשון עשו ישראל הרע בעיני ד' ויעבדו את העשתרות – ובזמנו של אחאב לא היו אלא שבעת אלפים שלא עבדו לעבודה זרה – וכי אז לא היתה הארץ ארצנו?

והנה, בתוכיחה אשר בפרשת בחוקותי, ישנן מדרגות־מדרגות; "ואם באלה לא תשמעו לי – ויספתי", ורק במדרגה האחרונה של העבריינות כתוב: "ואתכם אזרה בגויים". הרי שגם הגלות מן הארץ איננה דבר אוטומטי בסור ישראל מדרכו, ונחוצים לכך תנאים רבים, ומי הוא אשר יבוא היום ויפסוק כי אין לישראל זכות על ארצו מחמת מרדו בד' ובחוקותיו? אין לנו שום 'סרגל' ומידות שיפוט להצדיק או להרשיע, וכדברי הרמב"ם (בהלכות תשובה), "אין שוקלין אלא בדעתו של א־ל דעות", וקל־וחומר שאין לשפוט אומה שלימה ואין אנו יודעים על פי אילו קריטריונים מחליט הקב"ה לרחם על עמו ולהשיבו לגבולו.

ובכן, מבלי להיכנס לנימוקיו של השי"ת, אגיד לכבוד תורתו את התשובה שנתתי לפני הרבה שנים לקבוצה של תיאולוגים נוצרים ששאלוני: "איך אתה מסביר שהקב"ה הקים שוב את מדינת ישראל, וכי הדור של היום טוב הוא מן הדורות הקודמים?", עניתי להם ששתי תשובות בדבר:

א. 'בזכותכם'; אתם שהבאתם עלינו כל־כך הרבה סבל, והרבה יתר על המידה – מן הפוגרומים ועד אושוויץ – אתם גרמתם לכך שאנו זכאים על־ידי כך לפיצוי מגבוה. ואפילו אם היינו מלאי עוון – הלא טוהרנו בכור המשרפות ובתופת של אושוויץ.

ב. אפשר לומר שאכן "איכשר דרא" (=הוכשר הדור). עד המלחמה האחרונה חיינו בתור יהודים על־ידי המסגרת של הגטו; כך היה בעיקר באירופה המזרחית. ואם 'זכה' מישהו להשתחרר מן הגטו, אזי התבולל. כן אירע לאלפים ולרבבות שינקו בילדותם יהדות של בית־המדרש, וסופם שיצאו לאמריקה, לדרום־אפריקה או למערב אירופה ורובם המכריע התבוללו. והנה, לאחר המלחמה, אין עוד שום גטו בעולם, היהודים נהנים מכל הזכויות הן באירופה והן באמריקה, ועינינו הרואות כי אין התבוללות בקרב הציבור החרדי. אדרבא, הוא מתחזק ומתרבים מוסדותיו כבתי ספר וישיבות. על־כן ניתן לומר שאכן היתה זו סכנה להעניק ליהודים מדינה עצמאית קודם־לכן, כי קיים היה החשש שבמדינה זו ייטו בני עמנו להיות 'ככל הגויים' ולנטוש את היהדות. ועתה, כאמור, חוזים אנו בכך שמעת קום המדינה לא רק שהציבור החרד לדבר ד' לא נטש את יהדותו, אלא שמתחזק הוא, ושואף לבנות את המדינה על טהרת הקודש. ובזה חולק אני על אמרותיו שהמדינה הביאה עמה טמיעה רוחנית; אין זה נכון. מי שהיה איש דתי וחי ברוחה של תורה, נשאר כזה, ונעשה ליהודי טוב יותר. מדינת ישראל קרבה רבבות ליהדות, מאותם אשר כבר שכחו שהם יהודים. על־כן, זכאים אנו באמת למה שלא זכו קודמינו, ועלינו להודות על כך, כי בא מועד, כי 'איכשר דרא'!

ועל־כן גם לא רחוק מלהאמין, שאכן חיים אנחנו בתקופה חדשה, תקופת תחיה רוחנית של עם ישראל. כמובן, אין אני גוזר שאלו הם הטעמים להקמת המדינה, ויוכל כל אחד להסביר לפי הבנתו, אך תמיד יעמדו לפנינו דברי הרמב"ן בסוף שירת 'האזינו' (דברים ל"ב, מ'): "והנה, אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאותינו למען שמו. אם־כן, השירה הזאת )הינה( הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, על כורחן של מינין".

אך יהיה הטעם מה שיהיה, עלינו לשאול את השאלה, ולהשיב עליה בכנות: האם תחיית מולדת ישראל רצויה היא מיד ד' או לא? והנה, נסתייע כבוד־ תורתו ממאמרו הנ"ל של רבי יוחנן בן זכאי, ומעונשם של בני אפרים. את הנימוק הראשון יכול הייתי לדחות בנקל, בכך שהגמרא בעצמה (מסכת גטין דף נ"ו עמ' ב') מבקרת את רבי יוחנן באומרה על בקשתו המינימלית מן הקיסר: "משיב חכמים אחור". אך גם אם נניח, כתירוצה השני של הגמרא – שרבן יוחנן סבור היה שאם יבקש יותר לא תהא אפילו הצלה מועטת – צריכים אנו להבין את הסוגיא, או נכון־יותר את התקופה.

הפסוק מצווה לנו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור", עלינו להתבונן על כל תקופה ותקופה ולהבין את משמעותה. ישנה תקופה של הסתר פנים וישנה תקופה של גילוי פנים. ידועה הגמרא בפרק 'הניזקין' (מסכת גיטין דף נ"ו עמ' א') כשצר נירון קיסר על ירושלים, הוא ערך 'נסיון', ושלח את חיציו לארבע רוחות השמים – ותמיד הם נפלו על ירושלים; אז הבין כי זוהי תקופה שהקב"ה נותן לרומאים לתפוס את ירושלים, ושהשעה משחקת להם. בוודאי יש לומר שגם רבי יוחנן בן זכאי הפיקח הבין את טיבה של התקופה – שזוהי תקופה של גלות – ועל־כן ביקש רק את שביקש. אבל בוודאי שלא גזר רבי יוחנן שגם אלפיים שנה אחרי ימיו, בהיקבץ הגלויות ובהיבנות הארץ, עדיין יסמכו עליו ויפסקו הלכה שהתקופה תקופת גלות היא, ובהתאם לכך יש לנהוג. אדרבא, הן הוא עצמו היה זה אשר תיקן באותו הזמן תקנות הרבה, על פי העיקרון ש'מחר ייבנה בית המקדש'.

סוף סוף, אין לנו קנה־מידה אחר לבד מן 'המציאות'. והמציאות היא שהקב"ה עזר לנו לבנות מחדש את המדינה. מה שלא עלה בידינו משך אלפיים שנה, עלה בידינו עכשיו. נתקיים לעינינו "נדחי ישראל יכנס", נתקיימה תחיה רוחנית, נתקימה גם תחיה רוחנית ומעשית על־ידי אידיאליסטים מסוגם של חברי 'גוש אמונים', חדורי מסירות נפש, לחזור ולבנות את ארצנו על־פי צו התורה. ובכן, מי שלא רואה כאן – או שאיננו רוצה לראות בזה – את יד ד', הריהו מוכה בסנוורים.

כשלעצמי, משוכנע אני שאנו חיים בתקופה מיוחדת. לנו הזכות הגדולה – אחרי כל מה שסבלנו – לראות בבניין הארץ, לראות כי נבואות נביאינו מתגשמות, ממש רואים אנו בכבוד ד', וכבודו של ישראל מתקדש לעיני כל העולם; אלה אשר כבר אמרו 'קדיש דרבנן' על עם ישראל, והכריזו שהעם הזה נרצע לגלות ולדיראון עולם, התבדו כולם, ונתקיימה נבואת יחזקאל. הנה אלה דברי קודשו: "וידעתם כי אני ד' בהביאי אתכם אל אדמת ישראל… וידעתם כי אני ד' בעשותי אתכם למען שמי"… (פרק כ', מ"ב-מ"ד).

צו השעה הוא לפקוח עינים ולראות, להיות ער לתופעה זו, תופעה של התגלות ד' עלינו, על עמו ונחלתו, לקרב קץ ישועתנו, במהרה בימינו אמן.

ה.

ואבוא עתה לטענתו האחרונה של כבוד־תורתו, שכל המאמץ הזה וכל האנרגיה הזאת, תחת לנצל אותם לדברים שוליים – של פוליטיקה ושל לאומיות – היה הרבה יותר טוב וחשוב שיכוונו לדברים של רוח. עם ישראל, לדברי כבודו, צריך להיות דוגמא של עם הרוח ולא של עם הכח, וכל מדיניותה של המדינה – כמו גם גישתם של הללו השמים את עיקר הדגש על גבולות ועל קרקע – מסלפת את דמותה הראויה של כנסת ישראל, והם האחראים אפוא לכל החולשות אשר בענייני הרוח.

א. כל הכבוד לכבוד־הרב שמזכיר לנו את יעודנו. צודק הרב במאת האחוזים שעלינו – על המנהיגות הדתית – להתריע על כל הפגמים הנמצאים בחיי הציבור והפרט. ובאמת מרגלא בפומי (=מורגל בפי) להתאונן על שהמנהיגות הדתית איננה מתריעה כי אם על חילול שבת, או דברים דומים, והלוא ישנן תרי"ג מצוות – הכוללות את ענייני תיקון החברה והמידות, ואת משפטי הצדק בין איש לרעהו, בין חזק לחלש – והכל־בכל מדאוריתא הוא.

בוודאי שמלחמת יום הכיפורים – (אשר לאחריה נשא כבוד תורתו את הרצאתו ששלח אלי) – היתה מעין 'קול שופר', בבחינת 'אריה שאג, מי לא יירא?', ונכון עשה הרב לעורר לב בני ישראל על כך. ואולם, מה שאינני מבין הוא, שגם כבוד־ תורתו 'בוחר' לו מצוות אשר בהן רואה הוא עניין חשוב יותר מאשר באחרות. ואינני מבין את ההעדפה הזאת: וכי מפני שצריך לצעוק על חילול שבת, או על עוול במוסר החברתי, כבר אין יכולים לצעוק על שלימות הארץ?

ב. ואף בלא שנגרוס 'בלעדיות' למצוותיה של ארץ ישראל, אפשר לראות בעניין שלימות הארץ מוקד של חשיבות ממדרגה ראשונה. והנה, רואה אני בכבוד־ תורתו, שמתייחס הוא בזלזול לדבר של בעלות בקרקע, וכנראה זוהי תוצאה של הגלות. משך אלפיים שנה חונכנו ברעיון שעם ישראל הוא עם, גם בלא שמחזיק הוא בארץ. אין הוא צריך ל'מולדת', כי מולדתו היא התורה וכו'. גם הנוצרים מצידם דחו ברעיונם כל עניין של גשמיות, של ארציות ושל מלחמה. הדחיה הזאת חדרה כל־כך עמוק אל תת־ההכרה שלנו, עד ששכחנו האמת, שאצל עם ישראל 'ארץ ישראל' איננה רק דבר חשוב מאד, אלא מהווה היא עניין כה מרכזי ונשגב עד שממש אי אפשר כלל בלעדיו. ארץ־ישראל נתקדשה בקדושה יתירה, והיא, ורק היא, מבטאת ומאפשרת את הגשמתה בפועל של תורת ישראל. ישנו יחס וקשר אמיץ בין עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל. כשם שספר־תורה אשר חסרה בו אות אחת הוא פסול – כי 'תורת ד' תמימה' – כך בדיוק גם ארץ ישראל אסור לחסר בה אפילו אות אחת, ואם יחסר ממנה 'קוצו של יוד', הרי דינה כספר־תורה שנפסל.

ג. עניינן של מצוות היחיד, הוא דבר המסור לכל אדם, כפרט. כמובן שישנה גם אחריות ציבורית, וישנו דין ערבות, אבל סוף־כל־סוף חובת המצווה היא 'חובת גברא', ועל כל אדם לקיימה בעצמו. יכול להיות שאחד אינו מקיים את התורה והשני מקיימה, אפשר גם שאדם שאינו מקיים את התורה היום יקיימנה למחר, וייתכן אף שמי אשר לא קיימה כל חייו, יחזור בתשובה בסוף ימיו. מה־שאין־כן העניין של החזקת או הזנחת שטחי ארץ ישראל. זוהי החלטה חד פעמית מטבעה, וחלה היא על כל ישראל. אם הממשלה תוותר חלילה על איזה מקום – ובפרט אם תחתום על כך בחוזה שלום – הלא תהא זו החלטה אשר תוצאותיה חלות על כלל ישראל ועל כל הדורות הבאים! זהו ויתור עולמי חלילה על חלק מארץ ישראל, מארצנו הקדושה, אשר מחברת בין עם ישראל לבוראו. וכי ניתן להישאר אדיש לדבר אשר כזה? וכי לא תהיה החובה מוטלת על כל מי שקדושת הארץ ושלימותה היא עבורו דבר־קודש, להתייצב ולצעוק בכל מיני צעקות ובכל מיני הפגנות, כי זהו באמת עוול נורא והרה סכנות?

ד. ובאמת גם קיום כל התורה תלוי בזה. כבר כתבתי במכתבי הקודם כי אלה השוללים את 'קדום' – (=היישוב הראשון שהקימו אנשי גוש אמונים בשומרון) – עושים זאת מפני שהם מסרבים לקבל אפשרות שהתורה היא אשר תהא מקור הסמכות, ועל פיה תוכרע גם סוגיית הארץ וגבולותיה. ואכן כך מצאתי מפורש במאמר ב'מעריב' של ערב שבת שעברה, תחת הכותרת "יופיים הוא סכנתם". מה שהחילונים חוששים ממנו ביותר – כאשר חוזים הם בהצלחת גוש אמונים – הוא הרעיון שלהם שאין ציונות בלי תורה. זהו הדבר שאין הם יכולים לסבול, כי מרגישים הם שאם יקבלו תיאוריה זו – אזי מחוייבים יהיו 'ללכת עד הסוף', ולקיים את כל התורה כולה.

ה. לפני שנתיים נתבקשתי לתת הרצאה מוסרית בחוג דתי. הדבר היה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. ואמרתי אז: כולנו צועקים שמלחמה כבדה זו היא תוצאה מן התפיסה החילונית של 'כוחי ועוצם ידי'. אמת כן היא, אך אם נתבונן היטב נמצא שהאשם הוא רק בנו בעצמנו. וכי מה עשינו אנו כדי להזכיר שישועת מלחמת ששת הימים היתה הודות לד' ולנפלאותיו? חששנו מלהזכיר את שמו, כי חששנו מפגיעה בד' בהידבק בו 'ציונות', כי מובן שאם ד' עושה נסים למען קיום והרחבת גבולי ארצנו, הרי שמכיר הוא במדינה היהודית, והייתכן אפוא שהוא יכיר חלילה במדינה חילונית? ועל־כן – כך היתה המסקנה – הס מלהזכיר את שם ד'. וממילא, אם צה"ל ניצח במלחמה זו, לא היתה זו ישועת ד' כי אם גבורת צה"ל… ואם־כך הוא, מדוע אנו רועשים היום על החילוניים? והלוא בנו האשם!

ובהמשך לדברים אלה, יזכור בוודאי כבוד־תורתו שנסעתי במיוחד לבקרו בציריך, לאחר מלחמת ששת הימים, כדי לשאת־ולתת בעניין, היאך ננצל את ההזדמנות הנדירה שנקרתה לנו מן המלחמה – את הנכונות השוררת עתה בכל החוגים לשמוע את שם ד' – וכן שאלתי גם אנשי רוח אחרים. לצערי הרב, לא יצא דבר מזה, והשיגרה עושה את שלה…

עכשיו צועקים אנו למה ומדוע התרחקו כולם מן התורה, מקיום המצוות, מבקשת הצדק והחסד של התורה, ומדוע התקרבו – לפי דברי כבודו – לחילוניות גמורה ולגשמיות מופרזת. סוף־סוף, אם אנחנו לא מכירים בייחודה של מדינתנו – שהיא מדינת התורה – ואנחנו בעצמנו דוחקים את מהותה של המדינה לפינה חילונית, איך נבקש את שלטון התורה במדינה שאין לה שייכות לתורה?

אם באמת רוצים אנו בשלטון התורה במדינה, כי־אז עלינו להכיר בכך שהיא מדינת התורה, ולא מדינת האו"ם; שהיא שלנו בזכות התורה ולא בזכות 'מתנת האומות'.

המאבק בין אנשי ההתיישבות בשומרון לבין השוללים אותה, מתרכז בדיוק בשאלה הזו: על מה מבוססת המדינה?

ועלינו ללחום בכל כוחנו להחדיר אמונה זו בלבו ובפיו של כל אחד ואחד. כי רק בחסדי ד' ובהשגחתו זכינו לבוא ולעלות לארצנו, ארץ קודשנו, ולהקים בה את מדינתנו, ובזה יתקדש שם־שמים, ונזכה מחדש לקבלת התורה, בבחינת 'קיימו וקיבלו'.

שוב, וביתר תוקף, אבקש סליחתו על אריכות הדברים. מאד אשמח לשמוע תגובתו, ובינתים הנני דורש שלומו הטוב, בברכת חג שמח לו ולכל משפחתו הרמה.

משה בוצ'קו