הגיוני משה

מדרש דפנות הסוכה
סוכה ולולב – השלמת הניגודים

מדרש דפנות הסוכה

מעיקר הדין נחוצות לסוכה ארבע דפנות, שהרי גם אם דירת ארעי היא, עדיין צריכה היא להיות כעין בית – שכתליו מכל עבריו – ורק כלפי שמיא, בסכך, צריכה היא להיות פתוחה.

אלא שלאחר עיקרו של הדין באה הקולא: המשנה קובעת (סוכה פרק א' משנה א') שהסוכה תיפסל רק אם אין לה שלוש דפנות, והגמרא (סוכה דף וי עמי בי) ממשיכה ומקלה אף־יותר, כאשר אומרים חכמים: "שתים כהלכתן, ושלישית אפילו ספח". להלכה נפסק כי טפח־הדופן הזה חייב להיות סמוך ולבוד אל הדופן השלימה, היינו: קרוב אליה כמידת שלושה טפחים (שם, דף ז׳ עמי א׳, וראה רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ד' הלכה ב', ושולחן־ערוך אורח־חיים סימן תר״ל סעיף ב').

הלכה זאת של מבנה הסוכה אינה אומרת אלא דרשני.

והנה, על הכתוב (בבראשית ב' ד') "אלה תולדות השמים וארץ בהבראם" – אשר האות הי בו זעירה – כותב רש״י: "בהבראם – בה׳ בראם, שנאמר: 'בי-ה ד' צור עולמים', בשני אותיות הללו של השם יצר שני עולמים, ולימדך כאן שהעולם הזה נברא בה״א, רמז, כמו שה״א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה".

מן הגמרא (במסכת מנחות דף כ״ט עמוד בי, ופירוש רש״י) לומדים אנו באיזה מפתחיה של האות ה״א עולים ובאים השבים בתשובה:

"ומפני מה נברא העולם הזה בה״א? מפני שדומה לאכסדרה (=מבנה עמודים פתוח), שכל הרוצה לצאת (לתרבות רעה) יצא; ומאי טעמא תליא כרעיה? (=מדוע תלויה רגלה של האות ה״א?) דאי הדר בתשובה מעיל ליה (=שאם בא לשוב לתשובה מקבלים אותו). וליעייל בהך! (=ישוב באותו פתח תחתון שבו יצא!) – לא מסתייעא מילתא" (פירש רש״י: שהבא ליטהר זקוק לסיוע מיוחד, כי עליו להתגבר על היצר הרע, לפיכך עשו לו פתח מיוחד, זה פיתחה העליון של הה"א, בין רגלה לגגה). גם המדרש מציין זאת, באמרה מקבילה (בבראשית רבה פרשה י"ב י') באומרו ש"החלון הזה שמן הצד (של האות ה', הינו) רמז לבעלי תשובה".

עתה נוכל לשוב אל הסוכה הכשירה, אשר צורת דפנותיה – גם אם לא תהא זו הצורה המושלמת – הריהי דומה במבט־על לאות ה"א: שתי דפנות שלימות, ושלישית קטועה, המותירה פתח סמוך לגג.

אל מצוות הישיבה בסוכה באים אנו לאחר כל עבודת התשובה, לאחר אלול ועשרת ימי התשובה, ולאחר השיא המטהר: עיצומו של יום הכיפורים. מסורה לנו אפוא צורת דפנותיה של סוכה לדרשה על עניין התשובה.

ושוב נשאלת השאלה, מדוע לא נברא העולם באות חי"ת, באשר פתוח בה הפתח – הצלע החסרה – לדופקי בתשובה. מעבר למה שכבר נרמזנו לעיל, בפירוש רש"י למסכת מנחות, עלינו לקשור זאת למדרש אחר – (ילקוט שמעוני תהילים רמז תש"ב) – המספר על מעין דיון בגורלו של האדם החוטא: "שאלו לחכמה (שהאות ח' בראשה): חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש־ברוך־הוא: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא־הוא־דכתיב 'טוב וישר ד', על־כן יורה חטאים בדרך', שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה".

הווה אומר כי החכמה כשלעצמה – כמוה כנבואה – דורשת ענישה מחמירה כלפי החוטא. התורה סוללת לו אמנם דרך לכפרה, באמצעות הקרבן, אך עדיין גם התי"ו – אות ראשונה של תורה – פתוחה רק מלמטה, ויכול האדם לשוב אליה רק בפתח שבו יצא, היינו כאשר כבר איננו חוטא, וכאילו לא חטא כלל, וזוהי מעלה כמעט בלתי אפשרית. רק הקב"ה בכבודו פותח לו, לחוטא, את השער הגדול של התשובה, המגעת עד כסא הכבוד. יש לומר כי גם הקרבן – כדרכה של תורה – מלווה בהכרח בתשובה, אלא שתשובה מיראה היא זו, העושה זדונות לשגגות, והקרבן מכפר על השגגה. האדם השב נותר אפוא בבחינת שוגג, ואיננו עולה עוד אל רום המעלה. ואילו דרך התשובה אשר הקב"ה פותח בפני הבא להיטהר, הריהי כבר תשובה מאהבה, העושה זדונות לזכויות, ואשר בכוחה עולה האדם אף גבוה יותר ממעלת הצדיק אשר לא חטא מעולם, כפי שאמרנו כבר לעיל, בשיחתנו לשבת תשובה.

התשובה הזו – העולה־ובאה עד כסא הכבוד – מונעת אמנם במעין תאווה להגיע עד כסא הכבוד; ומשעה שנענה הקב"ה לדחף הזה ליקרב אליו, הרי נעשים הזדונות לזכויות. או־אז פותח ד' יתברך לאדם מעין צוהר, ודווקא פתח עליון ולא תחתון – סמוך לרום גגה של האות ה"א – זו האות החקוקה פעמיים בשמו המפורש, אשר כל ארבע אותיותיו פתוחות הנה.

עוד ניתן לומר, בדרך זו, כי הפתח הקטן הזה הינו מעין מחילה נסתרת הבאה כבמחתרת – מן הצד, גם לאחר שהפתח הראשי כבר נעול – עד כסא הכבוד. על כך מפילים אנו תחינה, שגם אם ננעלו שערי התשובה, 'אתה ברחמיך הרבים חתור לנו חתירה מתחת כסא כבודך'. ביטוי זה מצאנוהו אצל מנשה מלך יהודה – שלא הניח עבודה־זרה שלא קרא בשמה – ובכל־זאת נתקבל לבסוף בתשובה.

הנה כך קוראים אנו במדרש (פסיקתא דרב כהנא פרשה כ"ד): "היו מלאכי השרת מסתמין את החלונות של רקיע שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו אומרין לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אדם שהעמיד צלם בהיכל יש לו תשובה? אמר להם הקב"ה: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו כמין חתירה מתחת כסא כבוד שלו ושמע את תחינתו; הדא דכתיב (דברי הימים ב' ל"ג י"ג): 'ויתפלל אליו ויעתר לו' – 'ויחתר לו' כתיב (כמסורת שאיננה בפנינו) – 'וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ד' הוא הא־להים'. באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין".

עתה יובנו דברינו לעומקם. בספר 'ערוך השולחן' כתב שלכך באה מצוות סוכה מיד לאחר יום הכיפורים, להראות חיבתו של ד' לשבים בתשובה, הבאים לחסות ב'צילא דמהימנותא' – הלוא־היא הסוכה – ולדור בצל השכינה. לכתחילה ראויה אפוא הסוכה להיות שלימה – סוכת שלם – של ארבע דפנות, סגורה ומוקפת מכל צד, בבחינת 'צדיק'. ואולם, בפועל, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז' כ'), ובאה אפוא התורה והעמידה את הדרישה על שלוש דפנות, ואחת פתוחה לדופקי בתשובה. אך בכך לא די. כאשר שאלו־לו, לקב"ה בכבודו, מה דינו של חוטא – ולו גם רשע כמנשה – הוא הראה דרך של חתירה בתשובה המגיעה עד כסא הכבוד ממש. זו היא ההלכה אשר העמידה את הדופן השלישית על טפח אחד, ובלבד שיהא לבוד – סמוך לדופן השלימה – ופתח קטן ביניהן. זהו פתחה העליון של האות ה"א אשר בה – דווקא בה – בחר הקב"ה להעמיד את עולמו על־מנת שיהא בו פתח־תקווה לכל באי העולם.

פתח זה, הצלה יש בו ממוות של חטא לחיים של תשובה, ובפרט לחוטא אשר בא להיטהר – הראוי כי משמיים יסייעוהו – שהרי בעיצומו של יום הכיפורים היה אומר הכוהן לעם העומדים בעזרה, כשהיו כורעים ומשתחווים: "לפני ד' תטהרו". הלוא אלה דברי הנביא לבני ישראל אשר סברו כי נגזר דינם להיות נמקים ואובדים בחטאם (יחזקאל ל"ג י"א): "אמור אליהם: חי אני נאום ד' א־להים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה…". ובפרק י"ח (ל"א־ל"ב): "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל? כי לא אחפוץ במות המת נאום ד' א־להים, והשיבו וחיו".