הגיוני משה

היאך יאחז אדם בשופר לתרועת מלכות ד'? – על פשר מחלוקתם של רבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא

במסכת ראש השנה (דף ל"ב עמ' א'), מובאת במשנה מחלוקתם של רבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא, היכן יש לומר בתפילת המוסף את פסוקי המלכויות, והאם יש לתקוע בשופר עם הזכרתם. אלה דברי המשנה:

"סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עמהן ואינו תוקע. קדושת היום – ותוקע, זכרונות – ותוקע, שופרות – ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.

אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכויות למה הוא מזכיר? אלא: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עם קדושת היום – ותוקע, זכרונות – ותוקע, שופרות – ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים".

כאשר מנסה הגמרא (שם) להבין את תמיהתו של רבי עקיבא "למה הוא מזכיר?" מפרשת היא שכוונת רבי עקיבא היא שלשיטתו של רבי יוחנן בן נורי די היה בהזכרת תשעה פסוקים, ומדוע יזכיר עשרה?

והנה, לכאורה, פירוש הגמרא לדברי רבי עקיבא איננו מובן כלל, וגם את מחלוקתם של שני גדולי העולם הללו, במשנה, ראוי לנסות ולהבין מן העומק.

ונראה שעלינו להבין את עיקר שיטתו של רבי יוחנן בן נורי בהצמידו את פסוקי המלכויות לשלוש ברכות ראשונות – אבות, גבורות וקדושת השם – ובכל אלה הארבע, אין המתפלל תוקע בשופר. כי בשלוש הברכות הראשונות אנו מסדרים שבחו של מקום, ושבח זה הינו נשגב מהשגתנו: 'אתה גבור… מחיה מתים… מי דומה לך… אתה קדוש ושמך קדוש'. כל התכנים הללו, הינם למעלה מכל מושג ארצי. אנו משבחים ומקלסים כך את הקב"ה, אך במידתנו – מידת בשר־ודם – אין אנו זוכים להתחבר לכך. גישתו של רבי יוחנן בן נורי היא, אפוא, שגם פסוקי המלכויות – שיהא "ד' אחד ושמו אחד", שכל העולם כולו יכיר בכח מלכותו – מבטאים שבח נשגב שהוא למעלה מהשגת אנוש. סבור הוא שמלכות ד' המתגלה על כל העולם, הינה ממש כעין תחיית המתים, ורק הארה מלמעלה יכולה להמליך את מלכות קוב"ה על כל בני אנוש, ולאדם עצמו אין בכך השגה. ומשום־כך – ממשיך ומסיק רבי יוחנן בן נורי – גם אין לתקוע בשופר, כי התקיעה מסמלת את הכנת האדם, ואת פעולתו־הוא בחיבור כל חושיו אל תוכן התפילה; וחיבור שכזה הוא ראוי ורצוי בהזכרת 'זכרונות' ו'שופרות', אך בלתי אפשרי הוא – ונעלה, כאמור, ממידת בשר־ודם – בהזכרת 'מלכויות'.

ולעומתו, מציג רבי עקיבא את הגישה הנוגדת, והיא־היא שגם נפסקה להלכה. לשיטתו, אכן ישנה לכל אדם בישראל סגולה ייחודית להתחבר אל השכינה ולהמליך את הקב"ה במעשהו, ועל־כן ראוי גם ראוי לתקוע בשופר בהזכרת 'מלכויות'. דווקא התקיעה, העולה מלמטה – מן המתפלל התוקע אל השומע ממרומיו את קול תקיעתנו – היא המעלה אותנו להיות ראויים לבחינת "באור פניך יהלכון".

על־כן, אומר רבי עקיבא, ראוי להפריד את פסוקי המלכויות משלוש הברכות הראשונות – שהן אמנם קילוס ושבח לקב"ה במידה המופלגת ממידתנו – ולומר אותם יחד עם ברכת 'קדושת היום'. כי זהו היום בו ממליכים אנו – במידתנו, מידת בשר־ודם – את הקב"ה למלך, ותקיעתנו בשופר היא־היא תרועת ההמלכה הזאת.

עליה זו של האדם – עד התחברותו אל השכינה – מתאפשרת כאשר הוא מחליט ומתייצב, בתודעתו ובאמונתו, לא אל מול הקב"ה, כמביט אליו בתמהון מן הרובד התחתון, אלא עם הקב"ה, בבחינת "הנה מקום אתי". על הפסוק הזה – "ויאמר ד' (למשה) הנה מקום אתי ונצבת על הצור" (שמות ל"ג כ"א) – מסביר רבי שמשון רפאל הירש כי כל קושיותיו וקשייו של האדם נובעים מן המקום בו הוא עומד. כל־עוד יעמוד הרחק, למטה, לא יוכל להשתחרר מן התמהון, ולא יוכל להתקרב לשכינה. אך מיד לכשנענה משה לקריאה ומתייצב על הצור עם הקב"ה – באשר נאמר לו מפי עליון: "הנה מקום אתי" – הרי שינוי נקודת המבט משנה את התמונה כולה. מעתה, כל קושי אשר מלמטה לא ניתן היה להסבירו, פג ונעלם כאשר מתוודע האדם אל החלק העליון שבנשמתו־הוא, כאשר ניצב הוא עם הקב"ה, לצידו. מובן אפוא שמיד לאחר מעמד זה נקרא משה לעלות ההרה על־מנת לקבל את התורה: "והיה נכון לבוקר, ועלית בבוקר אל הר סיני וניצבת לי שם על ראש ההר" (שמות פרק ל"ד ב').

זוהי אפוא המעלה אליה חותר רבי עקיבא, ודבריו יובנו לנו היטב – יותר לעומק – כשנבין את דברי הגמרא מיד לאחר משנתנו. "אם אינו תוקע למלכויות" – על־פי שיטת רבי יוחנן בן נורי – "למה הוא מזכיר?" יתמה רבי עקיבא, ותמיהתו נתפרשה, כזכור: מדוע יזכיר המתפלל עשרה פסוקי מלכויות ולא יסתפק בתשעה?

והנה, הפסוק העשירי, זה פסוק־התורה החותם לאחר תשע אזכרות־מלכות, הלוא־הוא: "שמע ישראל ד' א־להינו ד' אחד" (דברים ו' ד'), כי מתקבלת הדיעה שבחינת 'אחד' היא בחינת 'מלכות' (ברייתא בהמשך הסוגיא במסכת ראש השנה, דף ל"ב עמ' ב', וכך נפסקה ההלכה במחלוקת התנאים שם).

דווקא פסוק זה הוא־הוא המשמעותי מכל, על־פי שיטת רבי עקיבא, ואזכרתו מתבקשת כל־כך רק אם האדם עומד ותוקע, וממליך את הקב"ה, ונעשה הוא עצמו כך חלק מאותה המלכות.

כי אימתי נתחדש פסוק זה של 'שמע'? על־כך שומעים אנו בגמרא, במסכת פסחים (דף נ"ו עמ' א'):

"אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר: היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'; ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס־ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ד' א־להינו ד' אחד'. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד".

ומאחר שבני יעקב הם שחידשו את הפסוק הזה, על־כן אמרו – מתוך הכרת נפשם־שלהם – "ד' א־להינו", ולא 'ד' א־להיך'. כי כאשר נסתלקה שכינה מיעקב, ולא נגלה אליו דבר ד' מלמעלה, התעלו בניו לחדש את הקשר עם השכינה מלמטה, מתוך חביון נשמתם. ולא רק בשם עצמם הם ביטאו את הבחינה של גילוי והתחברות למלכות־שמים בכח־אנוש, אלא גם בשם הדורות הבאים.

ודווקא על הפסוק הזה – "שמע ישראל" – מסרו היהודים את נפשם כאשר עלו על המוקד, באלפי פורענויות אשר ידענו תחת ידם של גויים שכחי ד'. ומי לנו גדול כרבי עקיבא עצמו, כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.

וכך יש להבין את עומק תשובתו לתלמידיו אשר שאלוהו: 'רבינו עד כאן?' והשיב להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה', כי כל ימי חייתי בתחושה של 'ד' אחד'; זה היה כל תוכן תודעת חיי ורק לכך נתאוויתי. חיים עבור האידיאל של 'ד' אחד' פירושם להמליך עלי – על כל חושי, בכל פסיעה ובכל רגע – את מלכות השמים, באופן שרק ההמלכה הזאת תהא מקור חיותו של האדם.

רבי עקיבא הוא אפוא לנו המורה הגדול של המלכת הקב"ה בכח נפשנו שלנו, מלמטה, במידת בשר־ודם, תוך העלאת כל חיינו בדרגה אחת כלפי מעלה עד־כדי איחוד חיינו שלנו ומלכות ד', בבחינת 'ד' א־להינו' – המתגלה מתוכנו – הוא 'אחד' עם הגילוי היורד אלינו מלמעלה, משמי מרומים.

עתה תובן אפוא היטב תשובת רבי עקיבא לרבי יוחנן בן נורי: 'לשיטתך, אם אינו תוקע מפני שהמלכויות הן למעלה מהשגת האדם, למה הוא מזכיר את הפסוק העשירי של שמע־ישראל?' כי מי כרבי עקיבא הרגיש בפנימיות נשמתו את כל עומקו של הכתוב הזה. ידוע ידע שיש בכח האדם להמליך עליו מלכות־שמים, וכי סגולה זו גנוזה עמוק בנפש האדם, ולכן נכון יהיה להסדיר את פסוקי המלכויות דווקא ב'קדושת היום'. כי גם היום הזה נקבע בכח אנוש, כח ישראל הקובעים בבית־דינם מועדים ושנים – "מקדש ישראל ויום הזכרון" – וגם הבחינה המיוחדת ליום זה, המלכת הקב"ה על עולמו, נעשית היא בכוחנו שלנו. זהו אפוא הפשר של מסירות נפשנו, עד שיתגלה כי 'אחד' הוא 'א־להינו' המתגלה במישור הפנימי, על־ידינו ומתוכנו, עם הגילוי במישור החיצוני: "והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד ט').