הגיוני משה

חוויית הזמן בישראל

מהו התוכן הפנימי, ומהי התכלית של מניין ימי העומר? מהו עניינו של עומר התנופה? ומהו עיקר המחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים על יום ההקרבה ותחילת הספירה "ממחרת השבת"?

ניתן לומר שעיקרון אחד עומד ביסוד פתרונן של כל השאלות הללו גם־יחד.

עומר התנופה הוא קציר היבול הראשון. מצוות התורה להביאו לעזרה, לחצרות בית ד' – ושיניפנו שם הכוהן לארבע רוחות השמים – באה לקשר את היבול הטבעי עם מימד הקדושה. מצווה זו עוקרת אפוא מלב האדם את ההנחה שכאילו ישנו ניגוד בין הרוחני והגשמי בעולם, בכך שמורה היא להעלות ולקדש גם את ההישג החומרי – את היבול – בהנפתו כלפי מעלה, לגבוה, אל מול פני ד'.

ואימתי מצווים אנו על כך? מהו הזמן הראוי למצווה הזאת המקשרת ארץ ושמים? הווה אומר: ממחרת השבת.

והנה, אם מסתכלים אנו בטבע לבדו, הרי הזמן הינו ריק וחלול. אין בו כל ממש, 'כיום אתמול כי יעבור'. רק משה רבנו בתפילתו )בתהלים פרק צ' הפותח 'תפילה למשה'( מלמדנו כי "למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה" (פסוק י"ב).

זוהי גישתה של תורה: לרומם את הזמן ולהעניק לו משמעות; לקדש את הזמן כך שפירותיו ויבוליו יהיו לתוכן נצחי של קיימא, ולא יחלפו כאבק פורח. ידועה דרשת חז"ל על אברהם, שהכתוב מעיד עליו "בא בימים", שבא הוא וכל ימיו עמו, כי כל פועל ימיו קיים ועומד, גם מעבר לימי חייו הפרטיים של אברהם.

וייחוד זה של הזמן קיבלנו רק עם יציאת מצרים. עד אז אכן התנהל הכל על־פי הטבע לבדו, ולא התגלה ד' על הארץ באופן אחר. רק הופעת הקב"ה בבוחרו בישראל – יצירת העם, גאולתו מעבדות וההתגלות בסיני – היא הפותחת את עידן הזמן החדש, המסור לישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים". מכאן ואילך חיים אנו את חוויית הזמן המשמעותי בעוצמה כזו, עד שהשניים הללו – ישראל והזמנים – מותכים לשניים שהם אחד, כי "לכם" פירושו 'בתוככם', והקב"ה כמו מקדשנו יחדיו: מקדש ישראל המקדשים את הזמנים. הווה־אומר כי בנקודת־הזמן הזאת, מתברר אפוא שעד עתה עברו אמנם על העולם אלפיים שנות תוהו, אשר לא נצברו בהם נכסי רוח משמעותיים, ורק מכאן והלאה יחלו – בהנהגת עם ישראל – אלפיים שנים של תורה.

סימן לדבר הוא כי את ימי היצירה מונים אנו: יום אחד, יום שני וכו', כי כל יום הוא כמכין למחרתו: האור לעשב, העשב לבהמות, והללו לאדם; אין כאן אפוא צבירה, אלא מעין שלבים בסולם. ואילו את ימי הספירה – שמונים אנו מיום צאתנו ממצרים – הננו סופרים: יום אחד, שני ימים, שלושה ימים וכו'. בכך הננו כאומרים שכל יום מיתוסף על ימים שלפניו, והם יוצרים יחדיו הוויה נבנית ונמשכת – כל נדבך על קודמו – כמגדל מתגבהה מדי יום לקראת שיאו אשר בראש הר סיני, ביום הקהל.

אם מעגל המניין של ימי היצירה הטבעית היה מעגל של שבעה, וכל שבעת ימי היצירה מכינים ליום השבת, הרי עתה – בספירה העל־טבעית – הננו עוברים לכפולות של שבעה: שבעה שבועות, ארבעים ותשעה נדבכים עד יום החמשים, מ"ט שערי בינה עד השער העליון, יום קבלת התורה שהיא תכלית הכל.

ועם קבלת התורה, מתברר מלמפרע כי כל יצירת הטבע – כל מעשה בראשית – על־תנאי היו עומדים עד עתה, זה התנאי של המעבר והשכלול שמיצירה עקרה לתורה המפרה. הנה זוהי דרשת חז"ל המובאת ברש"י על הכתוב (בראשית א' ל"א): "וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": "'יום הששי' – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר: 'יום הששי' – כולם תלויים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיוון המוכן למתן תורה".

ומכאן יובן עומק ההבדל בין הפרושים לצדוקים. הללו – כמוהם כנוצרים שקידשו את יום ראשון במקום השבת – תקועים עדיין במעגל הטבע. את המניין מתחילים הם, עם התחדשות התבואה, בתחילת מעגל־השבעה הבא, שלאחר המעגל הקודם, היינו: מיום ראשון שלאחר שבת בראשית. אנחנו, לעומתם, התעלינו – ביוצאנו ממצרים – מן המיצר של המעגל הטבעי אל המרחב של הרובד העל־טבעי, אשר מושתת על התגלות הקב"ה אלינו, תוך שמוסר הוא לנו את שרביט ההולכה בזמן החדש. אמנם זוהי עונת התבואה החדשה, אך אין אנו כבולים לחידוש הטבע הזה, אלא מעלים אותו ונוסכים בו משמעות על־טבעית.

זהו עומק המשמעות של דברי רש"י האומר ש"לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מ'החודש הזה לכם'". כי כאן – ביציאה מחשכת הגלות ובקבלת עול התורה – מונחת ההתחלה המיוחדת לישראל, ממחרת השבת שהוא יום מועד חג הפסח אשר קבענוהו אנחנו בתוקף דבר ד' אלינו. הזמן אשר מונים אנו באופן זה איננו כלל זמן חולף. זהו זמן נצבר והולך, באופן שאין לומר על ימי העבר שהם 'ימים שעברו' ונגוזו. העבר נמצא כאן עימנו, באשר בונים אנו על גביו את ההווה ואת העתיד. הכל הוא רצף אחד, זרם נצחי של התקדמות ובניין, שלא כגויים אשר עברם חלף ומת, ואיננו אלא זיכרון חסר משמעות ומנותק מן החיים.

אותו עיקרון עצמו חוזר ומופיע שוב בשעה שמגיע עם ישראל אל מקומו, אל ארץ ישראל. למניין הימים עד יום החמשים נוסף עתה מניין השנים – שבע שנים שבע פעמים – עד שנת הדרור. יום השבת כנגד שנת השבע, ויום החמשים כנגד שנת היובל. שנת השמיטה – שבת הארץ – היא שבת לד', ובשנת החמשים, ביום הכפורים, עולים ובאים אנו אל שיא הקדושה, כאשר הכל חוזר אל מקורו העליון והכל צופים אל החירות העליונה, באור פני ד'. כך באה לביטוי במלואה חוויית הזמן בישראל, זו החוויה המוארת עתה, בימי ספירת העומר, אשר עולים אנו בהם במעלות־שערים, תשעה־וארבעים, עד ליום בו קרבנו ד' לפני הר סיני, אז ועתה ולנצח.