הגיוני משה

יום נישואי הכלולים בהתאחדם
סיום התורה – שבירה של הצלה

יום נישואי הכלולים בהתאחדם

הנה קמה השאלה וגם ניצבה: על מה ולמה יום טוב הוא היום הזה, ומה בא הוא להזכיר ולהשריש בנפשנו, ואיזו דרישה נדרשים אנו ביום שמיני עצרת?

גמר קריאת התורה, והתחלתה מחדש, בוודאי ממלאים את לבנו שמחה, אך הרי אין זה תוכנו המקורי של החג. כמעט שניתן לשער שלא תיקנו חכמינו את גומרה של תורה בשמיני־עצרת אלא כדי לתת ליום הזה דמות ואופי משלו, ולצקת תוכן מתאים ל "יום שמחתנו"; כי איזו שמחה גדולה יותר ישנה ליהודי משמחתה של השלמת התורה ותחילתה מחדש?

ואולם, מכיוון שמנהג ישראל תורה הוא, מוטל עלינו להעמיק חקר ולהבין מה מסרו לנו חז"ל בתקנם היום 'שמחת תורה'. ובכן, דומה שניתן להציע ששמחת יום זה הינה שמחת הנישואין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל, לאחר שהאירוסין – עריכת ה'תנאים' – נחוגו במעמד הר סיני, בחג השבועות.

כי הנה קראנו בפרשת היום (בראשית א' ל"א): "וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". ורש"י פירש: "'יום הששי' – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר: 'יום הששי' – כולם תלויים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיוון המוכן למתן תורה".

ריש לקיש, בגמרא (מסכת שבת פ"ח עמ' א'), מציב את התנאי הזה בחריפות יתירה: "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

ובכן, עלינו להסביר כי במעמד האירוסין, עם גילוי אהבתו המופלאה של החתן לכלתו, ברור הדבר שהיא – כנסת ישראל – נענתה לו בהתלהבות, כאשר קראו כולם "נעשה ונשמע". אלא שהקב"ה קבע זמן נוסף, עוד קודם שייכנוס את כלתו לביתו, על־מנת לבחון האם באמת יקיים עם ישראל את תנאי הברית: האם היתה קריאת ההסכמה רק התלהבות של רגע, או שהיא ביטאה אמנם הכרה קבועה ונצחית?

ואז בא הכשלון הגדול. חז"ל המשילו את החטא שחטאו ישראל במעשה העגל לכלה שזינתה בתוך חופתה, כאשר המירו העם את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, כאילו בחרו להם ארוס אחר וקראו אליו: "אלה אלהיך ישראל". אל תוך החינגה של המחולות סביב העגל ירד משה מן ההר – ובידיו לוחות הברית, שטר התנאים – ובראותו את מעשה הזנות הנורא, הוא מבין שאין כל אפשרות להביאם עתה אל העם בריעו. הוא 'קורע' אפוא את שטר התנאים – בשוברו את הלוחות – טוחן את עגל הזהב עד דק, ומשקה את העם במים המרים.

מהלך המבחן הזה מתחדש מדי שנה. בחג השבועות הננו כמקבלים את התורה, ובכל שנה הננו נושאים ברצון את עול המצוות מחדש. אבל אחר־כך באה הירידה והשקיעה, בחודשי הקיץ, כאשר מתברר שהשיגרה גוברת ומעמעמת את תוקף הברית – ומעשינו נעשים רק כמצוות אנשים מלומדה – בבחינת "שמוני נוטרה את הכרמים (=כרמי זרים), כרמי שלי לא נטרתי" (שיר השירים א' ו').

והנה בא חודש אלול, עת חשבון הנפש. הקדוש־ברוך־הוא כמו קורא אותנו לדין תורה: איה השבועה שנשבעתם, והיכן היא הברית שקבלתם על עצמכם את תנאיה? קול השופר כבר מכריז כי באים ימי הדין והחשבון: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?' עליכם לבחור: אם ד' הוא הא־להים, שובו אליו בתשובה גמורה, בלב שלם, על־מנת לחדש את הברית, ואם לאו, אם הבעל, חלילה, הוא האלהים – בדומה למאמר ישראל בחטא העגל – הרי לכם גט פיטוריכם, ספר כריתות, ולכו אחרי האלהים אשר בחרתם לכם אל אובדנכם…

הננו עומדים אפוא בתפילה נשגבת, ותוקעים מאה קולות שופר בראש השנה, וממשיכים בתחנונים וסליחות בימי התשובה, עד יום השיא והפיסגה של הטהרה והכפרה, ביום הכיפורים. בתפילת נעילה הננו עולים למעלה שאין גבוהה הימנה – בחרטה גמורה, בדמעות חמות ובלב נשבר – עד שהננו מכריזים בקול גדול: "ד' הוא הא־להים". ואז יוצא הכרוז, כביכול, בדבר השכינה, והקב"ה כמו מכריז ואומר: "סלחתי כדבריך"; מחיתי וקרעתי את שטרי חובותיכם, והנכם שוב בני, ילדי שעשועי, כקטן שנולד: זך ונקי בלא חטא. כך מוזמנים אנו אפוא, לאחר יום הכיפורים, להיאסף ולעלות לרגל כתבואה אל הגורן, ליראות לפני ד' במקדשו בחג האסיף, בבחינת "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה הא־להים את מעשיך" (קהלת ט' ז').

עתה מתברר, שגם אם חלילה ירדו ישראל עד כל תחתיות – עדיין פתוחה הדרך לתשובה. הנה שואל הנביא ירמיהו שאלה הנוקבת עד תהום: "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד? – הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא – ואת זנית רעים רבים!". ולאחר השאלה הנוראה הזאת – מבעד לשער התשובה, כדברי חז"ל: "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה" (יומא פ"ו עמ' ב') – קרואים אנו לחזור אל הקב"ה, אל אלוף נעורינו: "ושוב אלי נאום ד'" (פרק ג' פסוק א'); וכפירושו של בעל 'מצודת דוד': "אבל אתה ישראל, עם־כי בעודך תחתי זנית באיסור עם אהובים רבים – ר"ל: עם־כי עבדת עבודת כוכבים־ומזלות חלוקות – עם־כל־זה, שוב אלי ואקבלך בתשובה".

ובכל־זאת – גם עתה – עוד לא תם המבחן.

הקב"ה, ברצותו לזכות את ישראל, הירבה לנו בימי הסוכות תורה ומצוות: בניין הסוכה, והידור מציאת ארבעת המינים ונטילתם לפניו בנענוע ובעסק גדול.

וכאשר מקיימים אנו כל זאת, במסירות נפש של שמחה ולא־עוד כמצוות אנשים מלומדה, הרי אז הסוכה הזאת שאנו דרים בה כל שבעה, הריהי כסמל לחדר הייחוד בו מתייחד החתן עם כלתו. בסוכה הקטנה כמו מתבודד הארוס עם ארוסתו, והם יושבים יחדיו – "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב י"ב) – ומשגרים מתנות, דורונות וסבלונות זה לזו.

אך עדיין לא הגיע הרגע הנכסף, תכלית הכל.

רק לאחר שמגלים אנו את אהבתנו ואת מסירותנו במשך שבעת הימים, יושבים בסוכה הקטנה והקרה בשמחה – עם אור וחום של שכינה – רק אז באה עת דודים, זמן הייחוד השלם. הביאה חזרה, מן הסוכה אל דירת הקבע, היא הרגע בו כונס אותנו הקב"ה לביתו ומושלם מהלך הנישואין.

זהו אפוא תוכנו המלא של יום שמיני־עצרת, יום השלמת הנישואין, פיסגתו של מהלך הרגלים כולם: מגאולת מצרים בפסח – שהיא היציאה אל הדרך – וממתן התורה בדרך, מעמד האירוסין שבמדבר אשר בין מצרים לבין ארץ כנען, ועד הכניסה אל הארץ ואסיף יבולה, ועדי לייחוד השלם בביאה אל דירת הקבע, בעצרת, לאחר שבעת ימי דירת העראי בסוכה.

עתה תתפרש באור חדש אותה 'סעודת שמיני עצרת' שדיברו עליה חז"ל במסכת סוכה (דף נ"ה עמ' ב'): "הני שבעים פרים (=כלל קרבנות שבעת ימי הסוכות) כנגד מי? – כנגד שבעים אומות. פר יחידי (=של שמיני עצרת) למה? – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר־ודם שאמר לעבדיו (הרבים): עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו (האחד־והיחיד): עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך".

גם בגמרא למדנו שלשון 'עצרת' יכול שתתפרש כלשון קידושי אשה, כי כאשר אומר אדם לאשה: 'הרי את עצורתי', הרי זו מקודשת בספק (ר' קידושין דף ו' עמ' א', ושולחן־ערוך אבן־העזר סימן כ"ז סעיף ג').

הנה־כי־כן, סעודה זו – מהותו וסימלו של יום שמיני עצרת – איננה אלא סעודת נישואין. כי לאחר שהראינו אנו את אהבתנו הגדולה, בצאתנו לדור בסוכת העראי כל שבעה, נענה לנו הקב"ה והופך את אירוסינו עמו לדבר־קבע, לנצח: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'" (הושע ב' כ"א־כ"ב).

ורק עתה, בחגיגת נישואין זאת, נוטלים אנו בידינו את שטר התנאים – את ספר התורה – זה הספר אשר ניתן לנו בסיני, חקוק במכתב א־להים על גבי שני לוחות הברית אשר שיברם משה. אז, כאשר מרינו וחטאנו בעגל, אמנם נדחו הנישואין כי לא היינו ראויים. עתה, מדי שנה, לאחר הכפרה ולאחר שגילינו אנו את אהבתנו, ולאחר שעמדנו במבחן וגילינו שאין אהבתנו זו אקראית וחולפת, עתה ניתנים לנו לוחות הברית מחדש כעדות לקשרנו הנצחי לקדוש־ישראל, אשר בחר בנו לסגולתו.

כדי להדגיש זאת שמחים אנו עם התורה בשמחת הנישואין, זו התורה המקשרת בינינו לבין צורנו, כמאמר חז"ל שקוב"ה אורייתא וישראל חד הוא (בזוהר פרשת אחרי־מות דף ע"ג עמ' א' – ובתרגום מדוייק: 'שלוש דרגות הן המתקשרות זו בזו'. ור' גם זוהר פרשת אמור דף צ"ג עמ' ב': "וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד" [=זה בלא זו לא ייקרא 'אחד']; ור' גם זוהר פרשת ויקרא דף ז' עמ' ב': "'שמע ישראל ד' א־להינו ד' אחד', מהו אחד? דא כנסת ישראל, דאחיד [=אחודה, אחוזה] ביה, בקודשא בריך הוא… וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי 'אחד' [=וכשמתחברים כאחד שני החצאים, נעשים הם גוף אחד, וכזה ייקרא 'אחד'"]).

כל ריקודינו ופיזוזנו לפני התורה הריהם אפוא כריקודי שמחה של חתן וכלה – זה עם זו, והזוג עם כל קרואיהם וקהלם עמם, שהרי כלולים הם כל הקהל בתוך הזיווג הגדול הזה. וכפל הדגשה מדגישים אנו את קשרנו המתחדש עם ד' – קשר אשר התורה היא עדות לו – בכך שמסיימים אנו את קריאת התורה ומתחילים בה מחדש דווקא ביום זה, כעדות עדכנית ומתחדשת.

כאמור, מנהג ישראל דין הוא, ועמוק ומכוון הוא ברוח קודשם של חכמינו ז"ל אשר תיקנו לנו כל זאת. צא וראה שאף כמנהג חתונה עושים אנו חופת־ טלית מעל ראשיהם של 'חתנים': חתן סיום התורה אשר קורא 'לעיני כל ישראל', וחתן ההתחלה־מבראשית. כי החתנים הללו הינם כנציגי העם כולו לאותה שמחת נישואין, שהיא־היא מהותו העמוקה של המועד הזה – שהוא רגל־לעצמו – יום שמיני עצרת ושמחת תורה, יום המיוחד רק לנו עם אהובנו־ מלכנו בשמחת הכלולים, בהיותנו עתה לאחד עמו.