הגיוני משה
פרשת פרה
סוד הבריאה באפר הפרה
טהרת הטמאים בטומאת מטהריהם
סוד הבריאה באפר הפרה
בהיות האדם באוהל המת, או במגעו בו, עלולות כל מחשבותיו להשתבש. הנה מוטל כאן גוף בלי נשמה – כדומם נטול ערך – ומהו אפוא ערך החיים, כאשר כל האדם כציץ נובל וחייו כאבק פורח? אולי אכן – כדברי קוהלת (גי י״ט) – "מותר האדם מן הבהמה אין, כ הכל הבל"?
ועצם המחשבה הזאת – ההרהור על אפסות החיים – היא המביאה לידי טומאה, כי הטומאה אוחזת בכל הזמני והחולף, בעוד משכנה של הטהרה הוא בנצח.
ועל־כן טהרתו של טמא־מת במי אפר הפרה האדומה, ובתוך כך נגלה לו משהו מסוד הבריאה: שקיומו של החומר מתאפשר רק מכח הרוח השוכנת בו, אך כשהחומר כלה אין הרוח אובדת.
והנגיעה בסוד העמוק הזה מתבררת דרך סדרי המעשה: נוטלים הכוהנים (זה השורף את הפרה וזה המטהר את טמא־המת) משלושת יסודות ההוויה – חי צומח ודומם – כי אל שריפת הפרה משליכים עץ ארז ואיזוב וגיזת צמר צבועה בשני־תולעת, ואת אפר השריפה נותנים במים. לאחר השריפה נותר הכל דומם; ואולם, דווקא עתה – כאשר הכל כבר שרוף וחרוך ונטול ערך – דווקא מכאן תחל טהרת חייו של האדם מטומאת המוות.
כי כשם שבהישרף העצם, ובהינתן האפר אל מי הנידה על פי צו ד' בתורתו, נותרת רוח ד' מרחפת על פני המים, כך גם שוכנת רוח ד' במשכן גופו של האדם. אם החיה האדם את גופו ואת חייו ברוח – כל ימי חלדו – הרי גם אם ימות גופו תיוותר הרוח אשר בו, נשמתו שהיא חלק א־לוה ממעל, חיה לעולם. ומאידך גיסא – כצידו השני של אותו המטבע – אם נדמה לאדם שסרה ממנו הרוח, כי שוהה הוא באוהל המת וקרב אל המוות, וחווה הוא את אפסות החיים ואת היות האדם בן־רגע כדומם, ככלי אין בו חפץ, הרי יבוא אפר פרה ויטהרהו. או־אז ייגלה לו סוד הבריאה, שגם חומר שדוף ושרוף נושא הוא לחלוחית של מים חיים, ושוכנת בו רוח ד' המחיה את הכל.
זהו אפוא סוד הבריאה וזאת חוקת התורה: אין גוף בלי נשמה וגם אין נשמה בלא גוף, "גוף ונשמה אם תריבם דוחו ולא יוכלו קום" )מסליחות לערב ראש השנה(. אמנם טמא הגוף מפני שהלכה נשמתו, אך יש טהרה לטומאתו של החי אם וכאשר יחיה האדם את גופו בנשמתו – ברוח ד' אשר בו – וכך יחיה חיי עולם עדי עד.
כי רק החיצוניות נשרפת בהישרף הגוף, אך אז נותר הגרעין הבלתי נראה, הלוז שהוא סוד הקיום. ומעצם הלוז – מן הנשמה אשר כח חייה עד־אין־סוף – תעלה התהילה לד' א־ל עולם: תבוא הנשמה שאיננה נראית ותהלל לאשר איננו נראה, כי זה כל האדם.
טהרת הטמאים בטומאת מטהריהם
ייחודו של חוק ההיטהרות מטומאת המת על־ידי הפרה האדומה הוא בכך שאפרה של פרה זו מטהר את הטמאים – שנטמאו בטומאת המת – אך מטמא את הטהורים, את הכוהנים העוסקים בהכנתה. בשל סתירה פנימית זו מונים אומות־העולם את ישראל: "מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?" )כמובא כאן ברש"י, י"ט ב'(.
ואולם, דווקא בנקודה זו ישנו לימוד גדול. טומאת המת היא סמל למי שנפגע והתרחק מן החיים האמיתיים. במובן הרוחני ניתן אף להפליג ולומר שכל הנכנס לאוהל חבורת רשעים – אשר גם בחייהם קרויים מתים – נפגע במשהו־מן־המשהו מטומאת המת, ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב".
ונשאלת השאלה מיהו זה אשר יטהר את איש ישראל אשר נטמא בטומאה חמורה כזו, טומאה העוברת רק בטהרה גדולה של הזאת מים חיים אשר אפר הפרה מעורב בהם. הרי כל איש טהור – היכול לטהר – יירתע, בדרך הטבע, ויירא לגשת אל הטמא פן יטמא גם הוא במגעו ובמשאו עמו. נטיה רווחת היא אצל צדיקים, להיבדל ולסגור את עצמם בתוך משכן הקדושה, וחלשים שבישראל מה יהא עליהם?
על־כן באה התורה והזהירה את הכוהנים, כי עליהם לצאת אל מחוץ למחנה על־מנת להכין את הטהרה לישראל. כך כאן, רק מחוץ למחנה מכינים ושוחטים את הפרה ואוספים את אפרה )פסוקים גי ו־ טי( – והעושים זאת נטמאים בטומאה קלה עד הערב – וכך גם כאשר יוצא הכוהן אל מחוץ למחנה על מנת לטפל במצורע המשולח מן המחנה, לראות את נגעו ולטהרו )ויקרא י"ד גי(.
הווה אומר כי אף־על־פי שמסתכן הכוהן בהיכנסו לטומאה וודאית – גם אם קלה – בכל־זאת חובתו היא זו, ועליו לעשותה בנפש חפצה ובלא לחמוק מתפקידו. ייתכן, אמנם, שבכך ייפגע גם הוא עצמו, אך תורת ישראל רואה זאת כחלק מחובתו – לדאוג לכלל, לצאת ולסייע ולא להסתגר – וליטול את הסיכון המחושב של כניסה מדעת למצב הטומאה, עד ערב, על מנת לטהר ולהקים את האחרים אשר נפלו.