הגיוני משה

ארץ, עם ומלכות – יום העצמאות: קיומה של תורה בגילוי הפנים

ליום העצמאות המ"ג, תשנ"א

יום זה, יום העצמאות – אשר לכאורה הינו חדש בעולמנו – מחייב אותנו להתבונן היטב אל שורשיו, כדי שנבין לשמחה מה זו עושה. בניגוד לכל אומה ולשון, אשר גם להן ימי שמחה וחג לציון עצמאות, נצחון במלחמה או שחרור מעבדות, הרי לנו – לעם הנושא את התורה – בוודאי ישנם מקורות ייחודיים לשמחתנו זו.

ובכן, מאפיין ייחודי ליום העצמאות הוא שמחת הכלל. אין מדובר כאן בשמחה פרטית של כל יחיד, וישנה כאן אנטיתיזה להנחה המקובלת, כאילו כל תכלית האדם היא לעסוק בתורה ובמצוות, ולהיות "יהודי טוב". מסתבר שלנו, לבני ישראל, אין זו מטרה מספקת כלל וכלל, ועלינו להביט אפוא אל שני השורשים הכוללים, אשר מעצבים את הווייתנו ואת תכלית קיומנו: ארץ ישראל ועם ישראל.

ארץ

השורש הראשון הוא ארץ ישראל.

כבר הפליגו גדולי הדורות – הרמב"ן, רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', והרב קוק – בביאור חשיבותה ומעלתה של ארץ ישראל; אך אולי נבין זאת ביתר עמקות, היישר מן המקור, אם נתבונן בכתובים שבתורה, ונראה עד כמה בהיר וחד הוא המבט המתברר לנו מהם, בבחינת "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא"!

נתחיל אפוא מאבינו הראשון, אשר הקב"ה מוליכו מארץ מולדתו אל הארץ היעודה, לו ולזרעו. כבר בדיבור הראשון של ד' אל אברם, הוא מורה לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב א'); משנענה אברם לצו הזה, ומגיע לאלון מורה, שומעים אנו כבר את ההבטחה לעתיד (שם, פסוק ז'): "וירא ד' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת". ושוב חוזרת ההבטחה, בממדים של נצח, כאשר משקיף אברם על מלוא רוחב הארץ: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג ט"ו); עד שבברית בין הבתרים מתבארת התמונה הכוללת. אז מתברר לאברם כי מלכתחילה על־ מנת־כן הוא הוצא מארם נהריים, ואז גם מתעלה ההבטחה לדרגה של ברית: "ויאמר אליו: אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה… ביום ההוא כרת ד' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית פרק ט"ו פסוקים ז', י"ח).

ההבטחה חוזרת ונשנית ליצחק אבינו, כהמשך־קיום לשבועת ד' לאביו, תוך שמשולב בה כבר הציווי לגור בארץ: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כ"ו ג').

וההבטחה משולשת ליעקב, כאשר נגלה אליו הקב"ה – כא־להי אביו וסבו – גם בצאתו את הארץ, וגם בשובו אליה: "והנה ד' ניצב עליו, ויאמר: אני ד' א־להי אברהם אביך וא־להי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כ"ח י"ג), "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם, ל"ה י"ב).

ההתגלות אל משה מתוך הסנה הבוער, התגלות המקיימת־מתוכה את ההתגלות לשלושת האבות, כבר מביאה אותנו אל קנה המידה הלאומי, בפועל, כאשר – כמובטח מראש – עומד עם שלם לעלות ממצרים אל הארץ: "ויאמר: אנכי א-להי אביך, .א-־לוה אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב… ראוה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים… אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחווי והיבוסי" (שמות ג' ו'־ח').

אחר־כך, לאורך דרכם של ישראל במדבר, חוזרת התורה ומזכירה – ושבה ומצווה – על ארץ ישראל, שהיא מטרת כל המסע הגדול הזה. הנה בפרשת קדושים: "ואומר לכם: אתם תירשו את אדמתם (של הגויים) ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש" (ויקרא כ' כ"ד). בפרשת מסעי כבר מצווה עלינו התורה לנחול את הארץ, תוך פירוט הנחלה ממערב לירדן: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם: כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, ארץ כנען לגבולותיה… אשר תתנחלו אותה בגורל, אשר ציווה ד' לתת לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר פרק ל"ד פסוקים ב', י"ג).

בפרשת דברים שבה התורה וממריצה את העם לבוא ארצה, ושוב נקשר הציווי לרשת את הארץ לשבועת ד' לאבות: "פנו וסעו לכם, ובואו… ארץ הכנעני והלבנון, עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ד' לאבותיכם, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א' ו'־ח'). שוב ושוב מזכיר משה לעם – בדבר ד' – כי כל תכליתה של יציאת מצרים היא לקדש את ישראל כעם מיוחד לד', אשר תינתן לו הארץ כקיום השבועה לאבות: "ואתכם לקח ד', ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". "ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (דברים פרק ד' פסוק כ', ופרק ו' פסוק כ"ג).

הכתוב כמו יוצא מגדרו לשבח את הארץ, מתוך היחס האינטימי שבין הקב"ה לבין הארץ אשר הועיד לבניו: "כי ד' א־להיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח' ז'־ט'). ועוד: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה לא כארץ מצרים היא… ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' א־להיך דורש אותה תמיד עיני ד' א־להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א י'־י"ב).

צא וראה במה עוסקים הקב"ה ומשה יחדיו, ברגעי חייו האחרונים של משה, בטרם נתעסק הקב"ה בקבורתו: "ויראהו ד' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי, ואת ארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הכיכר, בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ד' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, לאמור לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור" (דברים ל"ד א'־ד').

ובכן, אמנם לא זכה משה לעבור ולהיכנס ארצה, אך ההשקפה הזאת – צפייתו אל כל רוחב הארץ ברגעיו האחרונים – לא היתה תצפית בנוף גרידא. חז"ל דורשים את המלים "עד הים האחרון" כאומרות 'עד היום האחרון', ומשמע שהראה לו הקב"ה למשה את כל דברי ימי העם בארצו, לטב ולמוטב, בשלווה ובחורבן, בגלות ובגאולה (ר' רש"י לפסוק ב'). כאשר נאמר אפוא – מיד לאחר מכן – "וימת שם משה עבד ד'", הרי שניתן לדרוש שגם אם נקבר גופו בעבר הירדן בארץ מואב, הרי רוחו של משה – כנלווית להשראת השכינה – שרויה לעולם "שם", נוססת בארץ הנחלה אשר אליה צפה בטרם השיב את נפשו לגנזי מרומים.

הדבר המתברר לנו אפוא, מכל מהלך הכתובים – אלה שהבאנו ורבים אחרים – שכניסת העם לארץ ישראל איננה סתם מצווה. זהו ייעוד גדול וכולל, הפרוס על־פני התורה כולה: למן 'לך־לך' ועד 'זאת הברכה'. ניתן אף לומר, בהכללה, שהתורה כולה ניתנה לנו כמגילת חיינו בארץ־ישראל דווקא, ועל־כן קיבלנוה בדרך, בסיני, כדי שנבוא בשערי הארץ כאשר כבר חמושים אנו בתורתנו.

עם

עתה נתבונן אל היסוד השני אשר בשורש הווייתנו, היסוד הלאומי.

המושג "עם" קובע את כל מסגרת חיינו, ואין לנו כל אפשרות קיום מבלעדיו. כאשר מגלה הקב"ה לרבקה את הייעוד הגדול אשר בפניה, הריהו מודיע לה כי "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו". יעקב ימלא את תפקידו וייעודו – ולכך הוא נוצר ונבחר – כאשר יתפתח להיות לעם וללאום. כי ד' בחר בעם ישראל, לא ביחידים ואף לא במשפחה, ואת התורה נתן הוא רק ודווקא לכלל, לעם ישראל. איש יחיד – ויהא אפילו 'צדיק יסוד עולם' – לא יוכל להשתוות לישראל, ולא יזכה לברכות אשר ניתנו לנו, אם אין הוא משתייך לאומה.

והנה, המונח 'לאום' – אשר הוסיף הקב"ה בהתגלותו לרבקה – מתפרש כמשמע המונח הלועז: Nation. כי אין לעם כל משמעות כציבור יחידים, בלא מדינה ובלא מסגרת חיים לאומית. רק במדינתו יוכל עם לתפקד בעולם, ואכן 'העולם הזה' הוא־הוא מסגרת חייהם של עמים, בעוד שה'עולם הבא' נברא ליחידים, ולהם הוא ערוך ושמור. כאן, על־פני האדמה, בחר הקב"ה בישראל, ובעצם מלכתחילה ברא הוא את כל באי העולם הזה – שבעים אומה ולשון – על־מנת שיפריד מהם אומה אחת נבחרת, עם סגולה, אשר קרוב יהא להשגחת ד', כבן אצל אביו, ובשם ד' הוא יקרא, ובמלכות־שמים ידגול.

גם כאן – בכדי להבין עד כמה יסודי הוא השורש הלאומי שלנו – עלינו להתבונן אל הכתובים:

כבר בדיבור הראשון של התגלות ד' לאברם נאמר והובטח לו: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית י"ב ב'). וכאשר מבטיח הקב"ה לאברהם כי שרי אשתו – אשר שרה ייקרא לה מעתה – תלד לו את בנו, הריהו אומר: "ובירכתי אותה… והיתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו" (פרק י״ז פסוק ט״ז); ואילו הוא עצמו – אב המון גויים – "הין יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ" (שם פסוק י"ח).

ושוב נביט אל התגלות ד' ליעקב בבית־אל, בשובו אל הארץ מפדן ארם: "לא ייקרא שמך עוד יעקב, כי־אם ישראל יהיה שמך" אומר לו א־להים, א־ל שדי, ומוסיף גם ציווי וחזון: "פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (שם, פרק ל"ה, י'־י"א).

מתוך הסנה הבוער מצווה משה, לראשונה, כמנהיגו של עם המתעתד לעבוד את א־להיו בהר סיני: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא־להים על ההר הזה" (שמות ג' י"ב). וכאשר כבר יצא העם ביד רמה – ואף חצה את הים בחרבה – הרי שר משה ומשבח עם בני ישראל: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נווה קודשך… עד יעבור עמך ד', עד יעבור עם זו קנית, תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך…" (שם, פרק ט"ו, פסוקים י"ג ט"ז־י"ז).

לפני מתן התורה בסיני – כאשר דיבר ד' מראש, למשה הרועה את הצאן במדבר – מצווהו עתה הקב"ה להודיע לישראל את ייחודם וייעודם הלאומי: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים… ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"… (שם, י"ט ה'־ו').

התורה חוזרת על כך – מפי עליון – באומרה: "והייתי לכם לא־להים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו י"ב), ובנאומי משה בספר דברים נשמעת שוב ושוב הפניה אל העם – דווקא ככזה, ולרוב בלשון־יחיד – ובתוך־כך מתברר היטב עקרון הלאומיות. הנה רק כמה דוגמאות:

"ואתכם לקח ד' ויוצא אתכם מכור הברזל, ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (ד' כ'); "כי עם קדוש אתה לד' א־להיך, בך בחר ד' א־להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (ז' ו', ובדומה לכך גם בפרק י"ד פסוק ב'); ועל־ סף הכניסה של העם אל הארץ – והצטרפם של שני היסודות, העם והארץ, לאחד – אומרת התורה: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לד' א־להיך" (כ"ז ט').

מלכות: מדינת ישראל – יסוד מלכות שמים

רבי משה חיים לוצאטו פותח את ספרו, מסילת ישרים, בקביעה שהאדם לא נברא אלא כדי להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, ושמקום העונג העליון הוא העולם הבא, והעולם־הזה נברא רק כהכנה לקראתו, והריהו הפרוזדור המוביל אליו.

עלי להודות שמאז ומתמיד היה לבי מהסס היאך ניתן לקבל את קטע הפתיחה של הספר החשוב הזה. הרי אין כל רמז בתורה לכך שעיקר התכלית היא בעולם הבא. כל תורתנו היא תורת־חיים הנטועה בעולם הזה. כל־כולה בבחינת "היום לעשותם", ואילו "מחר לקבל שכרם" – בעולם־הבא – איננו נראה בה כעיקר חשוב. כי אמנם ייעודו ותפקידו של אדם אינו 'להתענג ולקבל שכר', אלא ליצור ולבנות. וכאשר עוסקים אנו בישראל, עלינו לדעת שייעודנו הלאומי הוא בניין מלכות שמים בהאי עלמא, שהרי אין מלכות שמים מתגלה כי אם על הארץ.

ואל קיום צו הגילוי הזה, אשר הוטל עלינו, יכולים אנו לגשת רק באמצעות ייסוד מלכותנו שלנו, מלכות ישראל, אשר היא המכון והבסיס לגילוי מלכות שמים. וכמובן, אין מלכות בלא מדינה ומלך, ועל־כן היתה זו מצווה כללית ראשונה שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך. אלא שזאת יש לזכור כל העת – ואף על המלך הוטל לזכור זאת – שכפוף ומשועבד הוא, מלך ישראל, אל התורה ואל רצון ד', מלך הכבוד, כי רק הוא יתברך הינו מקור כל הכבוד ומלך עולם. רק בתנאי זה – המשתקף במצוות המלך לכתוב לו ספר תורה אשר יהא אתו תמיד – ראוי הוא המלך לברכה המתברכת לכשרואים אותו, ברכת "שחלק מכבודו ליריאיו"; כי בהיות המלך ירא את ד', הריהו גם נושא את כבוד מלכות־שמים ומגלה אותה כאן, על־פני האדמה.

האידיאל המלא הוא אפוא שתהא מלכותנו בבחינת פתח ומבוא לגילוי ד' בארץ, לתקן עולם במלכות שדי. ואולם, אפילו למלך רשע כעומרי – אשר נאמר עליו: "וירע מכל אשר לפניו… וילך בכל דרך ירבעם בן נבט… להכעיס את ד'

א־להי ישראל בהבליהם" (מלכים א' פרק ט"ז פסוקים כ"ה־כ"ו) – מסתבר שעדיין אפשר כי תעמוד לו זכות גדולה. הנה כך לימדונו חז"ל במסכת סנהדרין (דף ק"ב עמ' ב'): "מפני מה זכה עומרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל. שנאמר: …'ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון'". הווה אומר שהעיר אשר יסד עומרי בישראל מהווה נדבך חשוב דיו בייסוד התשתית למלכות השמים, עד שבשלה הוא זכה למלכותו מלכתחילה – על אף היותו חוטא ומרשיע לפני ד', בהבלי העבודה הזרה.

ובזה נבוא אפוא להבנת חשיבותו של יום העצמאות.

כי הכל מודים, שבאותן שנים של תקומה – שלאחר חורבן יהדות אירופה – חל מיפנה עצום בסדרי שמים. רק שנתיים קודם לכן עוד היה עמנו מדמם, שקוע בתקופה של הסתר פנים, הלום מגרזן הטבח הנורא שניחת עליו בידי זדים חיות־אדם. והנה, כמעט בן־רגע, יצאנו לתקופה של גילוי פנים, כזריחת שמש המרפא, בגילוי נסים של גבורת ישראל ותקומת המדינה לאחר מאות שנות גלות. זה כבר מ"ג שנה, שכל העולם מעבר מזה, ובני אברהם מעבר מזה, ובתור מיעוטא־דמיעוטא בין כל האומות הולכים ובונים אנו את הארץ.

אמנם, אמת נכון הדבר כי אין הארץ נבנית דווקא על־ידי שומרי תורה, ובתחילת המפעל אף היה רוב לפעילים אנטי־דתיים, אך כבר למדנו מדברי חז"ל על עומרי מהו הערך הסגולי של בניין ארץ ישראל, גם בתנאים שאינם אידיאליים. עלינו להפך אפוא דווקא בזכויותיו של ישראל: הנה קם העם ונלחם כארי להיכנס לארץ ישראל ולהיאבק על קוממיות המדינה. הנה, במסירת נפש שאין כמוה, יצקו חיילינו בדם וביזע את התשתית למדינה, וביום ה' באייר תש"ח – בהסכמת כל יושביה – הכריזו על עצמאות מדינת ישראל.

ביום זה קיימו מנהיגי העם ובניו את התפקיד אשר יועד למו מראשית הבריאה!

זה היום עשה ד', נגילה ונשמחה בו, כי מכאן פינה ויתד לגילוי פני ד' בעולמו, להקמת תורן לדגול במלכות שמים. יום זה של התלכדות העם כולו כאחד – ובצירוף ההכרזה שבאה אחר־כך על ירושלים כבירת הנצח – הריהו ממש בבחינת קיום דברי הקב"ה – כמדרש חז"ל – "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (מסכת תענית דף ה' עמ' א').

עתה הננו מבינים אפוא את חשיבותו של היום הזה כנקודת ציר ומיפנה, בו יצאנו מתקופת הסתר הפנים לתקופת גילוי הפנים, שלמרות רצונן של אומות העולם להשמידנו קמנו לתחיה – ושבו בנים לגבולם בקידוש שם שמים באופן מופלא. כל התורה כולה – מ'לך־לך' עד 'וזאת הברכה' – מגיעה כאן לידי קיום. כי ביום זה נפתחת הדרך לגילוי מלוא תוכנם של כל הכתובים שראינו, על ארץ ישראל ועל עם ישראל כיסודות בניין האומה והעולם כולו, בתקומת ממלכת הכוהנים של גוי קדוש, הממלכה אשר תיישר דרך לגילוי מלכות שמים על־פני אדם ואדמה, מכאן, מארץ ישראל.