הגיוני משה

תורה, עבודה וגמילות חסדים

"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (פרק א' משנה ב').

יש להסביר ששלושה הדברים הללו מופנים אל שלושה כוחות נפש האדם, הכוחות הבונים את אופיו ומהווים את מטרת חייו.

שלוש בחינות אלה גם אמורות בפסוק המצווה על אהבת ד', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". רבי אברהם אבן עזרא פירש כי 'בכל לבבך' זהו כח השכל וההגיון, כפי שמבקשים אנו 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל', וכמאמר הכתוב: "וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ד' הוא הא־להים". מכאן עולה חובתנו לנצל את כל כוחות ההגיון והשכל על־מנת להבין את אמיתת התורה – זו בינת הלב – לרדת אל תוך עמקי סודותיה, להבין ולהשכיל.

ועם זאת, גם בשעה שאדם מפעיל את כל כח שכלו, אל לו לזנוח את כוחות הנפש והרגש, כוחות האהבה העזה. הללו עומדים אפילו ממעל לכוחות השכל, בהיותם המפעילים של כל כוחותיו השונים של האדם, מלהיבים אותו ומביאים אותו עד לגבהי מרומים. זוהי בחינת הכתוב 'ובכל נפשך'.

החוליה השלישית בפסוק – 'ובכל מאודך' – מכוונת למכלול מעשי האדם, לכל פעולותיו מבוקר עד ערב.

וכנגד שלושת הכוחות הללו כיוון שמעון הצדיק את דבריו באימרתו, בקובעו כי עליהם עומד העולם: 'על התורה', משמע התעמקות בתורה, ניצול כל כוחות השכל להבנתה ולהעמיק בה חקר; 'על העבודה', איזוהי עבודה שהיא בלב? הווה אומר זו תפילה, זוהי ההתרגשות, בבקשת רחמים ותחנונים; ו'גמילות חסדים', הרי זה כל התחום המעשי, בו ניתן לו לאדם כר נרחב של אפשרויות להיטיב עם הזולת.

שלושה אלה, הם המאפשרים את עצם קיומו של אדם בעולמו של הקב"ה, כי רק קשר־הקיימא של אדם, אשר חייו חולפים כצל עובר, עם הנצחי – בורא העולם ומלך לעדי־עד – הם המעניקים לו עוגן ממשי.

התורה, אשר היא כל־כולה אמרי א־ל, אמרות טהורות היוצאות מפי ד', הריהי כחוט הקושר את הא־להים – המקור – עם האדם השומע ולומד. ילד קטן, כאשר אך יודע הוא לדבר, מיד מלמדים אותו תורה, ועל־ידי כך שהוגה הוא ולומד מה דיבר ד', הריהו מתקשר בא־להים חיים, כי 'תורת ד' תמימה משיבת נפש'.

העבודה, זוהי כאמור תפילת פינו – בנושאנו לב אל כפיים, אל א־ל בשמיים. בדברנו ובתחינתנו אל ד', הרינו מקימים אליו קשר ישיר, אנו המדברים והוא השומע אותנו. ובתוך ההתנשאות עם רגש הקודש של התפילה, יש אשר נשמע גם את תשובתו והיענותו של הא־להים אלינו, כי "קרוב ד' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה י"ח), "ומי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו כד' א־להינו בכל קראנו אליו" (דברים ד' ז').

גמילות החסדים, היא המעלה השלישית, המתאפשרת מתוך השתים הראשונות, ועל־גביהן. כי לאחר שיודע האדם לשמוע ולקבל, ואף עומד הוא לפני א־להיו ומשיח אליו בתפילתו, הרי זוכה הוא להידמות אליו כביכול. או אז מקיים הוא בעצמו, באורח חייו יום יום, את דרכו ומידותיו של הקב"ה, ובכך זוכה הוא להידבק ממש אל השכינה ולהידמות לעליון במעשיו כמאמר אבא שאול במכילתא (פרשת בשלח, ג'): "מה הוא רחום וחנון – אף אתה רחום וחנון".

והנה, בסוף הפרק (במשנה י"ח), מוסיף רבן שמעון בן גמליאל ואומר: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שיפטו בשעריכם'".

ונראה לומר שדברים אלה מהווים השלמה למשנה הראשונה. שהרי יש כי יהא אדם מקיים גם תורה גם עבודה וגם גמילות חסדים, ועם־זאת הריהו כמי שעולמו חרב. ידועה הגמרא (יומא דף ט' עמ' ב') המחפשת את הסיבה לחורבן בית שני; אם בני ישראל באותו דור "שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב (המקדש)?" ומשיבה הגמרא: "מפני שהיתה בו שנאת חינם".

אין זאת, אלא שלפעמים דווקא ההתעסקות בתורה מביאה לידי יוהרה, ולידי ביטול דעתם של אחרים. חושב הלומד כי רק הוא המבין והיודע, ואפס זולתו. גם בתחום העבודה, יש כי יקפיד אדם על עצמו ויעמול קשה עד שיחשוב כי אדם שלם הוא – ומתוך כך יהא מזלזל בבני אדם שלא עמלו כמותו בתיקון נפשם ומדמים לעצמם שגם הם בני מעלה… איש כזה ינהג כחלקו הראשון של מאמר הלל הזקן – "אם אין אני לי מי לי" – אך אל הפיסקה השניה לא הגיע, כי אילו היה שונה את הכל, היה יודע ומפנים גם זאת: "וכשאני לעצמי מה אני".

זהו אפוא פישרם של דברי רבן שמעון בן גמליאל על הדין על האמת ועל השלום. כי לכאורה דין ואמת הינם ערכים הנוגדים את ערך השלום; אם דין אין שלום, ואם שלום אתה מבקש יש לוותר על האמת. בא התנא ואומר: לא־כן.

אמנם אין לעשות שום ויתור על תוקף האמת, אך עם זאת, יש לשמור ולאמץ את ערך השלום. כי רק על־ידי כך שיישמעו היושבים בדין את דברי חבריהם החולקים, ואף יהיו מכבדים אותם ואת סברתם, יוכלו הם־עצמם להתעלות אל שיקול הדעת השלם – להוציא דין לאמיתה של תורה – וכך משלימים אפוא הדין והשלום זה עם זה, וזה את זה.