הגיוני משה

תמימות ותמידות

בפרשתנו באות לביטוי כמה וכמה קדושות: קדושת האדם המתבטאת במצוות הכוהנים, קדושת הזמן המתבטאת במצוות המועדים, וקדושת המקום המתבטאת במקדש אליו יובאו הקרבנות.

מקורן של כל הקדושות מגבוה, ממקור ההוויה כולה. הכוהן קדוש מבטן, קדושת הזמן – קדושת השבת – מצווה עלינו מששת ימי בראשית, וקדושת מקום המקדש הינה גילוי השכינה. הרמב"ם כותב "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה… ואמרו חכמים: אף־על־פי ששוממין, בקדושתן הן עומדים" (הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ז).

אתגר הוא לאיש ישראל, להרחיב את תחומן של שלוש הקדושות: לגלות את קדושת האדם על כל בני האדם, להשרות את קדושת השבת על כל ימי השבוע, ולהרחיב את תחומה של קדושת המקדש על כל רוחבה של ארץ ישראל.

עוד בולטות בפרשתנו ההופעות הרבות של 'תמים' ותמימות עם 'תמיד' וקביעות: כוהן בעל מום – שאיננו תמים – פסול לעבודת ההקרבה על־גבי המזבח; הקרבן חייב אף־הוא להיות תמים, תמים יהיה לרצון; וגם שבע השבתות הנספרות בין פסח לעצרת 'תמימות תהיינה'. שמן הזית אשר נוצק אל המנורה מיועד להעלות נר תמיד; וגם חלות לחם־הפנים חייבות להיות מונחות בקודש לפני ד' תמיד.

התורה באה אפוא ללמדנו לימוד כפול: שלימות ותמימות, ועל־גביה תמידיות.

כי כאשר משתדל האדם להתקרב לעבודת ד' חייב הוא לשאוף לשלימות, כי תורת ד' תמימה. רמ"ח מצות העשה מכוונות כנגד רמ"ח האיברים, שכולם יחד מהווים את שלימות הגוף, שכן חסרונה של מצווה אחת בלבד הריהו כחסרונו של איבר, כמום הפוגם בשלימות.

"אני מאמין באמונה שלימה" שגור על לשוננו, שכן מכלול אמונת האמת פרוש מאלף ועד תיו, ואם חסר בה קורטוב – ונפל בה פקפוק – שוב איננה אמת.

ובסוף הפרשה גילתה לנו התורה שלב נוסף. לא די בבחינת 'תמים', ונחוצה גם בחינת ה'תמיד'. כי באופן יחסי קל לו לאדם לעלות לרגע אחד אל השיא, בבחינת 'מי יעלה בהר ד", אבל האתגר הגדול הוא בשאלה: 'ומי יקום במקום קודשו'. מסתבר אפוא שלא די בעליה רגעית; חייב אדם לחיות בשלימות זו תמיד: כ"ד שעות ביממה, ושס"ה ימים בשנה.

התורה מביעה זאת הן בציוויי המנורה – ביטוי הרוחניות אשר מימין למזבח – והן בציוויי השולחן, ביטוי הגשמיות אשר משמאל. שני עמודי החיים הללו יתאגדו מסביב למזבח לינוק מן הקדושה. כך יהיו כל חיי האדם ומעשיו מופנים לקדושת המזבח – בין שיעסוק בתורה ובין שיעסוק בלחם – והמנורה והלחם יהיו לאחדים בקדושה.

זוהי רמיזת התורה בצוותה: "צו את .בי ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (=תמים) כתית למאור להעלות נר תמיד" (כ"ד ב'); וכך גם הציווי: "על המנורה הטהורה (=תמימה) יערוך את הנרות לפני ד' תמיד" (כ"ד ד'). זהו גם העקרון המתגלה בלחם הפנים, אשר מצווים הכוהנים לעורכו "על השולחן הטהור (=תמים) לפני ד'… ונתת על המערכת לבונה זכה (=תמימה) והיתה ללחם… לפני ד' תמיד, מאת בני ישראל ברית עולם" (כ"ד ו'-ח'); כי בשתי המעלות יחדיו – תמימות ותמידות – תתקיים ברית העולם.

גם את סיום הפרשה ניתן להבין ברוח החתירה הבלתי מתפשרת אל השלימות, אשר ממנה נגזרים העונשים למפיריה.

בן האשה הישראלית נוקב – מקלל – את השם, ובכך פועל הוא ממש כנגד השאיפה והאידיאל של התמימות. שכן, שלימות חייו של אדם מתבטאת בהכרתו כי נשמת ד' בקרבו, בבחינת: 'כי הוא חייך ואורך ימיך'. ואם נוקב האדם את השם, כי־אז גירש במעשהו זה את מהות החיים מעצמו, וקרע את רקמת השלימות. בכך, לא רק שאיבד האיש את זכות קיומו, אלא שממש "יצא מעולמו", עולם החיים.

הוא הדבר אשר מביא כאן גם רש"י בשם המדרש. הכתוב אומר: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ויינצו במחנה, בן הישראלית ואיש הישראלי. וייקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל…" (פרק כ"ד, י'-י"א). ונשאלת השאלה: "מהיכן יצא?" ורבי לוי משיב: "מעולמו יצא".

וכך גם כאשר מכה אדם את זולתו למוות. "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", כי כאשר מקפד אדם את שלימות נפשו של היחיד – שהיא חלק אינטגרלי מן האומה בכללה – הריהו פוגע בכך גם בשלימות האומה.

ואפילו אם לא המית את רעהו אלא רק נתן בו מום – כהמשך הדברים בתורה – הרי כבר פגע בשלימות, ועל־פי פרשנות חז"ל מתחייב הוא בתשלומין. ניתן לדרוש: אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'ישלימנה', כביטוי לשאיפת ההשלמה שלאחר הפגיעה: שלימות עם עצמו, שלימות עם ד', ושלימות עם חברו ועם כלל ישראל.