הגיוני משה

זאת תורת העולה

"זאת תורת העולה" (פרק וי פסוק בי). ומצאנו במדרש תנחומא לפרשתנו (סימן י״ד): "ומי שקורא בתורת העולה כאילו מעלה עולה ומקריבה לפני הקב״ה". ואמנם נראה כי קרבן העולה – יותר מכל קרבן אחר – עיקר עניינו הוא בעיסוק בתורת העולה (=במחשבה), וכן אמרו חז״ל כי העולה מכפרת על פגם במחשבת הלב. הנה כך מצאנו בילקוט שמעוני לפרשתנו (רמז תע״ט) בשם רבי שמעון בר יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב; רבי לוי אמר: מקרא מלא הוא: 'והעולה על רוחכם', ממי אתה למד? מבניו של איוב, שנאמר: 'והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כ אמר אולי חטאו בני וברכו א-להים בבלבבנם וזהו שנאמר: העולה אינה באה אלא על הרהור הלב".

ושני המושגים הללו – 'תורת העולה' (תורה, להבדיל ממעשה) ו׳הרהור הלב' – אינם אלא אחד, כי כוחו של קרבן העולה לכפר על מסתורין שבמחשבה פנימית שאינה טהורה. לעומת העולה, הקרבנות האחרים קשורים יותר לחיי המעשה והפגמים שבהם, הטעונים כפרה ותיקון.

כך למשל קרבן השלמים, המטיל שלום בין הכל, וזוכים בו כל השלושה: המזבח אשר מוקרב בו חלבה של הבהמה לגבוה, הכוהנים המקבלים את חלקם, והבעלים האוכלים את רוב בשרו. בשותפות זו מתבטא עיקר תפקידו של האדם, לדעת את ד' – לחבור אליו – בכל דרכיו, ולקדש גם את מעשי היום־יום, כאכילת הבשר, הנעשית במעין צוותא חדא עם הקב״ה וכוהניו. כך גם בקרבנות החטאת והאשם: הכוהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ולמקריב ישנה אפוא תחושה אמיתית וטבעית שהוא חולק את קרבנו עם הכוהנים.

ולעומת 'קרבנות המעשה', אשר למקריב חלק והנאה ממשית בהם, הרי למקריב העולה אין הנאה ממשית כלשהי, דבר לא נותר במוחש כי הכל נשרף. הוא אשר אמרנו: כל עצמו של קרבן העולה בא מתחילתו לכפר על מחשבה מופשטת, ועל־כן ברור כי גם באחריתו יעלה כולו השמיימה, ריח ניחוח לד', בלא שיור בעולם המעשה והחומר.

ומתאימים הדברים למי שאמרם – רבי שמעון בר יוחאי – שממנו למדנו כי עניינה של העולה הוא לכפר על הרהור הלב. תנא עליון זה, אשר חי בפרישות של קדושה, הוא הראוי ללמדנו על מעלת טהרת המחשבה ותיקון כל פגם בה בהבאת קרבן הבהמה לעולה. וכשלימות הקרבן העולה כליל, כך נדרשת גם שלימות מן המקריב: מעשה העולה יועיל רק בתנאי שיטהר האדם את מחשבתו מכל שמץ פיגול, ויכונן את כל מעשיו – תוכו כברו – שלא יהא בהתנהגותו אף גילוי יוהרה. אז יהא האיש כקרבנו: כל עצמו כליל לד'. זאת תורת העולה.