הגיוני משה

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

"וידבר ה אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר א׳ נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לדי". כך פותחת פרשתנו, בציווי על שנת השמיטה. ועל פתיחה זו נדרש בתורת כוהנים – (ספרא בהר פרשה א', ובעקבות המדרש גם ברש״י כאן) – "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלוא כל המצוות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני".

הדגשה זו חשובה, נוכח שיטה – שאין מקורה טהור – הדוגלת בכך שאמנם את עיקרי המצוות קיבלנו מסיני, אבל פרטיהן נמסרו לקביעת חכמים באופן ריבוני מלא. שיטה זו נסמכת על הגמרא והמדרש כי "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'" – (חבקוק, ב', ד'; ומדרשו במסכת מכות דף כ״ד עמ' א' ובמדרש תנחומא לפרשת שופטים, ט') – כאילו כל המצוות מתבטאות באמונת הלב. גם העובדה שאין זכר בתורה לל״ט אבות מלאכות שבת אשר קבעו חכמים את איסורן, שימשה בסיס לשיטה זו.

כנגד הגיון זה חוזים אנו כאן, דווקא במצוות השמיטה, שהתורה נכנסה לפרטים ולפרטי הפרטים: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור וכו' " (כ״ה ד׳־ה׳). זהו אפוא הלימוד הגדול של חז״ל, אשר רש״י מציב אותו כאן, שממצווה זו – שכללותיה ודקדוקיה מסיני, ככתוב בתורה לפנינו – למד אתה שכך הוא הדבר גם לגבי כל המצוות כולן, על־אף שפורשו פרטיהן רק בתורה שבעל־פה.

ומהו הטעם לכך שדווקא באמצעות מצוות שמיטת הקרקעות בחרה התורה לגלות את העקרון הזה?

ובכן, כבר העירו המפרשים שמצווה זו כולה תלויה בנס, ובעצם אומרת זאת פרשתנו במפורש: "וכי תאמרו: 'מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו! וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים. וזרעתם את השנה השמינית, ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה תאכלו ישן" (כ"ה כ'־כ"ב).

הווה אומר כי אדם שאיננו זורע בשנה השביעית, מוכרח הוא להיות חדור אמונה שישלח לו הקב"ה את מזונו, לו ולנפשות ביתו. ולכן – כאמור – תלויה המצווה הזאת באמונה, ואף מגלה אותה בפועל, הן בחוג משפחתו של החקלאי היחיד, והן במישור הלאומי הכללי. זאת משום שרק הקב"ה, עושה שמים וארץ, הוא היכול להבטיח 'ונתתי את ברכתי', אף בצירוף־נתונים כה קשה, בו נדרש האדם להאמין ולקבל, ולהשליך על ד' את כל יהבו. אלמלא חרת הקב"ה זאת במפורש בתורתו שניתנה בהר סיני, בלתי אפשרי היה לאדם לבטוח בהבטחה שכזאת; אבל משעה שנאמרה כאן ההבטחה, במצווה ייחודית כל־כך הגוברת על דרך הטבע – מצווה כה קשה לקיום בידי האדם, אך כה 'מחייבת' מצדו של הקב"ה – הרי דברים קל־וחומר ביחס לשאר המצוות.

אמור מעתה: כשם שבמצוות השמיטה ניתנו לנו מסיני גם 'כללותיה' – הלוא־ הם שורשיה האמוניים, המגלים את דביקותו של שומר השמיטה בד' אלקיו – וגם 'דקדוקיה' – הלוא הם כל פרטי ההלכה הקובעים כיצד בדיוק תקויים המצווה – הרי כך הוא העקרון בכל המצוות כולן. גם כאשר אין פרטי המצוות גלויים לעינינו במבט ראשון, בתורה שבכתב, ברור לנו לחלוטין, בכל־זאת, שכל הדינים והפרטים שהסיקו חז"ל במהלך הדורות, נובעים הם מעקרונות היסוד, וחבורים הם הפרטים בכללים כענפים בשורשם, ממש כבמצוות השמיטה.

מתוך הבנה עמוקה של העקרונות, יכולים החכמים להוציא ולהסיק את כל הדינים, כי גם הפרטים – כענפים הצומחים מן השורש – הריהם כנתונים מסיני. כך מתגלה האחדות המלאה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בבחינת "ד' מסיני בא… מימינו אש־דת למו", הלוא־היא תורה תמימה לישראל.