הגיוני משה

תכונת הקדושה בישראל

"קדושים תהיו כי קדוש אני ד' א־להיכם". מהי קדושה, ואיך ניתן לדרוש מן האדם מעלת קדושה שתידמה לקדושת הא־להים?

רש"י, בפירושו לפסוק הבין את הדרישה המובעת בו: פרושים תהיו מן העריות ומן העבירה. לכאורה, הוא הוריד בכך את מושג הקדושה למינימום, כאילו די לו לאדם שיהא פרוש מן העריות – שלא יחטא בחטא כה חמור – וכבר נקרא הוא קדוש!

ואמנם הרמב"ן חולק על רש"י, ואומר שהקדושה פירושה פרישה מן המותר, מפני שאפשר לקיים את כל תרי"ג המצוות ולהיות, למשל, סובאי יין ולכן מדגיש הרמב"ן את עקרון הקדושה: 'קדש עצמך במותר לך'.

אך על־אף ההבדל בין שניהם, ניתן לומר שאין הם חולקים בעקרון. מסכימים הם, גם שניהם, שהקדושה אשר מצווים עליה בני ישראל הינה קיומה של תורה; כי הכתוב 'קדושים תהיו' הינו ככותרת לכל הפרשה, וכאילו דורשת התורה: 'קדושים תהיו' בכך שתחיו על פי התורה, כי זוהי תכלית הכל.

כאשר שומר אדם את תרי"ג מצוות התורה, הריהו מתדמה לא־ל, כמאמר חז"ל: 'מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום', שכן במשפט התורה מתגלמת אמיתה של ההוויה כולה. אך יש להדגיש מילת מפתח בפסוק: 'קדושים תהיו', כי לא די בכך שיקיים אדם, במעשה, את כל התורה; נחוץ שקיומה זה יהא ספוג באופיו ובכל הווייתו. או־אז נהיית הקדושה מדרישה של התורה לתיאור מצב מתמיד: ממש תואר דמותו ותכונת אישיותו של איש ישראל.

במצב זה, מתקיים 'פרושים תהיו' לא רק מפני שהתורה אסרה, אלא מפני שהקדשתם את עצמכם לשנוא את העריות האסורות, שכל הווייתכם תהא הוויה מוסרית וקדושה. במצב זה מקיימים בני ישראל את התורה לא מתוך כפיה, אלא מרצונם הטוב והעמוק – ממש מאהבה – בבחינת 'כי הם חיינו ואורך ימינו', יחד ומול הקב"ה, האומר: 'כי קדוש אני'; כשם שאצל השי"ת הרי הוא וקדושתו מהווים אחדות שלימה אחת, כך גם אצל בניו, בני ישראל, תהא זו אינטגרציה מלאה בין עצם קיומם לבין דמותם והווייתם בקודש.

חיים כאלה, חיי קדושה, הינם אפוא כקומה שניה על־גבי הקיום המלא של תורה ומצוותיה, לרבות כל פרטי ההלכות בשולחן־ערוך. כי 'שולחן ערוך' אחד נתון לכל, אבל עיקרו של האדם בפנימיותו; שם מתבטאת אישיותו, ועליו להשתדל שכל מעשיו לא ייעשו רק מכוחו של החיוב כשלעצמו, אלא יהיו נביעה טבעית וביטוי נאמן של אישיותו, מן העומק.

זהו המצב האידיאלי של 'קדושים תהיו' והוא שונה מן המצב הבסיסי של 'צדיקים תהיו': צדיק עיקרו במעשה, וקדוש עיקרו במחשבה: בהיות כל מאוויי האדם מכוונים אל העליה הרוחנית.

במצב הקדושה הזה, הרי ברור ש'לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם'. במצב זה, הכיסופים אינם מכוונים כלל לתחום הגשמי אלא רק אל־על, אל קרבת הא־להים:

'חננו מאתך דעה בינה והשכל', 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך'; 'אבינו־מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך… תחננו ותלמדנו; אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל' וכו'; 'הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו'; 'וטהר לבנו לעבדך באמת'; 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש: שבתי בבית ד' כל ימי חיי'.

הנה אלה המאוויים אשר מבטא איש ישראל העולה ובא למצב התמידי הנכסף של 'והייתם קדושים כי קדוש אני'. במצב זה, שכולו רצון פנימי זך של התקדשות – כבחירה חופשית ולא כציווי – יחולו הגדרותיהם של רש"י ושל רמב"ן גם יחד, ואל הפסגה הזאת מכוונת אותנו פרשתנו זו.