הגיוני משה
פרשת אחרי-מות
עבודת יום הכיפורים
עניינה של הכפורת
כפרת איש כחטאו: אהרון בפר וישראל בשעירים
לבן וזהב – שני לבושים לשתי דרכי קודש
ענן הקטורת – בין צדוקים לפרושים
אחת למעלה ושבע למטה
שלוש הזאות בקודש – וכפרה אחת בחוץ
"ויצא הכוהן" – ייחודה של העבודה הנעשית בחוץ
מקווה ישראל ד' – כפרה באין מקדש
בעשור לשביעי – ייחוסו של החודש ובחירתו של היום
עניינה של הכפורת
"ויאמר ד' אל משה: דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות" (ט״ז ב').
כמה פעמים מדגיש הכתוב את עניינה של הכפורת, על אף שלא תמיד ברורה חשיבותה המיוחדת. גם בפרשת תרומה הוזכרה הכפורת כמה וכמה פעמים: "ועשית שנים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת… מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו… והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת… אל הכפורת יהיו פני הכרובים… ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (שמות פרק כ״ה פסוקים י״ח־כ״ב).
ואולם, הכוונה ברורה למדי; כי הכפורת מכסה את הארון בו הושמו הלוחות וספר התורה – כיסוי עולם – כדי ללמד שכל התורה חתומה ניתנה, ולא יהיה בה שום שינוי לעולמי עד. אף הקב״ה בעצמו, כביכול, לא ישנה את התורה, כפי שלומדים אנו בתלמוד (במסכת בבא מציעא דף נ״ט עמי בי), כאשר קם רבי אליעזר ואמר: 'אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו'. על־אף שיצאה בת קול מן השמים אשר תמכה בו: ימה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!', בכל זאת סירב רבי יהושע לקבל הוכחה זו מן השמים, עמד על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא!' כהסברו של רבי ירמיה 'שכבר נתנה תורה מהר סיני'.
מעין עדות לחתימת התורה על־פי ד' ביד משה – שלא תהא מוחלפת ולא יהא בה שום שינוי – מוצאים אנו בכך שלקראת סיום התורה נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", וכך גם בסוף דברי נבואת מלאכי, אחרון נביאי המקרא: "זכרו תורת משה עבדי". [זאת שמעתי מפי הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצ״ל].
זהו אפוא התוכן אשר הכפורת מהווה לו סמל וביטוי. הכיסוי העולמי המורה על החתימה ועל הקביעות לעולם ועד. ביום הכיפורים, צריכים הכוהנים להזות את דם הקרבנות על הכפורת ולפני הכפורת, על־מנת לכפר על סטיות אפשריות מדבר ד' זו הלכה, בניגוד לנצח המסומל בכפורת. ודווקא על בסיסה של כפורת זו ניצבים שני הכרובים, אשר מביניהם נשמע אל משה דבר ד' המתחדש בכל עת, בתוך מסגרתה ועל בסיסה של תורתנו הנצחית, אשר לא יחול בה שינוי לעולם.
זו היתה גם תוכחתו של שמואל לשאול, כאשר ביקש המלך להקל ולשנות בדינם של בני עמלק ולהסב את היחס אליהם מן הדין אל הרחמים (כגישה שאימצו, לימים, הנוצרים), ובכך לשנות שינוי מהותי בתורת הנצח. אז הודיע לו הנביא כי נקרעה המלכות מידו, והוסיף: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא "נחם, כי לא אדם הוא החם" (שמואל אי ט״ו כ״ט).
כפרת איש כחטאו: אהרון בפר וישראל בשעירים
ראוי לשים לב לקרבנותיו של אהרון הכוהן, לעומת הקרבנות המכפרים על העם. "בזאת יבוא אהרון אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת…". ולעומתו, במה מתכפר העם? "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים לחטאת…" (ט״ז ג' ו־ה׳).
וניתן אולי לומר שאהרון, אשר חטא בעגל הזהב יתכפר בפר – בדומה למה שאמרו חז"ל (בעניין פרה אדומה): "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה; כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל" (במדבר רבה י"ט).
ולעומתו, מתכפרים ישראל בשני שעירים. השעיר האחד בא בשל צד החטא שהיה בהתנהגותו של יעקב, שהטעה את אביו הזקן בעורות גדיי העזים אשר שם על ידו ועל חלקת צוואריו באומרו: "אנכי עשו בכורך" (בראשית כ"ז י"ט). ואילו השעיר השני בא בשל חטאם העיקרי של בני ישראל, הלוא־הוא חטא מכירת יוסף. שם התגלתה שנאת האחים שבאה עד סף מעשה רציחה. מכירת הנער לגויים, הזלזול באביהם ובסבלו – עד־כי טבלו את הכתונת בדמו של שעיר ואמרו ליעקב: "זאת מצאנו, הכר נא, הכתונת בנך היא אם לא?" (בראשית ל"ז ל"ב) – כל אלה הם שגרמו פורענות נוראה. על־פי המדרש (בסליחות הנאמרות בתפילת יום הכיפורים) גרמה התנהגותם זו למותם ביד זדים של עשרת הרוגי מלכות. משום כך ראוי כי תהא כפרתם של ישראל בשעיר זה, על־מנת לכפר על חטא השנאה, ולהופכה לאהבה גדולה.
לבן וזהב – שני לבושים לשתי דרכי קודש
"כתונת בד קודש ילבש" (ט"ז ד'). הלבוש הוא סמל לחיצוניותו של האדם ולמעשיו, וכל העיטוף החיצוני הינו כבית לליבו ולפנימיותו. "בגדי קודש הם", כי על־מנת שיהא הפנים כולו קודש צריך אדם להתלבש בקדושה גם בכל חיצוניותו. בגדיו של הכוהן באים משל ציבור, והינם הקדש, מפני שבלובשו אותם הריהו שלוחו של הציבור כולו.
בגדי הלבן פשוטים הם, בלא כל קישוט, כיאות למי שנכנס לפני ולפנים בענווה יתירה. אולי גם רומז הלובן: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיה א' י"ח), וכפי שהלבינה, בנס, לשון־של־זהורית אשר נתלתה מעל פתחו של היכל, בשעה שהיה השעיר משתלח במדבר.
מעלתם של בגדי הלבן דומה אפוא למעלת הנזיר הנקרא קדוש – "כל ימי נזרו קדוש הוא לד'" (במדבר פרק ו' פסוק ח') – כמו־גם למדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, שכולו קודש. ואילו בגדי הזהב, מעלתם כדרכו של רבי ישמעאל הגורס: 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ', לקדש את מעשי היום־יום, שגם החול יתעלה ויתקדש (ר' מחלוקתם במסכת ברכות דף ל"ה עמ' ב').
אין להבין כלל שדרגתם של בגדי הזהב נחותה ממעלתם של בגדי הלבן, וראיה לדבר הציווי על הכוהן לטבול – לרחוץ את בשרו במים – הן כשמחליף הוא מזהב ללבן, והן כאשר שב הוא ללבוש את בגדי הזהב. בגדי הלבן הינם כה מיוחדים, עד שאולי משום כך מצווה אהרון להשאיר אותם במשכן – "והניחם שם" (ט"ז כ"ג) – מפני שמדרגתם הינה חד פעמית, רק לעבודת־הפנים של אותו יום נשגב בלבד. ולעומתם, מעלה יתירה יש בבגדי הזהב, כי העבודה הקשורה בהם – עבודת החוץ – דורשת יותר אומץ מן ההסתגרות בד' אמות של פנימיות וקדושה.
זוהי בעצם התכלית של עבודת האדם בעולמו – ובמבט רחב גם תכליתו של עולם – לקדש ולהעלות את כל מכמני החיים. על כן טובל ומתקדש הכוהן גם כאשר מתלבש הוא בבגדי לבן, בגדים המיוחדים ליום המיוחד של קדושה יתירה – יום שנכנס הוא לפני ולפנים – וגם כאשר מתלבש הוא בבגדי הזהב, הבגדים בהם פועל הוא בחוץ, בפרהסיא, לעיני כל ישראל.
ענן הקטורת – בין צדוקים לפרושים
"ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ד', ומלוא חופניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטורת על האש לפני ד'…" (ט"ז י"ב־י"ג).
ידועה המחלוקת בין הצדוקים והפרושים; הללו אומרים שעל הכוהן לפזר את הקטורת על הגחלים כבר בחוץ, והללו אומרים שרק בתוך קודש הקודשים היה הכוהן מעביר את הקטורת ממלוא חופניו אל מחתת הגחלים. הנה זו לשון רש"י, (מסכת יומא דף מ"ט עמ' ב') המתאר את עבודת הכוהן: "אוחז את ראש הבזך (= המלא בקטורת) בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ, וידה של בזך כלפי בין זרועותיו, ומעלה בשני גודליו, ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו, וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו, וחוזר ומחזירה (= את אבקת הקטורת) דרך צידה לתוך חופניו, וצוברה על הגחלים".
ואולם – על־אף שלכאורה היו הצדוקים אמורים להיות קרובים יותר אל פשט הכתוב – הנה דווקא לשון הכתוב הפשוטה, כסדר הדברים המתוארים בפסוק, נוטה להבנה על־פי שיטת הפרושים.
הרב שמשון רפאל הירש פירש כי ההקטרה בחוץ והכנסת המחתה פנימה כאשר כבר עולה עשנה, דומה למעשהם של נדב ואביהוא, אשר לקחו והביאו אש מן החוץ. ועוד ניתן לומר כי בפנים – בקודש הקודשים – שם מקום הלוחות אשר בארון העדות; שם התורה שבכתב; ואילו בחוץ, בהיכל, היה נשמע הדיבור היוצא מבפנים, וזהו סמל לתורה שבעל־פה. בשיטת הצדוקים מגלה הכוהן כי מקבלים הם רק מה שכתוב וחרות בלוחות האבן, בפנים, אך כל הנשמע ונלמד בחוץ, כולו לוט בערפל, כענן העתר אשר מעלה הכוהן בהיכל, בבחינת 'איש הישר בעיניו יעשה'.
אחת למעלה ושבע למטה
"והיזה באצבעו על פני הכפורת קדמה, ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו" (ט"ז י"ד).
פירשו חז"ל כי סדר הזאותיו היה "אחת למעלה ושבע למטה" (משנה יומא פרק ה' משניות ג'-ד'). דברי הרב שמשון רפאל הירש קולעים אל המטרה כאשר מפרש הוא את דברו של הכוהן המזה, תוך כדי עבודתו. הנה כך שנינו: "וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע".
מדגיש הרב הירש שדווקא כך חייב היה למנות, כי חטאו של אדם נובע מהיותו מפריד בין עליונים ותחתונים, בין רוחניות וגשמיות. כאשר נכנס הוא לבית המדרש הריהו עוסק בעליונים ונתון כל־כולו ברוחניות, אך כאשר הוא יוצא משם החוצה, לעסוק בכל ענייני העולם הזה, אזי סרה רוח הקדושה והאדם פועל כפי העולה על רוחו, בשיקולים שהם בבחינת חולין.
ועל כך בא הכוהן לכפר: בהזאותיו שב ומחבר הוא מחדש את כל שבעת כוחות העולם של מטה – שהם המניעים את כל פעולת האדם – אל מקורם האחד. בכל הזאה כלפי מטה חוזר הכוהן ומזכיר, כמשנן, את ה'אחת', היא ההזאה האחת כלפי מעלה, כי שם – בקדושת העליון – מקור כל הוויית עולם החולין, ומקורם של הכוחות כולם.
שלוש הזאות בקודש – וכפרה אחת בחוץ
"וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאותם, וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם" (ט"ז ט"ז).
מפסוק זה מבינים אנו כאילו הקודש עצמו – אוהל המשכן, הפרוכת, ואפילו לוחות הברית בארון העדות – הכל נטמא בפשעיהם של בני ישראל. וכן כתוב גם בפסוקים הבאים, לגבי המזבח: "ויצא אל המזבח אשר לפני ד' וכיפר עליו… וטיהרו וקדשו מטומאות בני ישראל".
עקרון זה טעון הסבר. יש לשים לב, בהקשר זה, גם לסידרן של ההזאות: תחילה כנגד הכפורת, אחר־כך כנגד הפרוכת, ולבסוף על המזבח. הצד השווה בשלוש ההזאות הללו שנעשות הן כדי לכפר על חטאות האדם בתוך הקודש פנימה, חטאים שנעשו דווקא בתוך העיסוק במצווה. חטאים אלה, אפשר שהחלו בכוונה טובה, אך סופם שחיללו את התורה ואת המצווה. נביט אפוא בשלוש ההזאות הללו:
הזאת הכפורת
כבר הסברנו לעיל שהכפורת היא סמל לכיסוי הארון, ובאה היא להורות לישראל שלא ישנו בתורה אפילו כמלוא נימה, לא להוסיף ולא לגרוע. אך על אף הוראה זו, פעמים הרבה חוטאים בני אדם – ובייחוד הכוהנים ומורי הדרך – כאשר מערבים הם את מחשבות לבם בדברי התורה. אז, מדברים הם בשם התורה דברים שהתורה כלל לא דרשה, ואזהרת הקב"ה תלויה ועומדת: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציוויתיו לדבר… ומת הנביא ההוא" (דברים פרק י"ח פסוק כ').
דבר זה חמור יותר מהתרחקותו של אדם מן התורה, מפני שכרוך בו שינוי וזיוף. כאמור, ייתכן שכוונתו של ה'משתמש בתורה' טהורה היתה, אך סופו מסלף דברי א־להים חיים ומדבר בשם ד', את אשר לא אמר לו ד', ולא ציווהו על כך.
לכן, ומשום כך, על־מנת לכפר על חטא אשר כזה, באה ההזאה הראשונה כנגד הכפורת.
הזאת הפרוכת
ואילו ההזאה השניה, כנגד הפרוכת, באה על־מנת להציב גבול לאדם: עד היכן ראוי לו להיכנס לפרדס, והיכן עליו לעצור. כי הפרוכת היא המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים, ועל האדם להבחין ולהכיר את קו גבולו, בין החוץ – כל השדה המותר לו – לבין הפנים, אשר מחוץ לתחומו. ניתן לומר שגם כאן ישנה בחינה של חטא נדב ואביהוא, עליהם נאמר "בקרבתם לפני ד' וימותו", ומשמע אפוא שחטאם היה בכך שהתקרבו יותר מדי. משום־כך הורה הקב"ה לאהרון, כלקח אשר נלמד ממותם: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת". רק בתנאים מיוחדים וביום אחד ויחיד בשנה, ראוי הכוהן להיכנס, כדבריו של אבי־מורי זצ"ל שהיה אומר על רבי עקיבא ש'נכנס בשלום ויצא בשלום' – מפני שנכנס בשלום זכה ויצא בשלום, כי ידע את קו־הגבול, עד היכן יכול בן אדם להתקרב.
ובכן, כנגד הנטיה הזו לגשת אל מה שמעבר, אל לפני ולפנים – לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור – באה ההזאה כנגד הפרוכת. על חטא כגון זה אמרה המשנה (מסכת חגיגה פרק ב' משנה א') כי "כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם", וברור אפוא שגם על כך צריך כפרה.
הזאת המזבח
מזבח הקטורת מהווה סמל לקדושת כל המצוות ולכל ישראל יש בו חלק. החטא אשר הזאות הדמים באות לכפר עליו הוא בכך שלא עשה האדם את המצווה בטהרתה, אלא עירב בה מחשבות פסולות שלא לשם שמים. בעירוב זה הריהו כמטמא את המזבח. כאן, בהזאה זו, מצווה הכוהן לערב את דם הפר ודם השעיר. כי השגיאות אשר כנגדן כוונו ההזאות על הכפורת ועל הפרוכת, הינן שגיאות אישיות של הכוהן או של הרב הפוסק. מה־שאין־כן אלו האחרונות: השגיאות אשר כנגדן מזה הכוהן על המזבח הינן אלה הנמצאות ביד כל אדם, כמו גם ביד הכוהן, בלא הבדל, ועל כן מערבים את דם קרבן כפרת הכוהן עם דם קרבן כפרת כל ישראל.
ואולם, עירוב שני הדמים איננו מביא לביטול דם השעיר המועט בדם הפר המרובה, ודווקא מכאן לומדת הגמרא (מסכת מנחות, דף כ"א עמ' ב') שמין במינו איננו בטל. עירוב הדמים אמור להזהיר את הכהן, שאין הוא מחוסן ויכול הוא לחטוא כמו כל איש ישראל, ואילו לאיש ישראל נרמז כאן, שאל לו ליפול ברוחו, שהרי יכול הוא להתעלות עד מדרגתו של כהן גדול. הווה אומר אפוא: עירוב יש כאן – אבל לא ביטול. אישיותו של כל צד נשמרת בעצמיותה, גם אם נקרא הוא לספוג וללמוד מחברו.
שעיר המשתלח במדבר
אם עד עתה כיפרה עבודת הכוהן על עבירות שנעשו בתוך הקודש, בכך שלא נשמר האדם בעשיית המצוות על דקדוקן, או אם הכניס בהן מחשבות פסולות, הרי עתה נחוץ לכפר על עבירות אשר אדם עושה בהתרחקו מן התורה.
הגמרא (מסכת סוטה דף ג' עמ' א') אומרת כי אין אדם חוטא אלא־אם־כן נכנסה בו רוח שטות. אז, שוכח הוא את כל תפקידו בעולם ואיננו זוכר לא את הכפורת, לא את הפרוכת ולא את המזבח… על חטאי מרחק אלה, הכפרה היא על־ידי שעיר המשתלח בחוץ, הנושא עליו את החטאים אל ארץ גזירה. כך לומד האדם שכאשר בוחר הוא בדרך החטא, הריהו מוליך את עצמו למדבר, לארץ גזירה בלא דרך ותכלית, וסופו מי ישורנו.
כאן בא אפוא הוידוי הכללי, עד שיחוש האדם בחטאו זה וייתוודה עליו. בשילוח השעיר מבין החוטא שהוא עצמו, בשלחו מעליו את אחריותו ודבקותו, בחר בגורלו להידרדר לעזאזל, ואז – מתוך הכרתו ותחושתו זו – גם ימצא את כפרתו.
"ויצא הכהן" – ייחודה של העבודה הנעשית בחוץ
"והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, ורחץ את בשרו במים, ואחרי כן יבוא אל המחנה" (ט"ז כ"ו).
ובכן, העוסק בכפרה גם נטמא בעצמו. כך גם דינו של השורף את פר החטאת ואת שעיר החטאת מחוץ למחנה, וכך גם דינו של המכין את אפרה של הפרה האדומה. הצד השווה שבשלוש אלה שהן עבודות חוץ; וכאילו רמזה התורה שבעבודה הנעשית בחוץ כמוס ומונח גם חשש של פגם בטהרת הקודש, ועל־ כן זקוק העושה אותן להיטהרות מיוחדת, שאין כמותה בעבודה אשר בתוך תחום המקדש.
גם כאשר מטהר הכוהן את המצורע, הולך הוא אל מקום שילוחו של הטמא: "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה, וראה הכוהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע… והיזה על המיטהר מן הצרעת שבע פעמים, וטיהרו…" (ויקרא י"ד).
מכל זאת למדנו שעל־מנת לטהר טמאים מטומאת נפשם ולכפר על החוטאים מעוונם, ראוי לו, לכוהן, להתמסר במסירות מיוחדת, שיבוא הוא אליהם בבחינת "ויצא", כי עליו לצאת מגדרו הרגיל. זהו העיקרון הידוע בפרה אדומה, עליה נאמר שהיא 'מטהרת טמאים ומטמאת טהורים'. יתכן גם כי אפילו נוטל הכוהן על עצמו סיכון קטן שתדבק בו־בעצמו איזו טומאה – רק טומאה קלה, טומאת ערב – אך עליו לעמוד בכך, להיטהר מחדש, וחלילה לו מלהניח בשל כך את תפקידו הגדול: לטהר את הטמאים, לזכך את נפשם, ולכפר על פושעי ישראל עד אשר חטאיהם כשלג ילבינו.
מקווה ישראל ד' – כפרה באין מקדש
"והיתה לכם לחוקת עולם" (ט"ז כ"ט). עד עכשיו ציוותה התורה על עבודת המקדש המיוחדת, וברור שעבודה זו תלויה כולה בקיומו של המקדש. עתה, לקראת סיום העניין, קובעת התורה שמכל־מקום מצוות עינוי ושביתת מלאכה ביום העשור הינן חוקת עולם, כי יום הכפורים קיים ומכפר גם בזמן שאין בית המקדש עומד על תילו. כך גם אמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים… ואומר: 'מקווה ישראל ד", מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" (ירושלמי, מסכת יומא דף מ"ד עמוד ג').
הרב יוסף־דב סולובייצ'יק זצ"ל היה אומר – ומה יפו דבריו – כי את דבריו אלה אמר רבי עקיבא כמטיף עידוד לעם, ביאושם, לאחר שחרב המקדש. גם בלא מקדש יטהר אתכם הקב"ה, הוא הבטיח לדור ולדורות. הווה אומר כי באין מקווה בו טובל הכוהן הגדול את טבילותיו במקדש, ביום הכיפורים, על־מנת להיכנס לפני ולפנים, הרי הקב"ה כביכול, הוא עצמו, מקבל את בניו ומטהרם, כאילו באים וטובלים הם בו כבמקווה.
בעשור לשביעי – ייחוסו של החודש ובחירתו של היום
תאריכו של יום הכיפורים מצויין בפרשתנו: "בחודש השביעי, בעשור לחודש" (ט"ז כ"ט), ובפרשת אמור ההדגשה חזקה אף־יותר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה" (כ"ג כ"ז); עלינו לחפש אפוא את הטעם לבחירה המדוייקת של החודש הזה והיום המסויים בו אשר נבחר לכפרה.
והנה גם על ראש השנה נאמר (בפרשת אמור, כ"ג כ"ד): "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". חשיבותו של 'מחזור השבע' ידועה וברורה בתורה: יום השבת, שנת השבע, שנת היובל לאחר 'שבע שנים שבע פעמים', ספירת שבעה שבועות מפסח לשבועות, ועוד. הסידרה מאחד עד שבע מבטאת אפוא שלימות, והשביעי הוא השיא. עתה לומדים אנו כי גם במחזור החודשים השנתי ישנן שתי שביעיות: בחודש הראשון, חודש ניסן – שהוא חודש שביעי לבריאה – מסתיים המחזור הטבעי של יצירת העולם, ובו־עצמו נפתח מחזור חדש של חודשים על־טבעיים, ומכאן מתחיל עם
ישראל את מניינו. לחודש השביעי – תשרי – ראוי אם־כן להיות נבחר ומיוחס בחודשים, ממש כחשיבותו של היום השביעי בימים. כי מלבד היותו ראשון למחזור הטבע של היצירה, הינו אפוא חודש השיא של המחזור העל־טבעי, מחזור החודשים המיוחד לישראל, ועל־כן ראוי לציין את יומו הראשון כיום תרועה, יום נצחון הרוח על הטבע.
אך מדוע דווקא יום העשור בו נבחר לכפרה? כאן הסיבה היא הסטורית, על אף שהתורה הצניעה זאת, (כשם שלא גילתה את תאריך מתן התורה בחג השבועות). "כי ביום הזה יכפר עליכם" – מפני שביום זה נוצרה בפעם הראשונה הכפרה לכלל ישראל, לאחר כשלונם בחטא העגל. שלוש פעמים עלה משה למרום לארבעים יום; עם תום פרק הזמן השלישי, לאחר שנתעלו ישראל ובכל יום ויום נתקרבו עוד־ועוד לתשובה שלימה, ירד משה רבנו סוף־סוף ואיתו הבשורה: 'סלחתי כדבריך'. יום זה, יום הכיפורים הוא, יום העשור לחודש השביעי. כך נתהווה ונחנך יום זה לדורות עולם להיות יום סליחה וכפרה. כך גם נעשה עם ישראל ממש שותף ביצירת התורה – שותף לקביעת מועד יום הכיפורים – כשם שגם ביציאתם ממצרים יצרו ישראל את חג הפסח, ובקבלם את התורה ביום ו' בסיוון יצרו את חג השבועות.