הגיוני משה

תורת הגמול בישראל

פרשתנו כולה מתארת את שני צידיו של מטבע, והיא בנויה על התניה ברורה, בבחינת או-או. האפשרות האחת היא: "אם בחוקות׳ תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם – ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (כ״ו ג'־ד'), ובהמשך לכך רצף של ברכות נוספות. והאפשרות השניה, הנוגדת, הינה: "ואם בחוקות׳ תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי – אף אני אעשה זאת לכם, והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת"… (כ״ו ט״ו־ט״ז), ומכאן נמשך רצף של רעות וקללות, ככל התוכחה הכתובה פה על ספר הברית.

ולכאורה ישנה כאן תהיה, שהרי עם כל הקושי – ואף משה רבנו נתקשה בכך – הרי בידוע, וברגיל, שיצדיק ורע לו רשע וטוב לו', וכל שכרן של צדיקים גנוז ומונח לעולם הבא, בבחינת 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'. היאך קובעת אפוא התורה את ההקבלה והחוקיות הישירה, שאם נלך בחוקות ד' תבוא עלינו ברכה – ואם לאו, תבואינה כל אלות הברית – ואיננה מניחה כל אפשרות אחרת?

אלא שעלינו להבחין בין גמולו של יחיד על מעשיו – לטוב ולרע – לבין 'תורת הגמול' המתייחסת לכלל ישראל.

שכרו של יחיד מישראל – זכותו ופיסגת אושרו – מתבטאים בכך שיכול הוא לעבוד את ד' ולהיות קרוב אליו. אין לו, לאיש ישראל, הישג גדול יותר שיוכל להשיג, ואדרבא: עבודת ד' שלו מזדככת עוד יותר כאשר מקיים הוא בעצמו את הנחייתו של אנטיגנוס איש סוכו: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (מסכת אבות פרק א' משנה ג').

ולעומת זאת, לעם ישראל – לאומה בכללה, לדורותיה – אין כלל 'עולם הבא'. עתידו האינסופי של העם מתבטא, בפשטות, בהמשך חייו לנצח על אדמתו. מכאן, שדווקא הייעודים והגמול הנראים 'ארציים', הם־הם ההבטחה הראויה לישראל, והם הגמול הראוי לעם ההולך בחוקות ד'. יש לשים לב גם לכך שתמיד מדברת התורה כאן בלשון רבים, ומשמע בבירור שכל התיחסותה נתונה רק לכלל האומה ולא ליחידים.

ואולם, הברכות ה'ארציות' הללו אינן אלא מצע ותשתית לרובד העמוק של חיי ישראל בארצו. כי אושרו האמיתי של העם היושב בשלווה על אדמתו – כשמתברכת היא מטל השמים ומשמני הארץ – מתבטא בכך שהשכינה שוכנת בקרבו. זהו אפוא סיכום פרק הברכות המובטחות בפרשתנו: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם; והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לא־להים ואתם תהיו לי לעם.