הגיוני משה

חטא נדב ואביהוא

"ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציווה אותם" (פרק י' פסוק א'). אדם המעלה עומד בפני אתגרים ונסיונות קשים הרבה יותר מאלה הניצבים בפני האדם הפשוט, וביחוד מתבטא הדבר אצל מקום הקדושה כי דווקא שם אורבת סכנת הטעות. הגבול בין הטוב והרצוי לבין הפסול והדחוי הוא לפעמים בלתי נראה ודק כחוט השערה: דבר הנחשב בעיני אדם כמצווה רבתי עלול להתגלות כטעות גדולה.

והנה, כבר חקר הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ו') מי גדול יותר: הכובש את יצרו או המעלה אותו.

היסק הרמב"ם שם הוא, שהאדם אשר איננו מתאווה כלל גדול מן המושל בייצרו כאשר מדובר במצוות השכליות – הללו שגם אלמלא נצטווינו עליהן ראוי היה לכותבן – כאיסור הרציחה והגניבה. כי אדם שייתאווה לעבירות אשר כאלה, אין ספק שנפשו חסירה ופגומה. ואולם, כאשר מדובר בחוקי התורה, כאיסורי בשר בחלב ומאכלות אסורות, גדול הוא המתאווה לעבירה – כשלעצמו – אך מתגבר על יצרו רק בשל הציווי הא־להי בתורתנו, אשר האדם המעולה משליט אותו על נטיותיו, וכך גובר הוא על יצרו.

ואולם, לעניות דעתי, יש לומר שהאדם אשר התעלה עד שאיננו מתאווה כלל לעבירה, ושכולו כוסף רק לטוב – לא רק בתחום המובן מאליו, הוא תחום 'המצוות השכליות' כדברי הרמב"ם, אלא בכל מכלול המציאות וכוחות הנפש – הוא האדם השלם.

כי איש אשר כזה הזדכך כל כולו, עד שמדעתו הוא יבין וישכיל את כל התורה, כי הרי הכל ניתן ממקור אחד, כאברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה, ו"אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: 'תורותי' – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" (מסכת יומא דף כ"ח עמ' ב'). אין אפוא גבולות להבנת דעת עליון, ויכול איש המעלה להתרומם עד גבהים לאין חקר, ולכלול בהבנת נפשו – בלא שום צורך בכפיה – גם את פרטי הפרטים, אשר רק לכאורה אין הם מובנים ואין להם טעם. כך הוא יבוא עד לדרגה העליונה שיוכל האדם להתעלות אליה, בכיוון כל כחותיו, דעותיו ושאיפותיו, לאמיתו של הקב"ה.

אלא שדווקא מאיש המעלה נדרשת ענווה עצומה. אפילו הנביא – שזיכך את שכלו מכל פניה זרה ומכל גורם חיצוני – עד שראוי הוא לנבואה, מצד עצמו, לא יינבא בסופו של דבר אלא ברצון הא־להים. כך ניסח זאת הרמב"ם: "שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון א־להי" (מורה הנבוכים, חלק ב', פרק ל"ב).

צא ולמד מרבי עקיבא שנכנס לפרדס בשלום ויצא ממנו בשלום, ויכולתו זאת באה לו מענוותנותו: כאשר שאלוהו 'מנין לך?' השיב: "הלכה למשה מסיני". הווה אומר כי גם כאשר מבין אדם דבר על בוריו בשכלו – אף בבואו בחמישים שערי בינה, ואף אם נביא הוא – אל יתלה במעלת עצמו אלא יצניע את עצמיותו ואת שכלו ויבקש רק הארה א־להית. יש בה, בקבלת ההארה הא־להית, יתרון עצום על השגת שכלו של אדם – כיתרון האור מן החושך – כי האור נוהר מן החיבור לא־ל עליון ומן היניקה הישירה משפע ד' ומנחל עדניו.

אין ספק כי נדב ואביהוא במעלת הנביאים היו. הנה – בעלותם עם משה להר סיני – נאמר עליהם (שמות כ"ד י"א): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את הא־להים ויאכלו וישתו". פירוש הדברים (ר' אונקלוס שם), שהם חזו דעת א־להים באופן נעלה עד מאד, אך בדרך טבעית ופשוטה, ממש כשם שאדם אוכל ושותה.

הנה אלה דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (בפרק הנ"ל):

"ואמנם מעמד הר סיני ואע"פ שהיו רואים כולם האש הגדולה ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה… הלא תראה אמרו: 'עלה אל ד' אתה ואהרון נדב ואביהוא', הוא )משה( עליו־השלום במדרגה העליונה… ואהרון למטה ממנו, ונדב ואביהוא מטה מאהרון, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם למטה מהם לפי שלימותיהן…".

ואולם כשלונם של השניים, נדב ואביהוא, נבע דווקא ממעלתם, כי לא השכילו למעט עצמם, בענווה הראויה, וכך נפלו ונוקשו. הם סברו שגם במעמד הגדול הזה של חנוכת המזבח תושג הדרגה הגבוהה ביותר דווקא אם הם עצמם – בכוחם שלהם בלבד – ישיגו את כל ההשגות. וזאת בדיוק היתה טעותם, שכן האש שהחליטו להביא בכח עצמם, אש זרה היתה – בהכרח – מפני שלא ירדה מן השמים.

דווקא ביום נשגב זה, היה עליהם לגלות ענווה, ולבקש אך ורק הארה והדרכה א־להית אשר אחריה ילכו בהכנעה, ורק מכוחה יפעלו, תוך ביטול עצמם ועצמיותם לחלוטין – כשרגא בטיהרא – בפני עוצמת השכינה המתגלה. משלא עשו כך, וכאשר לא מיעטו את דמותם ודימו כי הכל תלוי באישם התחתונה, בהשגתם־הם ובאישיותם העצמית, ירדה האש העליונה מאת ד', ואכלתם.