הגיוני משה

כפליים לנחמה

תיכף לחורבן – ומיד לאחר הקינה והנהי – כבר באה 'שבת נחמו', וקוראים אנו "נחמו נחמו עמי"; ובמה נתנחם? האם כבר פסק החורבן?

וכך מצינו במדרש (איכה רבה א' נ״ז): "חטאו (ישראל) בכפליים, דכתיב: יחטא חטאה ירושלים', ולקו בכפליים, דכתיב: 'כי לקחה מיד ד כפליים בכל חטאותיה', ומתנחמים בכפליים, דכתיב: ינחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם"'.

וחשיבות כפל הלשון – 'בכפליים' – בחטא, בעונש ובנחמה, טעונה בירור.

בסוף מסכת מכות (דף כ״ד עמ' א׳־ב׳) מסופר המעשה הידוע על רבי עקיבא וחבריו שעלו להר הבית בחורבנו. בהתקרבם אל שרידי המקדש, "ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומרת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו׳… עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – (נבואת החורבן) – היית מתיירא שלא תתקיים נבואתו (המנחמת) של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".

יש להבין כאן כמה נקודות: מדוע שאל רבי עקיבא את חבריו לסיבת בכיים? וכי אין זה מובן מאליו? ומדוע אמר "לכך אני מצחק" כאילו שמחתו תלויה בבכיים? מדוע התחזק רק עתה בדעתו שנבואות הנחמה עתידות אמנם להתקיים, כאילו אלמלא ראה את חבריו בבכיים לא היה בטוח בהתגשמותן?

והנה, בכל משך גלותנו, הרי כמעט תמיד נרדפנו על צוואר, ותמיד היו הצרות תוכפות ובאות. לכשנשאל על מה באה עלינו כל התלאה, מיד גם נשיב: על חטא שחטאנו. ואמנם, באשר לכל איש יחיד, הרי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; אבל מהו החטא ברמה הלאומית – לכאורה אין הדבר ברור.

ונראה לומר, כי באמת אין אנו נוטים להבין את מהות הצרות. סבורים אנו שהגלות היא הצרות והצרות הן הגלות – כאילו מדובר בשני צדדיו של אותו מטבע. על־כן אין אנו מתפללים כי־אם על הרגיעה וההשקט, שתיפסקנה מעלינו הצרות. ובאמת, טעות גמורה היא זו. כי ייסוריו של אדם – לא הם גילוי הגלות. שהרי גם אם נחיה בשלווה ובנחת תחת שלטון הגויים, עדיין הננו נתונים בגלות. ואפילו נהיה בארץ ישראל – כאשר מקיימים אנו את מצוות התורה ושוהים יום ולילה בבית המדרש – עדיין בגלות הננו נתונים, ועדיין 'שכינתא בגלותא' וארץ ישראל עצמה ככבושה בגלות.

כך הוא עד שנבוא אל החיים עם השכינה, שיימלוך ד' לבדו עלינו, ושנעבוד לפניו במקדש, כאשר כוהנים מקריבים ולוויים משוררים וכל ישראל עומדים בעזרה. רק אז אכן תמה הגלות והגיע תור הגאולה השלימה.

הווה אומר שעיקרה של גלות איננו במשא נטל הייסורים, אלא בחורבן בית המקדש. וסכנה חמורה אורבת להם, לגולים, שכאשר יחיו בשלווה על אדמת ניכר יטעו לחשוב שכבר אינם חסרים כלום. לכן גוזר עלינו הקב"ה צרות מתחדשות ובאות, על־מנת שלא תפוג לרגע הידיעה שאמנם הננו בגלות, לבל נשכח זאת ונשקע אל חיי היומיום ה'נורמליים', כביכול. נמצאנו מבינים כי השיעבוד הושת עלינו כדי לזכור את החורבן, וכדי לכסוף לבניין מחדש; ואולם גם כאן אורבת סכנה, שנזהה את השיעבוד עם הגלות ונסבור כי דיינו ביציאה מן השיעבוד לאיזו 'אמנציפציה' – לחירות מעבדות – וכי אין אנו זקוקים, חלילה, ליותר מכך…

והנה, אמנם, נתקיימו בנו הסכנות הללו, ונסתבכנו בגלות בסיבוך כפול. חטא ישראל בעוזבם את התורה וממילא חרב בית־המקדש אשר כח קיומו נעוץ רק בסוד היחד של ישראל עם אביהם שבשמים. ממילא, גם גלו ישראל מארצם, כי גם נחלת הארץ הינה על תנאי שנחיה כאן לפני ד' כראוי. ואילו היו דורות הגולים מבינים את עיקרו של החורבן – אילו בכו על התרחקותנו מד', על ששכינתא בגלותא, ודווקא על גאולה של חיבור מחדש היו מתפללים – הרי היו נענים מיד, כדברי חז"ל שבזכות התפילה ישראל נגאלין. אפס, כי בעוונותינו הרבים, חטאנו בכפליים: לא־די שכשלנו בחטא הראשון, שגרם לחורבן, אלא שגם לאחר החורבן חזרנו וחטאנו בכך שלא נתנו את ליבנו על עיקר החורבן וסיבתו, וממילא סתם ואטם החטא הזה את דרכה של התשובה…

אויה לנו, כי לא על חורבן האומה ולא על חורבן הקדושה בכינו – ואם צעקנו אל ד' הרי היתה כוונתנו שיושיענו מיד בן ניכר כדי שנחיה בשלווה – ועל־כן גם לא יכולנו להבין את מהותן וסיבתן של הצרות אשר באונו. ובאי ההבנה חזרנו וחטאנו – חטא על פשע – כי מכאן השתבשה כל תפילתנו, כאילו ניחא לנו שתימשך לה ה'גלות השקטה' בלא הצרות. על־כן גם לקינו בכפליים: לא־די שנחרב בית המקדש, אלא שגם הננו סובלים את עול הצרות, הולכים ונופלים מדחי אל דחי, עד שתיפקחנה עינינו…

וכדי שאמנם יושיענו ד', צריכים אנו בעצמנו להתנחם בכפליים, כשם שבכפליים חטאנו ולקינו.

בכליון עינים – אך לא באפס מעשה – עלינו לצפות לנחמה, ודווקא לנחמה הכפולה. הווה אומר כי לא רק לנחמה מצרות הגוף, לא רק לתום השיעבוד הננו מייחלים, אלא לנחמת ציון וירושלים, כאשר כולנו שבים אל המקור הראשון, כשה אובד החוזר ומוצא את עדרו ואת רועהו. זהו החזון הכתוב והמובטח: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כ"ז י"ג).

זוהי אפוא הכוונה העמוקה בדברי הנביא הכופל את מילותיו ואת הבחנותיו (ישעיהו מ' א'־ב'): "נחמו נחמו עמי, יאמר א־להיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאותיה".

כי רק כאשר נבין את הכפל שבחטא, ואת ה'כפליים' בעונש – גם נזכה לנחמה הכפולה הלזאת. רק כאשר נבין את שייכותנו לד' א־להינו עד שראוי הוא לומר עלינו: "עמי", או־אז נהא זכאים לאותה נחמה עליה מנבא ישעיהו, באומרו: "יאמר א־להיכם", לפי שאם מקיימים אנו 'אני לדודי', מיד מקיים הוא, יתברך, את בחינת 'ודודי לי'.

ומשהו מן הנחמה החיה הזאת מתחדש עלינו בכל שנה מיד עם תום הצום והבכי של תשעה באב – ואף עוד בעצם יום־המועד לקינת החורבן – גם אם לא זכינו עדיין לנחמה השלימה. כי כפי שהסברנו בשיחתנו לתשעה באב, הרי עצם האבל הנמשך מורה על זרע התקומה מן האבל אל החיים, בהוכחה הניצחת שירושלים לא מתה.

נבין זאת אם נדייק בשיחתם של רבי עקיבא וחבריו בהר הבית החרב. בראות רבי עקיבא את חביריו בוכים, חייב היה לברר אם בוכים הם על שגלתה השכינה מן ההר ומישראל, או על הצרה אשר בחורבן, המסומלת בשועל – (שאולי איננו אלא חייל רומי, בן אדום הרשעה) – היוצא מבית קודשי הקודשים. ומשהשיבו החברים: "מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?" הבין רבי עקיבא שלא על ייסורי גוף בוכים הם, אלא על גלות השכינה. והבנה זו שימחה את לבו! הוא נוכח עתה שבתודעת חבריו אין המקדש בבחינת מת, ועל־כן נענה ואמר להם "לכך אני מצחק"; כי עצם העובדה שמבינים אתם אל־נכון את מהות החורבן, היא המנחמת אותנו, שלא נשגה בהבנת הצרה ובסמיות עיניים מן הגאולה. הבנת החורבן – היא־היא אפוא ראשית הבניין. ובדרך זו, חזקה על העם שראוי יהיה גם לזכות ל'נחמה בכפליים', היינו גם נחמה מן הצרות, וגם חיבור חוזר אל השכינה, להיותנו שוב בבחינת 'עמי' עם אבינו־מלכנו, בדביר מקדש א־להים אשר ייבנה על ההר.

אין פלא אפוא שגם החברים חזרו והבינו את כוונת רבי עקיבא, ובכפליים הם השיבו לו: "עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו". ויהי רצון שגם אנו נבין מן העומק את הווייתה של 'שבת נחמו' – עדיין בעידן החורבן – כי הבנה זו תכונן את צעדינו, ותמריץ אותנו בכפליים, עד שנזכה לעלות ולבוא אל העידן של הבניין השלם, ויקויימו בנו דברי נעים הזמירות (תהלים צ' ט"ו): "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".