על שולחן השבת
פרשת פנחס
רוח המנהיג או רוח העם?
שאול דוד בוצ'קו
בטרם יסתלק מן העולם, פונה משה אל ה': 'יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה' (במדבר כז, טז).
מה פירוש 'א-לוהי הרוחות'? לפי המדרש המובא על ידי רש"י, הכוונה היא שעל יורשו של משה להדמות לבורא, המבין את רוחו של כל אדם ואדם: 'למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'.[1]
ה' בוחר ביהושע, שהיה 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ' (במדבר שם, יח), איש חזק.[2] לפי המדרש, הקב"ה חלק על משה ואמר שעל מנהיג להיות נחוש והחלטי, שהוא צריך להחליט על פי רוחו שלו: מנהיג 'שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד', כלומר לעמוד כנגדם.[3]
מי הוא אפוא המנהיג האידיאלי? המוליך את העם בדרך הישר תוך כדי שבירת כל התנגדות, או אדרבה, הדיפלומט המתוחכם הזוכה לתמיכה כללית מפני שהוא 'מעגל פינות'?
רש"י מביא את המדרשים, אולם מרכך את הסתירה שבין בקשתו של משה לבין תשובתו של הקב"ה: הוא מוסיף על לשון המדרש את המלים 'כאשר שאלת': 'אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד'.[4]
רש"י מלמד אותנו כאן שהמנהיג האמיתי הוא דווקא המנהיג הקשוב: המנהיג איננו יכול להיות מנותק מהעם. אלא שהוא מוסיף, שלהבין אותם אין פירושו להסכים ולקבל את דעתם. יש להקשיב, אך לא כדי לוותר. להיות קרוב אל העם מתוך מטרה להנהיג – זה היה הכישרון של יהושע, ולכן הוא שהכניס את עם ישראל לארץ, וכל ימיו אף נשאר העם נאמן לתורת ה'. כל ימיו של יהושע לא אירעו לא מרד ולא עריקה. אכן, אין סתירה בין דברי משה לבין דברי ה'; אלו שני פנים המשלימים זה את זה.
אם משה הדגיש את הצורך בקרבה בין המנהיג לעם, זאת מפני שדווקא מפני שיעור קומתו הוא סבל מ'חוסר תקשורת' בינו לבין העם. הקב"ה, המדגיש את הצורך של ישראל במנהיג סמכותי, מפיס דעתו של משה: היית מנהיג למופת, הראית את הדרך והעם הלך אחריך. לעולם לא ישכח יורשך את הדוגמה שהראית.
[1] רש"י במדבר שם, עפ"י במדבר רבה פרשה כא, טו, וכן הוא גם בתנחומא פנחס סי' א.
[2] ראה אבן-עזרא שם.
[3] ספרי במדבר פיסקה קמ, הובא ע"י רש"י שם, פסוק יח. יש להעיר כי יש מפרשים את המדרש בדרך אחרת.
[4] שם.
חלוקת הארץ
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מתארת התורה את האופן בו תתבצע חלוקת הארץ – בגורל!
"לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו… אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" (כו, נג-נו).
חז"ל ביארו לנו היאך התבצע הגורל (בבא בתרא קכב ע"א), ורש"י כאן (פסוק נד) הביא מדבריהם: "והגורל היה ע"פ רוח הקודש… אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקודש: אם שבט פלוני עולה – תחום פלוני עולה עמו, וכו'", עיין שם באריכות.
משמע כי למעשה החלוקה הייתה ברוח הקודש, עפ"י ה', אם כן מה המשמעות לכל עניין הגורל?
נראה לבאר הדברים עפ"י דבריו של הרש"ר הירש בפירושו כאן: "נמצא שהארץ תיחלק כך שכל שבט, ובשבט כל משפחה, ובמשפחה כל יחיד – יטול את נחלתו הניכרת לעצמה… יש בכך משום הגשמת האופי היסודי של עם ישראל, רב גווניות של השבטים והמשפחות, תוך שמירת האחדות הרוחנית והמוסרית… כל שבט, כל ענף, כל בית היה לו ייחוד משלו, וייחוד זה ימצא את המקום הראוי לו ויתפתח על הקרקע המשותפת של התורה".
על פי זה עולה עניין שנראה פלאי ממש – לכל שבט ולכל משפחה יש את המיקום הגיאוגרפי המיוחד להם, ורק במקום המסוים הזה יופיע ויתגלה הפוטנציאל הטמון בו לפי תכונותיו המיוחדות! חלוקה פלאית שכזו אינה יכולה שתיעשה ע"י מנהיגי העם אלא דווקא על פי ה' אדון כל הארץ היודע תעלומות כל חי.
כיום אין אנו מודעים לחלוקת הארץ לשבטים, ואין אנו מסוגלים לדעת מהו המקום המסוים של כל משפחה ומשפחה, אך כלום אנו יודעים כי עם ישראל ככלל, וכן כל יהודי ויהודי בפרט, יכולים להתפתח בצורה הראויה אך ורק בארץ ישראל.
רבי יהודה הלוי המשיל עניין זה היטב בספרו הידוע 'הכוזרי' (כוזרי מאמר ב, יב):
"הרכם זה אתם אומרים כי הכרם מצליח בו, לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם לא היה עושה ענבים", כלומר, כדי שיגדלו ענבים טובים לא מספיק לבחור קרקע טובה ומוצלחת אלא צריך את גרעין הפרי, את עבודת האדם, ובנוסף את הקרקע הפורייה והטובה. הנמשל הוא: הגרעין – עם ישראל, הקרקע הפורייה – ארץ ישראל, עבודת הכרם – קיום תורה ומצוות. כדי שעם ישראל יצליח להגיע למקסימום ה'תוצרת' הוא צריך שיהיה נטוע בארץ ישראל ויקיים תורה ומצות. ריה"ל מדגיש בדבריו שם: "שלא ככרם שיכול לעשות ענבים גם במקום אחר (ולא רק בהר) – אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוקי כי אם בארץ הזאת!".
מי שזוכה לגור בארץ צריך שיהיה מודע לזכות המיוחדת שלו, ומי שעדיין לא זכה – יעיין במשל זה ויפנים את משמעותו!
אורחות חיים ע"פ משה רבנו
נחום אביחי בוצ'קו
"וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (כז, טו-טז) – כאשר שומע משה רבנו על מותו הקרב, מייד פונה הוא לקב"ה על מנת שידאג למחליף ראוי שינהיג את עם ישראל במקומו. אמנם הפסוק "וידבר משה אל ה' לאמר" יש בו קושי, כי הנה בכל מקום שנאמר "וידבר ה' אל משה לאמר" פירשו חז"ל את המילה "לאמר" במשמעות 'צא ואמור לישראל' או 'צא ואמור לישראל והשיבני אם קיבלו דבריי', אך כאן בפנייתו של משה אל הקב"ה המילה "לאמר" לכאורה מיותרת, שהרי הקב"ה אינו אמור להעביר את הדברים הלאה!
שאלה דומה מתעוררת בפסוקים: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כג), שם משה מתחנן לפני הקב"ה שיכניסנו לארץ ישראל, וכן בפסוק "ויצעק משה אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג), שם מתפלל משה רבנו לפני הקב"ה על רפואתה של מרים – גם בשני פסוקים אלה המילה "לאמר" נראית כמיותרת!
כתב רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ג, כג): 'זה אחד משלש מקומות שאמר משה לפני המקום: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו!', ומפרשי רש"י ציינו לשלשת הפסוקים הנ"ל. רוצה לומר כי בשלשת פסוקים אלה פונה משה רבנו אל הקב"ה ומתפלל אליו, ואף מבקש ממנו שיודיע לו תשובה אם יעשה שאלתו ובקשתו (ראה מזרחי ושפתי חכמים, דברים שם). המילה "לאמר" באה ללמדנו שמשה רבנו יצא מגדרו בתפילתו עד כדי כך שכביכול לא הניח לקב"ה עד שקיבל תשובה.
יכולים אנו לומר ששלש תפילות אלה של משה מייצגות שלשה מעגלים בחייו של אדם:
המעגל האישי – משה רבנו השלים עם העובדה שלא הוא המנהיג המתאים להכניס את העם לארץ ישראל, אך בכל זאת רצה להיכנס לארץ ישראל כאדם פרטי, שהרי מעלתה של ארץ ישראל עצומה היא, וכל הגר בארץ ישראל זוכה להידבק בשכינה, ועליה נאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה' א-להיך בה…".
המעגל המשפחתי – משה רבנו צועק אל הקב"ה למען רפואתה של מרים אחותו.
המעגל הלאומי – משה רבנו אינו מניח לקב"ה עד שהוא בטוח שישנו מנהיג מתאים שיחליף אותו. אף רש"י מדגיש את מסירות נפשו של משה רבנו למען עם ישראל באמרו: "להודיע שבחן של צדיקים, כשנפטרים מן העולם מניחים צרכן ועוסקים בצרכי ציבור".
מדרכו של משה רבנו בתפילתו נוכל ללמוד גם אנחנו, ונשתדל להתאמץ ולהתחזק ביתר שאת – הן בתפילותינו והן בהשתדלותנו האנושית – בעבודת ה' הפרטית שלנו, בדאגה אמיתית וכנה למשפחתנו וקרובינו, ובמסירות נפש מלאה למען כלל ישראל!