סימן מ"ב

לשנות תפילין של יד לשל ראש ולהיפך, ובו ג' סעיפים

להבנת הסימן יש להקדים ולבאר שני כללים:

"אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה" – בעולם הקדושה ישנן רמות שונות של קודש. כך, למשל, גדולה קדושת ספר תורה מקדושת בית הכנסת, אף ששניהם קדושים[1]. התורה אסרה להוריד דבר מדרגת קדושתו[2], והגמרא (מנחות צט ע"א) לומדת זאת ממחתות עדת קורח, שלאחר שנענשו מקריבי הקטורת על מֶרְיַם נאסר לעשות שימוש חול במחתות, והן שימשו ציפוי למזבח, ככתוב (במדבר י"ז, ג): "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ".

"הזמנה לאו מילתא היא" – "הזמנה" היא ייעוד חפץ להיות תשמיש קדושה. להלכה נפסק שהזמנה בלבד אינה מקדשת את החפץ כל עוד לא השתמשו בו. כך, למשל, ארון שנבנה במיוחד כדי להכניס בו ספרי תורה לא נאסר לשים בו דברי חולין עד שישתמשו בו פעם אחת להניח בו ספר תורה. דין זה נלמד בתורה שבעל פה מכך שהתורה אסרה בהנאה מקומות של עבודה זרה רק לאחר שעבדו שם הגויים בפועל, ולא אסרה מקומות שיועדו לעבודה זרה[3].

סעיף א

^אאסור לשנות תפילין של ראש לעשותן של יד (א), ^בואפילו ליקח רצועה מהם וליתן בשל יד אסור, ^גמפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה (ב), ושל ראש קדושתו חמורה, ^דשרובו של שד"י בשל ראש (ג). אבל משל יד לשל ראש מותר לשנות. ^הואם היו חדשים שעדיין לא הניחם, מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד (ד), שטולה עליהם מכסה עור אחר, ונראים כבית אחד (ה).

^אמנחות ל״ד ע"ב.  ^בהרמב״ם בפרק ג' מהלכות תפילין.  ^גשם בגמרא.  ^דשם ברש״י.  ^השם בגמרא.

(א) של יד – כאשר יש ברשות האדם תפילה של ראש (שכבר השתמש בה) מיותרת, אך חסרה לו תפילה של יד; וראינו (בסימן ל"ב סעיף מז) שמבחינה טכנית גרידא ניתן לשנות את ייעוד התפילין, על אף שהתפילין של יד בנויות מבית אחד, ושל ראש מארבעה בתים.

(ב) לקדושה קלה – כפי שביארנו בהקדמה לסימן. ואפילו ברצועות, שקדושתן פחותה משל הבתים, הדין כך[4].

(ג) בשל ראש – האות ש' על הבית עצמו, והאות ד' בקשר. זהו ביאורו של רש"י. ואפשר להוסיף הסבר על פי דברי הזוהר שהובאו בבית יוסף, שתפילין של יד הן כנגד המעשה ותפילין של ראש כנגד המחשבה[5]. ואם כן, התפילין של ראש מבטאות את הפנימיות, וקדושתן גדולה יותר.

(ד) לשל יד – מאחר ש"הזמנה לאו מילתא היא", כפי שראינו בהקדמה. ולכן תפילין של ראש, שוודאי שיש בהן קדושה מעצם שמות ה' שבהן, קדושתן אינה יתרה על קדושת התפילין של יד עד שיניחן על ראשו[6].

(ה) כבית אחד – לפי שהעיקר בתפילין של יד הוא שייראו מבחינה חיצונית כבית אחד[7].

סעיף ב

^ואם התנה עליהם מתחילה (ו), אפילו לבשן אדם יכול לשנותם, אפילו משל ראש לשל יד.

^ורבינו ירוחם ומהר"י אבוהב בשם ספר אורחות חיים.

(ו) מתחילה – כלומר שבזמן הכנת התפילין של ראש הביע האדם את רצונו שיוכל לשנות את יעוד התפילין לתפילין של יד. מכאן אנו למדים שחלות הקדושה באה בזכות ההתעוררות של האדם, וביכולתו לעצב קדושה זו החלה על תשמישי הקדושה על פי כוונותיו.

סעיף ג

^זסודר דאזמניה למיצר ביה תפילין ^חלעולם, וצר ביה תפילין חד זימנא, אסור למיצר ביה זוזי (ז). הגה: ואם התנה עליו מתחלה, בכל ענין שרי (ח) (ב"י בשם רבי ירוחם ומהר"י אבוהב). וקלף המעובד לשם תפילין, אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה, מילתא היא (ט) ([נמוק"י] (ר"ן) סוף פ' נגמר הדין). ^טאזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה – שרי למיצר ביה זוזי (י).

^זבו־כות כ״ג וסנהדרין מ״ח.  ^חמרדכי פרק בני העיר.  ^טשם בברכות ושם בסנהדרין.

(ז) זוזי – תרגום: תיק שייעדוֹ לצרור בו תפילין לעולם, וצרר בו תפילין פעם אחת, אסור לצרור בו מכאן והלאה מעות. ומכאן למדנו שאם עדיין לא צרר בו תפילין, מותר להשתמש בו לכל שימוש שירצה.

(ח) שרי – כפי שראינו בסעיף הקודם. ובמקרה של כיס התפילין, אם התנה אין בו קדושה כלל. ולכתחילה טוב תמיד להתנות בפה בצורה מפורשת, כדי לאפשר שימוש של חולין בכיס התפילין. ונראה שאף שהמחבר לא הביא דין זה בשולחן ערוך, הואיל והביאוֹ בבית יוסף נראה שמסכים שהכול לפי תנאו[8].

יש פוסקים המקילים ואומרים שחפץ שדרך העולם להשתמש בו אף לצורך חול, נחשב תמיד כאילו התנה שיוכל להשתמש בו לצורך החול, אף שלא חשב על ייעודו כלל[9]. ועל פי זה מותר להשתמש בבימה שעליה מניחים ספר תורה גם לדברי חולין, כגון להניח עליה קופה של צדקה, כנהוג בהרבה מקומות.

(ט) מילתא היא – הדין שנפסק ש"הזמנה לאו מילתא היא" נאמר רק על משמשי המצווה, אולם קלפי הפרשיות עצמם, שכותבים עליהם את שם ה', הרי הם בקדושתם מעת שמעבדים אותם לשם המצווה[10]. ואין צורך שיקראו בספר התורה או אפילו שיכתבו את הפרשיות, אלא מיד עם העיבוד אסור להשתמש בקלפים אלו לצורכי חולין. ומודה הרמ"א שיש צורך במעשה העיבוד, אך לקיחת העור בעבור ספר התורה או התפילין אינה מחילה עליהם עדיין את הקדושה[11].

(י) למיצר ביה זוזי – תרגום: ייעד (את הכיס לצורך תפילין), ולא הניח בו תפילין; או הניח בו תפילין ולא ייעדו להן – מותר להניח בו מעות. הנחת תפילין בתיק שלא יועד לכך אינה הופך את התיק לתשמיש קדושה, וכן גם ייעוד התיק לשימוש של קדושה ללא שימוש כזה בפועל אינו אוסר בו שימושי חולין.

[1] משנה מסכת מגילה תחילת פרק ג'; שו"ע או"ח קנ"ג, ב.

[2] שהוא מהתורה. כך כתב הפרי מגדים בתחילת הסימן, ועיין שם.

[3] עבודה זרה דף נא ע"ב, מהפסוק (דברים י"ב, ב): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם … אֶת אֱלֹהֵיהֶם".

[4] כתב המגן אברהם (ס"ק ג'), שכפי שנאסר להוריד מקדושת תפילין של ראש לקדושת תפילין של יד, כך אם נחתכה הרצועה של יד קרוב לקשר, אסור לקשור את התפילין בחלק שהיה תחתון, ולקשור בהמשך הרצועה את החלק שהיה עליון, משום "דמורידו מקדושתו, כיון שהיה בו הקשר והיו"ד, ועתה יעשה בו כריכת האצבעות". הרבה אחרונים הביאו דבריו להלכה, ואחרים חלקו עליו, כי סוף סוף הרצועה היא יחידה אחת, והצד הקרוע כבר נחלש, ואינו ראוי לעשות בו קשר, לכן אין בכך הורדה מקדושה לקדושה. למסקנה כתב המשנה ברורה (ס"ק ג') שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים.

[5] ראה דברינו בסימן כ"ה ס"ק כא.

[6] א. גם הרמ"א, שבדבריו בסעיף ג' מצמצם את הכלל "הזמנה לאו מילתא", מודה כאן. וגם לשיטתו תוספת קדושה חלה רק לאחר השימוש בפועל. וראה דברינו שם בהערה שבסוף הסעיף.

ב. אמנם כתב המחבר שטעם הקדושה היתרה הוא "שרובו של שד"י בשל ראש", וטעם זה קיים גם ללא הזמנה. אלא שיש לומר שאין זה שֵם ממש, ויש הפוסקים שהרצועות אינן חלק ממש של התפילין, אלא "מכשירים", ועל כן שם שד"י אינו נגמר עד שיניחן.

[7] כפי שהתבאר בסימן ל"ב סעיף מז.

[8] ואולי סמך גם על האמור בסעיף הקודם.

[9] ט"ז ס"ק א.

[10] ואין להקשות מסעיף א', שם "הזמנה לאו מילתא" בתפילין עצמן, הואיל ושם ודאי שהקדושה חלה, והדיון אינו אלא על ההבחנה בין קדושת התפילין של יד לקדושת התפילין של ראש.

[11] ולכך התכוון באומרו "כי האי גוונא", שדווקא הזמנה המלווה במעשה חשוב, כעיבוד לשמו, נחשבת. ויש חולקים על הרמ"א, וסוברים שהקדושה לא חלה עד שיכתבו את הפרשיות (מג"א ס"ק ו). קשה להכריע מהי דעת המחבר, האם משתיקתו משמע שאינו מסכים עם חומרת הרמ"א, או שחושב שפשוט שהעיבוד נחשב כמעשה, וההזמנה חלה לא משום שמחלק בין משמשי המצווה לגוף המצווה, אלא משום שנחשב שכבר החל במעשה.