סימן מ'

איך לנהוג בקדושת התפילין, ובו ח' סעיפים

התפילין אינן חפץ של מצווה בלבד, אלא חפץ של קדושה, משום שכתובים בהן שמות ה'[1]. משום כך אסרו חכמים לנהוג בזלזול או אפילו בחוסר כבוד בתפילין. בסימן זה מפורטת רשימה של דברים שאין לעשותם מפאת קדושת התפילין[2].

סעיף א

^אאסור לתלות תפילין, בין בבתים בין ברצועות (א). אבל מותר לתלותן בכיסן (ב).

^אברכות כ״ד.

(א) ברצועות – וזאת משום שמכובד יותר להניח את התפילין, ולא לתלותן.

(ב) לתלותן בכיסן – שכיוון שהן מונחות בכיסן אין בתליית הכיס פחיתות בכבודן.

סעיף ב

^בבית שיש בו תפילין, אסור לשמש בו מטתו (ג) עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי (ד). והוא שאין השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד אפילו מאה חשובים כאחד (ה). הגה: ואם שניהם אינן מיוחדים להם, או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם, מותר (ו) (ועיין לקמן סי' ר"מ סעיף ו') (ב"י).

^בברכות כ״ה ע"ב.

(ג) מטתו – מלבד חוסר הכבוד לתפילין, תשמיש המיטה הוא הקשר היצרי שבין איש לאישה, והוא אינו מתאים לקדושת התפילין, שמהותן נוגדת את הצד היצרי.

(ד) בכלי תוך כלי – כשהתפילין מונחות בתוך שני כלים הן נמצאות כביכול ברשות אחרת. הכלי הראשון הוא בדרך כלל כיס התפילין, ויש להניח את הכיס בתוך כלי נוסף.

(ה) חשובים כאחד – כל כלי שהתפילין מונחות בתוכו באופן קבוע אינו יוצר רשות אחרת, ואף אם מדובר בכלי הנוסף על כיס התפילין הבסיסי. למשל: אם נוהג תמיד להניח את התפילין בתוך כיס של בד, וכיס זה מונח בקופסה כדוגמת תפידנית, יש צורך בכיסוי נוסף כדי להתיר לשמש מיטתו בחדר שהתפילין מצויות בו, או כדי להיכנס עימן לשירותים. דין זה שייך גם בחומשים ובסידורים[3]. ויש מחמירים גם בספרי קודש שאין בהם שמות ה', ובשעת הדחק אפשר להקל בכך. עוד נציין שחיוב "כלי בתוך כלי" הכרחי דווקא כדי להתיר תשמיש המיטה, אבל כדי להיכנס לשירותים מספיק לדעת רוב הפוסקים כלי אחד שאינו מיוחד לו[4], ולכן מותר ליכנס לשירותים עם סידור בכיס[5].

(ו) מותר – נראה שהרמ"א מסביר כאן את דברי המחבר, ואינו חולק עליו.

סעיף ג

(ז) ^גאפילו הניחם בכלי תוך כלי, אסור להניחם תחת מרגלותיו (ח). ^דוכן אסור להניחם תחת מראשותיו (ט) כנגד ראשו (י), ^האפילו כלי בתוך כלי, ואפילו אין אשתו עמו. אבל שלא כנגד ראשו (יא) – אם אין אשתו עמו מותר (יב), ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי (יג).

^גברכות כ"ג ע"ב.  ^דשם.  ^הרבינו יונה שם.

(ז) הקדמה – להבנת סעיף זה יש לזכור שבימיהם מקום המגורים היה צפוף וקטן, וכמעט שלא היו רהיטים. ממילא הייתה מתעוררת השאלה היכן להניח את התפילין. בעניין זה כותב המחבר שגם אם הניחן ב"כלי בתוך כלי", אסור להניחן במקום שיש בו זלזול בכבודן. ואם מניחן על מיטתו (כאשר אין מקום אחר), אין להניחן, למשל, לצד רגליו. וכמובן שהיום יש להניחן על השולחן או בארון.

(ח) מרגלותיו – כלומר: על המיטה בצד רגליו. ואסור אפילו אינן תחת רגליו ממש, משום שאין זה מכבוד התפילין להניח את התפילין בצד הרגליים.

(ט) מראשותיו – כלומר: בצד המיטה שבו מניח ראשו[6].

(י) כנגד ראשו – אם לא מניח את ראשו בתחילת המיטה ממש, אסור לשים את התפילין למעלה מהמקום שבו מניח ראשו. שאף שהם בראש המיטה והם "כלי בתוך כלי", הרי זה ביזיון להניחן בדיוק מעל ראשו.

(יא) שלא כנגד ראשו – היינו בראש המיטה, אבל בצד, באופן שיש רווח בינו לבין התפילין, והרי זה דרך כבוד.

(יב) מותר – כי כך הן מונחות בדרך כבוד. וכאמור בהקדמה לסעיף, בימינו עדיף שלא להניחן על המיטה כלל.

(יג) בתוך כלי – כפי שראינו בסעיף הקודם, משום שהתפילין נמצאות בחדר שמשמש בו מיטתו. וכל שכן אם הן על המיטה ממש.

סעיף ד

^ואשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש, מקרי אין אשתו עמו (יד).

^ובית יוסף מההיא דברכות כ״ה ע"ב.

(יד) אין אשתו עימו – ואין גוזרים שמא ישנה דעתו וישמש, וישכח להוציא את התפילין או לכסותן בכיסוי נוסף[7].

סעיף ה

^זלהניחם במטה כנגד צדו, דינו כתחת מרגלותיו (טו).

^זרבנו יונה שם.

(טו) מרגלותיו – "מפני שפעמים מתהפך במטה וישכב עליהן"[8].

סעיף ו

(טז) ^חשכח ושמש מטתו בתפילין (יז), לא יאחוז לא בבתים ולא ברצועות עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ושמא נגעו במקום הטנופת (יח).

^חסוכה כ״ו ע"ב.

(טז) הקדמה – שלושת הסעיפים מכאן ועוד סוף הסימן מדברים בימיהם, כשנהגו להניח תפילין כל היום, ולפיכך המציאות המתוארת בהם שונה מהמציאות בימינו.

(יז) בתפילין – בימינו, שאנו מניחים תפילין בתפילה בלבד, כמובן שמקרה כזה אינו יכול להתרחש. אולם כאשר נהגו להניח תפילין כל היום, ההרגל הביא לכך שבני אדם פשוטים היו מסוגלים לשכוח שהם עטורים בתפילין, ולנהוג כרגיל בלי לשים לב לתפילין שעליהם.

(יח) במקום הטינופת – אפילו אם סבור שלא נגע בידיו במקומות המכוסים, חוששים לכך שנגע, והרי זה ביזוי התפילין לגעת בהן קודם שייטול ידיו. ואמנם עליו להסיר את התפילין כדי לרחוץ את עצמו, אולם אין לגעת בתפילין בידיים מלוכלכות, ולכן ימהר וייטול ידיו קודם שיסירן.

סעיף ז

ישן בהם (יט) וראה קרי (כ), לא יאחוז בבתים, אלא יאחוז ברצועה ומסיר אותם (כא). הגה: עד שיקנח הקרי מעליו ויטול ידיו (כב) (ב"י).

^טסוכה כ"ו.

(יט) ישן בהם – בין שנת קבע, האסורה, ובין שנת עראי, המותרת בתנאים מסוימים (כפי שיבואר בסימן מ"ד).

(כ) וראה קרי – וכעת גופו מלוכלך וידיו נקיות, ולא כמו במקרה שבסעיף הקודם, שבו היו ידיו מלוכלכות.

(כא) ומסיר אותם – אין ראוי להישאר עם תפילין כשגופו מלוכלך, ועדיף שיחלוץ מיד את התפילין, ורק אחר כך ירחץ את גופו. ואמרו חכמים שֶיַּרְאֶה את כבודו לתפילין בכך שלא ייגע בבתי התפילין עצמם כאשר גופו מלוכלך, אלא ברצועות בלבד.

(כב) ויטול ידיו – ואז יוכל לחזור ולהניח את התפילין, שהרי מי שראה קרי אינו חייב לטבול לפני שמניח תפילין. דין זה מוסכם על המחבר.

סעיף ח

^יהנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן (כג). ^כאבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן (כד).

^יברכות כ״ג ע"ב.  ^כירושלמי שם פרק ב ה"ג, הרמב״ם בפרק ד' מהלכות תפילין, והמרדכי.

(כג) וחוזר ומניחם – כאמור למעלה, גם הלכה זו נאמרה בזמן שנהגו להניח תפילין במשך כל היום; ובשעת הסעודה הורו חכמים להסיר את התפילין, שמא ישתכר ויסיח דעתו מהן[9].

(כד) אין צריך לחלצן – ייתכן שהלכה זו נוגעת גם לימינו, כגון אם יש בסיום התפילה טעימה של סיום מסכת, או לעילוי נשמת נפטר, כפי שנוהגים בכמה מקומות[10]. ויש להיזהר שאם נשאר עם תפיליו בטעימה זו, שלא יקל ראש.

[1] ראה דברינו בסימן כ"ה ס"ק א.

[2] לעניין תפילין שנפלו על הארץ, ראה דברינו בימן מ"ד ס"ק ז.

[3] יו"ד רפ"ב, ח.

[4] ויש חולקים. ראה למשל משנה ברורה סימן מ"ג ס"ק כ"ה בשם "יש אומרים".

[5] ראה מגן אברהם סימן מ"ג ס"ק יד; וברכי יוסף יו"ד רפ"ב ס"ק ו.

[6] ויש שביארו ש"מראשותיו" הוא תחת הכרית (וכך קצת נראה מלשון המשנה ברורה ס"ק י').

[7] והט"ז חולק על דברי המחבר, ואוסר (ס"ק ד', ראה ראיותיו. וראה משנה ברורה ס"ק י"ב).

[8] לשון רבנו יונה, ברכות דף יז ע"ב.

[9] רש"י (המובא כאן בבית יוסף ובמשנה ברורה) כתב בטעם הדבר: "שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו". ומשמע שחוששים לביזיון התפילין בכך ששיכור מניחן, ולא להיסח הדעת. וקצת קשה הדבר. ואולי כיוון שהחשש לשכרות בסעודה אינו גדול, לא גזרו משום היסח הדעת, שהוא גנאי קטן לתפילין. אבל השכרות בתפילין היא ביזוי גדול, ומשום כך גזרו גם בחשש רחוק. אולם למעלה כתבנו את טעם היסח הדעת, משום שהמסיח דעתו עשוי להשתכר, וגם טעם זה טמון בדברי רש"י.

[10] אולם ראה משנה ברורה ס"ק י"ט, שהביא שיש מי שמסתפק בשאלה אם היתר זה נאמר גם בימינו.