סימן ל"ג

דין תיקוני תפילין ודין הרצועות, ובו ה' סעיפים

חלקו הראשון של סימן זה עוסק בתפילין שנקרעו, וחלקו השני עוסק בדיני הרצועות.

יש להעיר כי המחבר מאריך בדיני הבתים, התפרים והרצועות שנקרעו, משום שהדבר היה נפוץ בעבר. כיום הדבר נדיר, כיוון שאיכות העור גבוהה לאין ערוך ממה שהיה בימיהם, וכן משום שאין אנו מניחים את התפילין כל היום, אלא בזמן תפילת שחרית בלבד. לכן כיום כמעט שאיננו נתקלים בבתים קרועים.

סעיף א

(א) ^אאם נתקלקל עור של שני בתים מבתי הראש זה אצל זה, ^באם התפילין ישנים – פסולים (ב); ואם הם חדשים – כשרים, כל זמן שעור מושב הבתים קיים (ג). הגה: גם הבתים צריכין להיות קיימים, אלא שנקרעו קצת (ד) (ב"י). ויש אומרים להיפך, בישנים כשרים ובחדשים פסולים (ה) (רש"י והרא"ש). ונראה לי דיש להחמיר לפסול בשניהם (ו). ^גואלו הם חדשים, כל זמן שאם היו מושכים אותם ברצועות הבית מתפשט ונפתח, נקרא חדש (ז). אם אינו נפתח, נקרא ישן (ח). ואם נתקלקלו שנים זה שלא כנגד זה, [כגון][1] ראשון ושלישי, כשרים אפילו הם ישנים (ט). ואם נתקלקלו שלושה בתים, בכל ענין פסולים.

^אמנחות ל״ה לפירוש הראשון ברש״י, והרא״ש והמרדכי ונמוקי יוסף.  ^בלגירסת הרי״ף שם בגמרא, ורמב״ם בפרק ג' מהלכות תפילין. ^גשם בגמרא עמ' ב.

(א) הקדמה – להבנת הדברים נזכיר כאן את שלמדנו בסוף סימן ל"ב (ס"ק קס"ו), שבעבר ארבעת בתי התפילין של ראש היו פרודים זה מזה, ולכן אם העור שבין הבתים היה נקרע, הדבר היה ניכר לעין. היום, כשמנהגנו להדביק את ארבעת הבתים, אין זה מצוי שייקרע העור שבין הבתים, ואם נקרע – הדבר אינו ניכר. מכל מקום, אין ארבעת בתי התפילין של ראש נפסלים עד שיקרעו רובם; לכן אם נקרע בית אחד – עדיין התפילין כשרות, אולם אם נקרעו שלושה או ארבעה בתים – התפילין פסולות. אם נקרעו שני בתים, יש בכך חילוקי דינים, כפי שיתבאר. וכמובן, אם נקרע עור הבית מבחוץ (ולא העור שבין הבתים) הרי שבין בתפילין של יד ובין בתפילין של ראש התפילין פסולות.

(ב) ישנים פסולים – כיוון שהעור הישן אינו עמיד כל כך, ואנו חוששים שהבתים ימשיכו להיקרע.

(ג) מושב הבתים קיים – כלומר התיתורא.

(ד) שנקרעו קצת – לדעת הרמ"א ההיתר בקריעה הוא רק כאשר נקרע הבית מבפנים, בין בית לבית. אולם אם נקרע במקום שנראה מבחוץ – התפילין פסולות[2].

(ה) ובחדשים פסולים – וסברתם, שאם נקרעו כבר בהיותם חדשים הרי זה סימן שהעור באיכות נמוכה, ויש חשש שימשיכו להיקרע[3].

(ו) לפסול בשניהם – משום שהמצב הוא ספק דאורייתא, ולכן יש להחמיר כשתי הסברות.

(ז) נקרא חדש – היינו שכל עוד העור שומר על גמישותו הוא נחשב חדש. ואף זה לא שייך בתפילין שלנו היום.

(ח) נקרא ישן – מפני שהעור התקשה ואיבד את גמישותו, ואנו חוששים שימשיך להיקרע.

(ט) ישנים – מפני שאין חשש שימשיכו להיקרע.

(י) פסולים – לסיכום, בבתי תפילין של ראש: נקרע בית אחד – כשר; שלושה או ארבעה – פסול; שני בתים שאינם סמוכים שנקרעו – כשר; שנים סמוכים – לרמ"א פסול, ולמחבר בחדשים כשר ובישנים פסול. ומה שהכשרנו בשניים הוא דווקא כאשר מושב הבתים קיים, והקרע אינו ניכר מבחוץ.

סעיף ב

^דאם נפסקו תפירות התפילין, להרמב"ם אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו שלש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו, הרי אלו פסולים (יא). במה דברים אמורים, בישנים (יב); אבל בחדשים, כל זמן שעור מושב הבתים קיים – כשרים (יג). ואלו הן חדשים, כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תִפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נפסק. ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק, הרי אלו ישנות. הגה: ויש אומרים דבחדשים פסולים, ובישנים כשרים (רש"י והטור והרא"ש). וטוב לחוש לשתי הסברות, כן נראה לי (טו).

^דכן פירש הרמב״ם ההיא דמנחות בפרק ג׳ מהלכות תפילין.

(יא) פסולים – כפי שראינו בסימן הקודם (סעיף נ"א), ישנן בסך הכול י"ב תפירות, ואם נקרעו שני תפרים סמוכים או שלושה תפרים שאינם סמוכים[4], אנו חוששים שהתפילין ימשיכו להיפתח.

(יב) בישנים – כפי שראינו בסעיף הקודם, משום שבישנים אנו חוששים שימשיכו להיקרע.

(יג) כשרים – אולם אם עור מושב הבתים נקרע, אנו חוששים להמשך הקריעה, ופסולים.

(יד) כן נראה לי – לדעת היש אומרים, אם נקרעה התפירה בחדשים הדבר מעיד על האיכות הנמוכה של העור. הרמ"א מחמיר כשתי הדעות משום שהוא ספק דאורייתא, ובכך חולק על המחבר, המכשיר בחדשים.

סעיף ג

 ^העור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים (טו). ^ווצריך שיהיה מעובד לשמו (טז). ^זרצועות בין מעור בין מקלף, כשרות (יז). ^חהלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות (יח) מבחוץ (יט), אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה (כ), חוץ מאדום, שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו (כא).

^השבת צ״ח ע"ב.  ^והרמב״ם בפרק ג׳, וספר התרומה סימן ק״צ.  ^זמרדכי.  ^חמנחות ל״ה.

(טו) הטהורים – הרצועות הן חלק ממצוַת התפילין, והדבר מוכח מכך שהלכה למשה מסיני היא שעל הרצועות להיות שחורות, כפי שיתבאר בהמשך הסעיף. וכבר ראינו שלכל ענייני התפילין יש להשתמש בעור של בהמות כשרות בלבד[5].

(טז) מעובד לשמו – אף כאן, כיוון שלמדנו שהרצועות הן מעיקר התפילין, אזי צריכות הן גם עיבוד לשם המצווה. ואם לא עובדו לשמה – פסולות[6].

(יז) כשרות – קלף הוא עור שנעשה דק על ידי שנחצה לשניים, כפי שראינו בסימן הקודם (סעיף ז).

(יח) שחורות – לשון הגמרא: "רצועות שחורות – הלכה למשה מסיני". ננסה להסביר מעט את טעם הדבר: הצבע השחור מקורו בהיעדר אור, והוא מסמל את הלילה והגלות. לכאורה פלא הוא שהתפילין צריכות להיות שחורות, ולא בצבע בהיר ומאיר. ונראה לבאר שקדושת התפילין גדולה מאוד, אלא שאורה טמון בתוכה, והשפעת התפילין אינה בנראה אלא בבלתי נראה. הדבר ניכר במיוחד ברצועות, שכפי שהסברנו למעלה באות "להזרים" את הקדושה לעולם המעשה והיצרים. קדושה זו היא כמו הנשמה בגוף האדם, שאמנם אינה נראית, אך היא היא שנותנת לאדם את מהות חייו.

(יט) מבחוץ – אם הרצועות אינן שחורות, התפילין פסולות. אולם אם נקלף הצבע בנקודה המצויה מעבר לאורך הבסיסי המחייב של הרצועה,[7] אין בכך כלום. כמו כן, התפילין פסולות רק אם נקלף העור ברוב הרצועה, אך אם נקלף רק מעט –  צריך להשחירן, אולם עדיין כשרות; אולם אם נקלף במקום אחד רוב רוחב הרצועה – יש להסתפק אם כשר, ויניח ללא ברכה עד שישחיר את הרצועה.

(כ) שירצה – ומותר גם בשחור. אולם המנהג הרגיל הוא שאין צובעים אותן מבפנים.

(כא) והאדימו – כך פירש רש"י את דברי הגמרא "משום גנאי"; והחשש הוא שמא יתגנה על הבריות.

סעיף ד

^טטוב שישחירם ישראל לשמן (כב), ולא גוי. הגה: ומיהו בדיעבד כשר אם השחיר עור הבתים, אבל הרצועות, אפילו בדיעבד פסול (כג) (מצא כתוב).

^טספר התרומה קצ״א.

(כב) לשמן – חובת ההשחרה לשמה אינה מופיעה בגמרא, ולמדו זאת הראשונים משאר המצוות הנעשות בעור, כעיבודו למשל. לדעת המחבר דין זה הוא לכתחילה, אולם בדיעבד אם הושחרו שלא לשמן או על ידי גוי – כשרות, וזאת משום שהרצועות חייבות להיות שחורות, אולם אין חובה להשחירן לשם המצווה. ונראה שהחילוק בין השחרת העור לבין עיבודו הוא שהעיבוד לשמו בא להחיל את הקדושה על הרצועה, להפוך אותה מסתם עור לתפילין, ואילו ההשחרה היא תוספת.

(כג) פסול – הרמ"א חולק בדין זה על המחבר. אולם בבתי התפילין הוא מסכים שאם השחירם גוי כשרים, משום שההשחרה כדין שהוא הלכה למשה מסיני נאמרה על הרצועות דווקא, ולא על הבתים (כפי שראינו בסימן ל"ב סעיף מ).

סעיף ה

^יאם נפסקה הרצועה (כד), ^כיש מתירים לתפור מצד פנים (כה). ^לויש אומרים מה שמקיף ממנה הראש, ובשל יד, כדי שתקיף הזרוע לקשור התפלה עם הזרוע, וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אותו אצבע שלושה כריכות ויקשור, אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה (כו). וכל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע, ובשל ראש מה שתלוי ממנה, אין התפירה והקשירה פוסלים בה. ^מובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין (כז).

^ימנחות ל״ה ע"ב.  ^כתוספות והרא״ש בשם רבינו תם.  ^לתרומת הדשן וספר התרומה.  ^מבית יוסף.

(כד) נפסקה הרצועה – עולה מהגמרא שאם נפסקה רצועה אין לקשור אותה, משום שבכך הוא מוסיף על קשרי התפילין שאמרה התורה. ושלש דעות בראשונים להבנת דברי הגמרא: להבנה המחמירה ביותר, לכל אורך הכשר הרצועה[8] אין לקשרה; וגם אין לתפור את הרצועה, משום שתפירה חמורה מקשירה[9]. יש המחמירים "דווקא על היד ועל הראש", כלומר, בשל ראש ברצועה המקיפה את הראש (ולא באורך הרצועות היורדות על החזה), ובשל יד ברצועה שמן הבית עד לאצבע; ולשיטה זו הן קשירה והן תפירה במקומות אלה פוסלות את התפילין. השיטה השלישית, המקלה ביותר, סוברת כשיטה השנייה, אלא שמתירה בכל מקרה לתפור את הרצועה הקרועה.

(כה) מצד פנים – זו השיטה השלישית שהבאנו, הסוברת שהאיסור הוא בקשירה בלבד, ולא בתפירה.

(כו) ולא בתפירה – זו השיטה האמצעית. ואם נקרעה הרצועה במקומות אלו, כתבו הראשונים "שאין לה תקנה אלא גניזה".

(כז) ממצות תפילין – ודע שיש מהאחרונים שכתבו שיש לחשוש לשיטה המחמירה הראשונה, הואיל וזהו ספק דאורייתא[10]. אולם מרן הכשיר לכתחילה כשיטה האמצעית, ולכן אפשר לברך על תפילין כאלה; ובשעת הדחק, כשאין לו תפילין אחרות, יניח אפילו אם הרצועות נתפרו, כשיטה הראשונה המקלה ביותר, אלא שלא יברך.

[1] יש שלא גרסו מילה זו. ראה בפמ"ג משבצ"ז ס"ק ג; ובשו"ע השלם הערה ג'.

[2] מדברי כף החיים ב"קול יעקב" משמע שדין זה מוסכם על המחבר. ומוסיף שאפילו נקב קטן במקום הנראה פוסל את התפילין. וכך גם משמע מהמשנה ברורה (ס"ק ו), הכותב שאפילו נקב אחד שנראה מבחוץ פוסל את התפילין.

[3] מקור המחלוקת בגירסאות בגמרא. על דברי רב חסדא: "נפסקו שתים – כשירות, שלש – פסולות", אומר רבא, (על פי גרסת רש"י והרא"ש): "לא אמרן אלא בחדתתא, אבל בעתיקתא לית לן בה" [תרגום: לא אמרו (ששנים פסולים) אלא בחדש, אבל בישן לא]. וכך הביא הרמ"א. אבל הרי"ף והרמב"ם גרסו להפך: "לא אמרן אלא בעתיקתא, אבל בחדתתא לית לן בה".

[4] זו שיטת הרמב"ם. שאר הראשונים מקילים יותר, ופוסלים בשלושה קרעים בתפירות, בין בסמוכים ובין בשאינם סמוכים; והמחבר החמיר בכך משום שיש כאן ספק דאורייתא. ומשמע מהבית יוסף (בסוף הסימן הקודם) שאם אין תפילין אחרות אפשר להניח תפילין שנקרעו בהן שני תפרים סמוכים, אלא שנראה שאין לברך עליהן.

[5] ראינו בסימן הקודם (סעיף י"ב) שהחובה שהקלף יהיה מעור בהמה טהורה נלמד מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך", ואילו חובת גידי התפירה ושערות הכריכה מבהמה טהורה נלמד מהלכה למשה מסיני. דין זה ברצועות אינו נלמד לא מהפסוק ולא מהלכה למשה מסיני, אלא מההיגיון, שהיות שהרצועות הן חלק מחלקי התפילין, צריך לקיים בהן את הנאמר על שאר חלקי התפילין. עולה שהפרשיות, שהן פנים התפילין, נלמד עיקרן מפסוק; האמצעים המשרתים את הפרשיות – מהלכה למשה מסיני; והרצועות, המסמלות את זרימת הקדושה לחיים, נלמדות מאלו האחרונים.

[6] ראינו בסימן הקודם שקלף הפרשיות צריך שיהיה מעובד לשמו, ואם לאו פסול (סעיף ח), ואילו עור הבתים "צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר" (סעיף לז). ודנו האחרונים כיצד זה דין הרצועות חמור מדין הבתים. המגן אברהם הסביר (ס"ק ד) שהדבר כלול בהלכה למשה מסיני שיש להשחיר את הרצועות, דין שלא מצאנו בבתים (וראה בעניין דברי הב"י, והערתו בבדק הבית). ואפשר להסביר על פי מה שראינו בסימן הקודם (ס"ק ק"כ), שהמחבר הקל בעיבוד עור הבתים לשמה בעקבות הרמב"ם, שאינו מצריך עיבוד בעור הבתים כלל, ואדרבה, מעדיף שיהיה גס, משום שהעור הגס חזק יותר. אולם עור הרצועות ודאי שצריך עיבוד, וכל עור שצריך עיבוד – צריך עיבוד לשמה. ונראה לי ללמוד מכאן תוספת רעיונית, שהבתים עיקרם הוא להיות כלי לפרשיות, ולכן לא החמירו בצבען ובעיבודן; אך הרצועות אינן כלי קיבול בלבד, אלא דרכן זורמת הקדושה לחיים, כפי שכתבנו למעלה וכפי שנרחיב בהמשך.

[7] כפי שהתבאר בסימן כ"ז: של יד בסעיף ח', ושל ראש בסעיף י"א.

[8] ראה למעלה הערה 7.

[9] זו דעת רש"י והרמב"ם.

[10] הט"ז (ס"ק ו'), וכן כה"ח ב"קול יעקב".