סימן ל"ב

סדר הכנת תפילין, ובו נ"ב סעיפים

סימן ארוך זה עוסק בהלכות הכנת התפילין, ומיועד לסופרים ולכל הרוצה להבין כיצד נראות התפילין מבפנים. מפני אורכו, נביא כאן את נושאי הסעיפים שבו:

(א-ג) עיקר כתיבת הפרשיות: (א) התוכן, (ב) הקלף, (ג) הדיו.

(ד-ו) עיקר הכתיבה: (ד) צורת האות, (ה) בימין, (ו) שרטוט.

(ז-יד) הכנת קלף הפרשיות.

(טו-יח) פסול באותיות.

(יט-לו) הלכות הכתיבה: (יט) לשמה, (כ) חסרות ויתרות, (כא-כב) זהירות, (כג-כח) תיקון בכתיבתה, (כט-לא) הסופר, (לב-לה) השוליים, (לו) פרשיות פתוחות וסתומות.

(לז-מח) הבתים (לז-לח) הכנתם, (לט) מרובעים, (מ-מא) צורתם, (מב-מג) השי"ן, (מד-מח) תיתורא, מעברתא ומקום הפרשיות.

(מט-נא) התפירה.

(נב) הכנסת הרצועות.

סעיף א

^אמצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות (א), שהן: 'קדש לי כל בכור' עד 'למועדה מימים ימימה' (שמות י"ג, א-י); 'והיה כי יבאך' עד 'כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים' (שמות י"ג, יא-טז); ופרשת שמע עד 'ובשעריך' (דברים ו', ד-ט); ופרשת 'והיה אם שמוע' עד 'על הארץ' (דברים י"א, יג-כא). הגה: וצריך לכתבם בסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה, ואם שינה – פסול (ב) (טור סימן ל"ד). ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש (ג) (ב"י שם).

^אמנחות ל״ד ע"ב.

(א) ארבע פרשיות – המיוחד בארבע פרשיות אלו הוא שבהן מוזכרת החובה להניח תפילין.

(ב) פסול – בסעיף כ"ג יתבאר שכל פרשה בתפילין צריכה להיות כתובה כסדרה, כלומר ברצף אחד מתחילתה ועד סופה. כאן מחדש הרמ"א שגם את מכלול הפרשיות צריך לכתוב לפי הסדר, ואם לאו – התפילין פסולות. נראה שהמחבר לא פסק חומרה זו להלכה[1], אולם למעשה גם הספרדים פוסלים תפילין שלא נכתבו פרשיותיהן על פי סדרן שבתורה.

(ג) קודם של ראש – כבר ראינו (בסימן כ"ה סעיף ה') שיש להקדים את הנחת התפילין של יד, משום שהן נזכרו קודם בפסוק; מאותה הסיבה פוסק כאן הרמ"א שגם בכתיבה יש להקדים את של יד לשל ראש. דין זה אינו מוסכם על המחבר[2].

סעיף ב

^בבשל ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה, ושל יד כותבן כולם בקלף אחד (ד).

^במנחות ל״ד ע"ב.

(ד) בקלף אחד – בתפילין של ראש מחולק הבית לארבעה בתים, שבכל אחד מהם שמים קלף עם פרשיה אחת, ובתפילין של יד ישנו בית אחד, שבו שמים קלף אחד עם ארבע הפרשיות. אפשר שטעם הדבר הוא על פי מה שראינו לעיל, שתפילין של ראש הן כנגד המחשבה ותפילין של יד כנגד המעשה; בקיום ההלכה הכול מחויבים בקיום אחד, ואילו בעולם המחשבה יש מקום לביטויים שונים[3].

סעיף ג

^גיכתבם בדיו שחור (ה), ^דבין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים (ו). הגה: ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוי במי עפצים (ז) (מהרי"ל סי' קי"ט), וכמו שיתבאר ביו"ד סי' רע"א. ^הכתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולין (ח). ^ואם זרק עפרות זהב על האותיות – מעביר הזהב, וישאר כתב התחתון, וכשר (ט). אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרה (י) – אין לו תקנה, לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם (יא).

^גשבת ק"ג ע"ב.  ^דרמב״ם בפרק א' מהלכות תפילין, והגהות מיימונייות שם, והרא״ש.  ^השם בגמרא.  ^ובית יוסף לפי הנמוקי יוסף.

(ה) בדיו שחור – צבע הדיו השחור הוא הלכה למשה מסיני. אין בתלמוד הוראה כיצד להפיק את הדיו השחור, ומעיקר הדין כל דיו שחור כשר, אלא שיש להיזהר שישתמש בדיו שלא יימחק ושלא ידהה צבעו עם הזמן.

(ו) במי עפצים – עפצים הם נגעים על גבי עץ הנגרמים מחרקים. כתוצאה מ"פצע" זה מייצר העץ מעין חומר דביק, שנהגו לבשלו במים ולהוסיפו לדיו כדי לעשותו דביק. יש ראשונים המעדיפים דיו עם מי עפצים (כרמב"ם), ויש שמעדיפים בלי (כרבנו תם); והמחבר פוסק שהוספתם אפשרית ואינה מחויבת.

(ז) שרוי במי עפצים – צבעו השחור של דיו זה מופק מהעשן, הדבק שבו משרף העצים, ובעת הכתיבה שורים אותו במי עפצים. הרמב"ם[4] כתב "שמצווה מן המובחר" לכתוב בו. גם הבית יוסף מודה לכך, כפי שפסק בהלכות ספר תורה (יו"ד רע"א, ו), אך אין זה אלא למצווה מן המובחר[5]. מיתרונות דיו כזה: נשאר שחור במשך השנים וצבעו אינו משתנה; נדבק יפה לקלף ואינו נקלף; וניתן לגרדו (לצורך מחיקת טעות) בלי לפגום בקלף עצמו.

(ח) פסולין – ואפילו אות אחת שאינה שחורה פוסלת את התפילין.

(ט) וכשר – אולם כל זמן שלא העביר את הזהב פסול. ולאחר שהעביר הזהב אין זה נחשב שכתב מילה זו  שלא כסדר, שהלא כבר כתובה הייתה קודם לכן.

(י) אות מאזכרה – אזכרה משמעה אחד משמותיו של ה' שאסור למחקם[6], ובתפילין מצויים מתוכם שם הוי"ה ושם א-לוהים.

(יא) כמוחק את השם – המוחק שם משמות הקודש עובר על מצוות לא תעשה מן התורה. האיסור נלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' א-להיכם" (דברים י"ב, ד), הכתוב לאחר החובה למחות מן העולם את העבודה הזרה, ומכך למדו שאסור למחות את שמות ה'.

סעיף ד

^זצריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל (יב). הגה: ויכתוב כתיבה תמה (יג), שלא יחסר אפילו קוצו של יו"ד (יד), ויהא מתוייג כהלכתו (טור). ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהר (טו). וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים (טז) (מרדכי מנחות).

^זמנחות ל״ד.

(יב) מוקפת גויל – על כתיבת התפילין אומרת הגמרא: "כל אות שאין גויל[7] מוקף לה מארבע רוחותיה – פסולה". דין זה כולל שתי הלכות:

א. יש לסיים את הכתיבה בכל שורה לפני סוף הקלף כדי להשאיר שוליים. טעם הדבר: הקלף הוא חלק ממצוות התפילין, ותפילין בלי קלף – אף אם יש בהן אותיות – אינן תפילין כלל. לכן צריך שהאות תהיה מוקפת בקלף שעליו היא נכתבת.

ב. אסור שאות תיגע בחברתה. טעם הדבר: כל אות היא יחידה בפני עצמה, ואם שתי אותיות דבוקות נחשב הדבר כסימון אחר, ולא כאותיות.

כפי שראינו מלשון הגמרא, דין זה פוסל את התפילין. המחבר נקט לשון "צריך", שמשמע ממנו שזהו דין לכתחילה, משום שאם האותיות דבוקות בנגיעה קלה בלבד, ועדיין ניכרת צורת האותיות –  אפשר לתקן ולהכשיר את התפילין על ידי מחיקת מקום הנגיעה[8].

(יג) כתיבה תמה – על כתיבת סת"ם אומרת הגמרא (מנחות דף לד ע"א): "אמר קרא 'וכתבתם', כתיבה תמה". כלומר: כתיבה שלימה כהלכתה (רש"י שם). ובכלל זה שיש לכתוב כל אות בצורתה המדויקת. גם המחבר מודה לכך, כפי שהביא בתחילת סימן ל"ו.

(יד) קוצו של יו"ד – השולחן ערוך לא הביא את הצורה של כל אות ואות, אך מפוזרים בדבריו כמה כללים. בבית יוסף בסימן ל"ו כתב את הצורה הראויה לכל אות, מהי צורתה לכתחילה, ומה פוסל אף בדיעבד (המשנה ברורה כתב בנושא קונטרס בשם "משנת סופרים", שנדפס בסוף סימן ל"ו). אנו נסביר בביאורנו רק את פרטי צורות האותיות המובאים בשולחן ערוך עצמו.

קוצו של יו"ד – האות יו"ד מורכבת מגוף האות, כמין קו עליון ישר קצר, ומ"רגל" קצרה בצד ימין. חז"ל מדברים על "קוצו של יו"ד", ולדעת רש"י כוונתם לרגל האות. לעומתו, לדעת רבנו תם[9] מדובר על קו דק וקצר מאוד היוצא מהצד השמאלי של גוף האות כלפי מטה, ולרבנו תם בלעדיו האות פסולה. לאות יו"ד יש גם תג בצד שמאל של האות כלפי מעלה, אולם היעדרו אינו פוסל את האות. אם הקוץ (הקו) של רבנו תם ארוך מדי, האות פסולה, מפני שנראית כחי"ת קטנה. גם תג עבה מדי כלפי מעלה פוסל את האות, כיוון שנראית כאות למ"ד.

הבאנו דינים אלו בעקבות הרמ"א, שרצה להדגים לנו כמה צריך לדקדק בכתיבת האותיות. הביטוי "קוצו של יו"ד" ממחיש גם את החובה לדקדק מאוד בקיום המצוות בכללן, כפי שמדקדקים בדבר פעוט כקוצו של יו"ד בכתיבת התפילין.

(טו) נמחקים מהר – "כתיבה גסה" היא כתיבה עבה. והחשש הוא ממחיקות הפוסלות את התפילין.

(טז) מבחוץ ומבפנים – דין הנוי נאמר בכל המצוות, ומקורו בפסוק "זה א-לי ואנוהו", שלמדו ממנו חז"ל "התנאה לפניו במצוות"[10], כלומר שיש לקיים את המצווה בצורה נאה ונעימה. ואומר הרמ"א שנוי התפילין אינו מבחוץ בלבד, אלא גם בכתיבה, אף על פי שהיא אינה ניכרת למסתכל על התפילין מבחוץ[11].

סעיף ה

^חצריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו (יז). ^טואם כתב בשמאל – פסול, ^יאם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין (יח). ואיטר, יד שמאל דידיה הוי ימין (יט).

^חמנחות ל״ז.  ^טספר התרומה סי׳ ר״ה, והגהות מימון פ״ב מהלכות תפילין בשם סמ"ק.  ^ידעת הבית יוסף.

(יז) בשתי ידיו – אף לכתיבת התפילין יש חשיבות, ולכן יש לכתוב ביד הראויה לכתיבה, ולא לכתוב בשינוי[12]. והכותב ביד שמאל – כאילו לא כתב, והתפילין פסולות.

(יח) אחרים כתובים בימין – משמע מלשון השולחן ערוך שאם אי אפשר למצוא תפילין שנכתבו כדין ביד ימין – יניח את הכתובות ביד שמאל. והכריע כך על פי כמה ראשונים[13]; אלא שכמובן לא יברך על הנחה זו.

(יט) הוי ימין – שהלא ראינו שהעיקר הוא לכתוב בצורת הכתיבה הרגילה. ואם כותב ביד ימין ושאר מעשיו עושה ביד שמאל – יכתוב תפילין בימין, משום שלעניין כתיבת התפילין היד שבה כותב היא הקובעת[14].

סעיף ו

(כ) ^כאין צריך לשרטט ^לכי אם שיטה עליונה (כא), ^מואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, ישרטט כל השיטות (כב). ולא ישרטט בעופרת, מפני שמקום השרטוט נשאר צבוע. הגה: וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים (כג), אף על פי שיודע לכתוב בלא שרטוט, וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר התרומה וסמ"ג).

^כמנחות ל״ב ע"ב.  ^לתוספות והרא״ש וספר תרומה, מההיא דגיטין ו' ע"ב ומסכת סופרים.  ^מהרא״ש בהלכות ספר תורה.

(כ) הקדמה – שרטוט הוא סימון קו עליון בדף, המסייע לכתוב ישר תחתיו. קו זה אינו נעשה בכתיבה בדיו, אלא על ידי חריטה בלבד. מצאנו בהלכה שני סוגי שרטוט, ושניהם מובאים בסעיף זה:

1. כל הכותב פסוק למטרת לימוד חייב לשרטט קו מעל השורה שכותב[15]. שרטוט זה מיישר את השורה הראשונה, והשורות שמתחתיה מתיישרות כל אחת לפי השורה שמעליה. יש אומרים ששרטוט זה כולל את שרטוט כל המסגרת: למעלה, למטה ומהצדדים[16]. שרטוט זה אינו קשור לכתיבת סת"ם, ובדיעבד אינו פוסל את התפילין.
2. במסכת מנחות (דף לב ע"ב) מובא: "שרטוט של מזוזה – הלכה למשה מסיני". שרטוט זה כולל את כל השורות. מסקנת הסוגיה שם היא: "תפילין לא בעי שרטוט, ומזוזה בעיא שירטוט"[17], ומכאן שלענייננו אין השרטוט מעכב.

(כא) שיטה עליונה – משום החיוב לשרטט שורה עליונה בכל כתיבה. וכאמור, שרטוט זה אינו פוסל אם לא עשהו.

(כב) ישרטט כל השיטות – כדי שהשורות לא יצאו עקומות, משום "זה א-לי ואנוהו". ואם יודע לכתוב ישר ובכל זאת משרטט, כתב הבית יוסף שאם עושה כך כדי שיהא "יותר נאה ויותר ישר" –  מותר; אולם אם עושה זאת כחומרה, אזי "הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".

(כג) ומן הצדדים – שלדעה זו כך היא חובת השרטוט בכל כתיבה.

סעיף ז

^נהלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל (כד). כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה פסול. ^סמהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס (כה). ^עוקלפים שלנו שאין חולקים אותם, יש להם דין קלף, וכותבים עליהם לצד בשר, ^פשמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד.

^נשבת ע״ט ע"ב ומנחות ל״ב ע"א.  ^סלפירוש התוספות והמררכי בשם רש״י, והר״ן בשם הערוך, והרא״ש בהלכות ספר תורה, והרמב"ם בפרק א׳ מהלכות תפילין.  ^עתוספות וכל הני רבוותא.  ^פבית יוסף.

(כד) ולא על הגוויל – הסבר מהן יריעות אלו יביא המחבר מיד[18].

(כה) דבוק לדוכסוסטוס – עור בעל החיים עבה הוא. כדי להשתמש בו לכתיבה, יש לגרד את השער בצדו החיצוני, ולהוציא את הלכלוך הדבוק לבשר בצד הפנימי. אף לאחר הגירוד משני הצדדים, העור עבה דיו כדי לחלק את עוביו לשניים: החלק החיצון לצד השיער נקרא קלף, החלק הפנימי נקרא דוכסוסטוס[19], והעור כולו ללא חילוק נקרא גוויל; והלכה למשה מסיני לכתוב תפילין על קלף, מזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על גוויל[20]. בסעיפים הבאים יתבאר אופן עיבוד הקלף, שכדי שחלקים אלה יוכשרו לכתיבה יש עוד לעבד אותם.

סעיף ח

^צצריך הקלף להיות מעובד בעפצים או ^קבסיד (כו). ^רוצריך שיהא מעובד לשמו (כז). ^שטוב להוציא בשפתיו (כח) בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה (כט); ^תאבל אם עיבדו לשם מזוזה, פסול (ל).

^צמגילה י״ט.  ^קתוספות שם והרא״ש והר"ן.  ^רגיטין נ״ד ע"ב, אפילו לדעת רש״י.  ^שהרא״ש בהלכות ספר תורה בשם רבינו ברוך, וסמ"ג סימן כ"ה.  ^תבית יוסף, וכדעת רבינו חננאל ורבינו תם, דפסלי שלא לשמה.

(כו) או בסיד – העור אינו ראוי לכתיבה עד שיעבדו אותו. העיבוד כולל את מליחת העור, ושרייתו במי עפצים[21] או שימוש בסיד. עור שלא עובד בצורה זו אינו נחשב קלף, ופסול לכתיבה.

(כז) מעובד לשמו – קלף שעובד סתם, הרי הוא פסול לתפילין. הרמב"ם[22] מסביר שהחובה לעבד לשמה מטרתה שבעל המלאכה ישים על ליבו לעבד את העור בצורה טובה, כדי שיעמוד ימים רבים. לפי זה חיוב העיבוד לשמה הוא מדרבנן[23].

(כח) להוציא בשפתיו – לכתחילה אין די במחשבה כדי שיחשב שעושה 'לשמה', אלא יש לבטא זאת בשפתיו. אולם בדיעבד אם עיבד לשם תפילין ולא ביטא זאת בשפתיו – כשר.

(כט) לשם ספר תורה – משום שקדושת ספר תורה גדולה מקדושת תפילין.

(ל) פסול – כיוון שקדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה[24].

סעיף ט

אם עיבדו גוי, ^אלהרמב"ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו (לא), ^בולהרא"ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו (לב) הגה: קצת בעבודה (לג) (ב"י בשם הטור), וכן נוהגין (לד) (ועיין לעיל סימן י"א סעיף ב').

^אבפרק א׳ מהלכות תפילין.  ^בבהלכות ספר תורה בשם רבינו ברוך.

(לא) לעבד לשמו – לדעת כולם העיבוד צריך להיעשות על ידי המחוייב במצווה. ולדעת הרמב"ם "הגוי על דעת עצמו הוא עושה", ואף אם ישראל עומד על גביו, מתייחס העיבוד לגוי.

(לב) וסייעו – מפני שלדעת הרא"ש "נכרי אדעתא דישראל עביד", כלומר שכאשר שישראל עומד על גביו ומסייעו, נחשב הגוי כידו הארוכה של היהודי לעניין זה.

(לג) קצת בעבודה – הרמ"א מעיר שדי שהגוי יעשה את העבודה, והישראל רק יסייע מעט. ומובא בבית יוסף בשם הרא"ש שהקילו בכך "כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות"[25].

(לד) וכן נוהגין – להקל על פי הרא"ש, ובסיוע מעט. ונראה שהמחבר לא מסתפק בסיוע מעט, אלא מצריך סיוע ממשי[26]. נראה שכיום בארץ ישראל הכול נוהגים להחמיר כשיטת הרמב"ם, כי ברוך ה' בזכות תקומתנו המדינית זכינו שהיהודים חזרו לעסוק בכל המקצועות, ואין צורך יותר לסמוך על הגויים.

סעיף י

^גכשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות (לה), אף על פי שנקל לגוי לזייף – אין חוששין, משום דמרתת גוי פן יכיר ישראל בטביעות עין.

^גהגהות מימוניות מהלכות תפילין.

(לה) כעין אותיות – מדובר כאן במקרה שישראל בא למעבד עורות גוי כדי לעבד בעצמו קלף לצורך תפילין, אולם מכיוון שיש לשרות את העור לאחר מכן בסיד במשך כמה ימים, יש חשש שהעור יתחלף באחר. כדי למנוע זאת סימנו את העור שעובד על ידי ישראל בנקבים היוצרים צורת אותיות; ופוסק המחבר שאין לחשוש שמא הגוי יעתיק את הסימון לעור אחר, מאחר שהוא חושש להיתפס. ונראה שהקילו בכך כיון שחובת העיבוד "לשמה" היא מדרבנן.

 סעיף יא

עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, ^דיתבאר בטור יורה דעה סימן רע"א (לו).

^דהרב [המחבר] השמיטו שם, והטור ביורה דעה שם בשם תשובה לגאון מכשיר.

(לו) סימן רע"א – שם, בהלכות ספר תורה, פוסק הטור שאפשר להכשיר יריעות אלו על ידי עיבוד חוזר, שיעביר עליהן סיד "לשמה"[27].

סעיף יב

^היהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהם. אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב (שמות י"ג, ט): 'למען תהיה תורת ה' בפיך', ממין המותר לפיך (לז). ולא מעור דג אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה (לח).

^השבת ק״ח.

(לז) המותר לפיך – פשט פסוק זה, הנאמר על מצוות התפילין, הוא שמצוות התפילין תוביל את האדם ללימוד תורה. ודרשו חז"ל שצריך לכתוב את התפילין על מין בהמה שמותר להכניסה לפה. נראה שדין זה הוא מדאורייתא[28].

(לח) דנפיש זוהמיה – תרגום: שלכלוכו מרובה. ואסור משום שאין לקיים שום מצווה בצורה מגונה ומזלזלת[29].

סעיף יג

^ויהיה הקלף שלם, שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, ^זדהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים (לט).

^ושבה ק״ח וחולין ק"כ.  ^זהר״י אסכנדרני בסימן ל״ו.

(לט) חלוקה לשתים – הקלף צריך להיות שלם, אולם אם יש בו נקב קטן שכאשר כותב עליו הוא  נסתם מהדיו – אין זה נחשב לנקב. ובדיעבד, אם יש נקב במקום כתיבת האות, אזי אם הנקב מחלק את האות לשניים – אין זו האות כצורתה, והתפילין פסולות; אולם אם האות אינה נחלקת לשתיים – בדיעבד כשר[30].

סעיף יד

^חהסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים: העב יותר לכתוב בו פרשת 'שמע', שהיא קטנה; והדק ממנו לפרשת 'והיה אם שמוע', שהיא יותר גדולה; ולפרשת 'קדש' ולפרשת 'והיה כי יביאך', שהם ארוכות, עושים קלף דק מאד. ובזה יתמלאו הבתים בשווה, וזהו נוי לתפילין (מ).

^חשם בר״י אסכנדרני.

(מ) נוי לתפילין – ארבע פרשיות התפילין הן באורך שונה זו מזו. לכן אם יכתבם על קלף באותו עובי, אזי לאחר שיגלגל את הקלפים יימצאו קלפי הפרשיות הארוכות גדולים מאלו של הפרשיות הקצרות, ויש בכך פגם בנוי התפילין. על כן נוהגים הסופרים לקחת לפרשייה ארוכה קלף דק, כדי שלאחר הגלגול יהיו שווים הקלפים במראם[31].

סעיף טו

^טאם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם – כשר, אפילו ניקב כל תוכו, שהנקב ממלא כל החלל (מא); אבל ^יבירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף (מב). ניקב רגל פנימי של ה"א (מג), אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא (מד) – ^ככשר להרא"ש (מה). הגה: אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה (מו), והכי הלכתא (ב"י). ^לניקב רגל הימיני, אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה – כשר, ואם לאו – פסול (מז).

^טמנחות כ״ט לפירוש השני ברש״י, ולהרמב"ם בפרק א׳ מהלכות תפילין.  ^יבפרק קמא דמגילה ה"ט.  ^כבהלכות ספר תורה, וכפירוש הא' שברש״י שבמנחות.  ^למנחות כ"ט ע"ב.

(מא) כל החלל – סעיף זה ממשיך את דיני הנקב מסעיף י"ג. ומבאר כאן המחבר שהדין שראינו למעלה שכל אות תהיה מוקפת גוויל (בסעיף ד') מעכב רק בצד החיצוני של האות. אבל אם אינה מוקפת גוויל מצידה הפנימי, כגון מ' שניקב החלל הפנימי שבה – כשרה האות בדיעבד[32].

(מב) מוקף קלף – אולם אם ניקב אפשר לסמוך על הדעה המקלה, וכשר.

(מג) רגל פנימי של ה"א – כלומר רגלה השמאלית.

(מד) אלא כל שהוא – מעל מקום הנקב.

(מה) כשר להרא"ש – אף על פי שיש חולקים על דין זה (כפי שמביא הרמ"א), פוסק המחבר שאפשר לסמוך בדיעבד על הרא"ש, הסובר שבדיעבד אין שיעור לרגל הה"א השמאלית, והתפילין כשרות.

(מו) כמלוא אות קטנה – כלומר שיישאר מהרגל השמאלית של הה"א לפחות כגודל האות י', מעל הנקב או מתחתיו. ואם לאו – התפילין פסולות.

(מז) פסול – שברגל ימין של ה"א כולם מודים שאורכה צריך להיות לכל הפחות כאורכה של י'.

סעיף טז

^מנפסק אחת מהאותיות (מח) הגה: הפשוטות, כגון ו"ו זי"ן או שנפסק רגל ה"א[33] וכיוצא בה (מט) (מרדכי ה"ק דף צ"ב), אם תינוק (נ) שאינו לא חכם ולא טיפש (נא) יודע לקרותו – כשר, ואם לאו – פסול (נב). ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים (נג). הגה: מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו – פסול, אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו (נד) (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש).

^נהא דמכשרינן כשנפסק אות – דווקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק. אבל אם מתחלה כשנכתבה היה שם נקב ונפסקה בו, או אם ^סרגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו – פסול (נה).

^ממרדכי בהקומץ.  ^נבית יוסף מדברי הרמב״ם סוף פרק א מהלכות תפילין.  ^סתשובת ר׳ לוי ן' חביב.

(מח) נפסק אחת מהאותיות – בין על ידי מחיקה ובין על ידי נקב.

(מט) וכיוצא בה – באותיות אלה המחיקה הופכת את האות לאות אחרת: ו' או ז' לי', וכן ן' דומה כעת לו' וכיוצא בזה. והוא הדין אם נפסק גג האות, כמו ר' הנראית כו' וכדומה. דברי רמ"א אלו מסבירים את דברי המחבר, ואין כאן מחלוקת[34].

(נ) תינוק – כך נקרא ילד בלשון חז"ל.

(נא) לא חכם ולא טיפש – שידע צורת אות, אולם לא יבין מההקשר מהי האות.

(נב) פסול – קריאת התינוק נצרכת כשצורת האות לאחר שנפגמה אינה חד משמעית. במקרה כזה, קריאת המכיר בתמימות צורת אות אך אינו מושפע מההקשר תבאר לנו מהי צורת האות הנותרת.

(נג) כמו שנוהגים – ואין חשש שמא יזהה הילד את האות על פי ההקשר, מפני שהוא בגיל שעדיין אינו יודע לזהות מילים מהקשרן[35].

(נד) כהלכתו – הערה זו מוסכמת על המחבר, שלא באה קריאת התינוק אלא לבאר האם יש כאן צורת אות כאשר אנו מסופקים בדבר.

(נה) פסול – בסעיפים האחרונים הותרו כמה מקרים של אות שנפסקה או שנפל בה חור. בפסקה זו אומר המחבר שאותיות אלו הותרו רק אם נכתבו בכשרותן ונפסקו לאחר מכן, אבל אם נכתבו מראש בשני חלקים – פסולות. חומרה זו עולה מדין "כל אות תהיה מוקפת גוויל": למדנו למעלה (בסעיף ד') כי דין הקפת הגוויל נאמר רק בשעת הכתיבה, ואות שבשעת הכתיבה הייתה מוקפת גוויל, אלא שלאחר מכן התקצרה היריעה וכעת היא אינה מוקפת – כשרה. ואף כאן, אות שנפסקה אפילו כחוט השערה נחשבת כאינה מוקפת כולה בגוויל, ולכן אם בשעת הכתיבה הייתה שלמה, ורק לאחר מכן נקטעה, ועדיין אפשר לקוראה – כשרה.

סעיף יז

^עאם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות, ופסול משום דבעינן 'וכתב' ולא וחקק (נו). והוא הדין אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות.

^עהרא״ש פרק ב׳ דגיטין, וספר התרומה סימן ר״ה, סמ"ג, והגהות מימוני פרק א׳.

(נו) ולא וחקק – בכל מקום שההלכה מחייבת כתיבה יש צורך ליצור את האות על ידי דיו, ולא על ידי מחיקה[36]. למשל, אם יש לפניו כתם דיו ויוצר ממנו אות על ידי מחיקת המיותר, פעולתו אינה נקראת כתיבה, והאות פסולה. דין זה, המכונה "חק תוכות"[37], הוא מעין מקבילה בעולם הכתיבה של דין "תעשה ולא מן העשוי", שאותו ראינו למשל בהלכות ציצית ובבניית סוכה.

סעיף יח

^פמ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה (נז), אין מועיל לגרור הדָבֵק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות (נח). ^צומה תקנתה, שיגרור כל החרטום (נט) ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואחר כך יכתוב מה שגרר (ס). ^קורי"ש שעשאה כמין דלי"ת (סא), יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג בין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם (סב).

אם נדבקה אות לאות, בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה – פסול (סג). ^רואם גרר והפרידה – כשר, ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה (סד). ^שאם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג – יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו; ואין צריך לגרור כל האות (סה), כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה – פסול, ואין תקנה בגרירה להפרידה, דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו (סו). הגה: וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (סז) (בית יוסף).

^פתשובת הרא״ש כלל ג׳, וספר התרומה, וסמ״ג.  ^צמבואר בתשובת הרשב״א המיוחסת להרמב"ן סימן רל״ו, וכן הורה מהרי״ן חביב ומהר״ר לוי בנו.  ^קבית יוסף ממשמעות תשובת הרשב״א.  ^רהרא״ש בהלכות תפילין וספר התרומה והגהות מימוני. ^שתשובת הרשב״א ותשובה להרמב״ן סימן רל״ו, ות״ה סימן מ״ח.

(נז) ונסתמה – "מ"ם סתומה" היא מ' סופית, ו"מ"ם פתוחה" היא מ' רגילה. מ"ם פתוחה שעשאה סתומה – פסולה, מפני שהדבר נחשב לשינוי צורת האות.

(נח) כחק תוכות – כפי שהתבאר בסעיף הקודם, שהלא הפך אות אחת לאות אחרת על ידי מחיקה.

(נט) כל החרטום – כך מכונה הקו השמאלי של המ"ם.

(ס) יכתוב מה שגרר – אין צורך למחוק את כל האות, משום שהמ"ם ממילא נכתבת בשתי העברות קולמוס: תחילה הצד הימני, כמין נ' כפופה (כלומר נ' רגילה, שאינה סופית), ואחר כך החרטום.

(סא) כמין דל"ת – וראינו בסעיף הקודם שאינו יכול לגרד את התוספת המבחינה בין ר' לד', משום "חק תוכות".

(סב) לגרור שניהם – בניגוד לאות מ', האות ר' נכתבת בהעברת קולמוס אחת, ולכן כדי לתקנה אין די במחיקת הרגל או הגג. לכן אם כתב בטעות ד' יש למחוק את כולה, ולכתוב ר'.

(סג) פסול – כפי שהתבאר למעלה בסעיף ד', משום שאינה מוקפת גוויל.

(סד) כתובה כתקנה – כלומר: כיוון שאפשר להכיר כל אות בנפרד, התיקון אינו נחשב "חק תוכות". עולה מכאן שאם נדבקו האותיות כך שאי אפשר להכיר כל אות בנפרד – אינו יכול לגרד רק את המקום הדבק, אלא עליו למחוק את שתי האותיות ולכתבן מחדש.

(סה) כל האות – כפי שראינו (בס"ק ס') לגבי מ', שכיוון שרגל שמאל של האותיות ה' וק' נכתבת בהעברת קולמוס נפרדת, יש למחוק רק אותה ולכתבה מחדש.

(סו) ויחזור ויכתבנו – האות א' נכתבת בשלוש העברות קולמוס: תחילה ה"גוף" – הקו האמצעי, לאחר מכן "רגל" ימין (הדומה לי'), ולבסוף "רגל" שמאל (הדומה לי' הפוכה). ראשי היו"ד שברגלי הא' אינן נוגעות בגוף[38], ואם בטעות יש נגיעה כזו, יש למחוק את הרגל שנעשתה בפסול, אבל אין צורך למחוק את הגוף, שנכתב בהכשר.

(סז) יותר ממקום דבוקם – הרמ"א מוסיף את שאר האותיות הנכתבות בשני שלבים, ובכולן רק החלק שנעשה בפסול צריך מחיקה. דברי רמ"א אלו מוסכמים על הבית יוסף.

סעיף יט

^תבתחילת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין. ^אומלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם (סח). הגה: וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (סט) (הרא"ש הל' תפילין וס"ת, וטור יורה דעה, וא"ח). ויש להקל בדיעבד (ע). וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה (א"ז).

^תהרא״ש בהלכות ספר תורה סמ״ג סימן כ״ה וספר התרומה מההיא דגיטין נ״ד.  ^אשם.  

(סח) קדושת השם – תיקנו חכמים לכתוב סת"ם לשמם[39]. וחיוב זה כולל שני דברים: הכתיבה צריכה להיות לשם תפילין, וכתיבת שם ה' צריכה כוונה נוספת, שכותב לשם קדושת השם. חובה זו היא משום שכותב תוכן א-לוהי, שאינו כטקסט של חול; ואם לא כתבו לשמו הרי התפילין כמילים בעלמא, ופסולות.

אם כיוון בליבו ולא הוציא בפיו, משמע מלשון המחבר שפסול אף בדיעבד.

(סט) סגי בהכי – אף שראינו שאין די במחשבה בלבד, כותב הרמ"א שאין צורך לומר בפיו בכל אזכרה ואזכרה שכותב לשמה, מפני שהדיבור שבתחילה חל על כל הכתיבה.

(ע) בדיעבד – ונראה שהמחבר חולק, ופוסל גם בדיעבד[40].

סעיף כ

^בצריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חיסר או יתר אות אחת פסולים (עא), ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן (עב).

^בהרא״ש בספר תיקון תפילין וכתיבתן.

(עא) פסולים – ויתבאר בסעיף כ"ג שאי אפשר למחוק ולכתוב מחדש, הואיל והתפילין צריכות להיכתב כסדרן.

(עב) ותיקונן – מדברי המחבר על אחריות הסופר יש ללמוד על אדם שיש לו אחריות כלפי ציבור, ובמיוחד מורים ורבנים, עד כמה עליהם לדקדק ולעשות עבודתם נאמנה. ומטעם זה נאמר על מלמד תינוקות שפשע: "מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם"[41].

סעיף כא

^גכל פרשה אחר שיכתבנה, יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה, כדי שלא תתחלף לו פרשה בפרשה (עג).

^גהר״י אכסנדרני.

(עג) פרשה בפרשה – מאחר שהחלפת מקום הפרשיות בתפילין של ראש פוסלת את התפילין.

סעיף כב

^דטוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד. וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו (עד).

^דהר״י אכסנדרני.

(עד) על ידו – כלומר שיש להגיה לפני כל כתיבת אזכרה (היינו שם ה') את כל הנכתב מאז האזכרה הקודמת. זאת מכיוון שכפי שיתבאר בסעיף הבא, אי אפשר לתקן תפילין שלא כסדר הכתיבה, ולכן אם מגלה כעת שגיאה – עליו למחוק ממקום השגיאה ואילך, ולכתוב כסדר. אולם לאחר כתיבת אזכרה לא יוכל לתקן עוד את מה שנכתב לפניה מפני שאסור למחקה, והפרשייה תתחייב בגניזה. ומלבד הפסד הפרשייה, נראה מלשון המחבר שיש בגניזת פרשייה עם שם ה' ביזוי מעט לשם ה', כיוון שלא מתמלא ייעודו[42].

סעיף כג

אם מצא שחסר אות אחת – אין לו תקנה, שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין, משום דכתיב 'והיו', בהוייתן יהו (עה). ואם יתר אות אחת – יש לו תקנה על ידי  שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה (עו), ^ואבל אם היא באמצע תיבה לא, משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות (עז).

^הטור בשם מכילתין, והרמב״ם פרק א׳ מהלכות תפילין, והר״י אכסנדרני, וספר ארחות חיים.  ^והר״י אכסנדרני.

(עה) בהוויתן יהו – דין זה הופיע למעלה ברמ"א בסעיף א' (וראה דברינו בס"ק ב'), ומשמעו שכל ארבע פרשיות התפילין צריכות להיכתב כסדר. ולכן אין הסופר יכול להוסיף אפילו אות אחת שנשכחה, שהלא כתיבתה תהא למפרע.

(עו) או בתחילתה – שהואיל והמילה כבר קיימת, הכשרתה על ידי מחיקה אינה נחשבת ככתיבה שלא כסדרה, וכשר.

(עז) כשתי תיבות – ולכן אם ימחק את האות היתרה המילה תיפסל; ואם ימחק את המילה כולה ויכתבה מחדש, נמצא כותב את המילים שלא כסדרן. אמנם, לעתים ניתן להכשיר על ידי מחיקת האות היתרה והגדלת האות שלפניה (כגון אם היא ר', שאפשר להאריך גגה[43]). ואין זה "שלא כסדרן" מפני שהאות הייתה כבר קיימת.

סעיף כד

^זמותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק (עח), אפילו אזכרה. ^חולא ימחוק בעודו לח (עט), אלא ייבשנו יפה, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם.

^זהרמב״ם וספר אורחות חיים בשם רבינו יונה.  ^חהר״י אכסנדרני.

(עח) מקום המחק – מקום הגרר הוא מקום שבו גרד הסופר דיו יבש, ומקום המחק הוא מקום שבו מחק דיו לח. ומותר לכתוב על מקומות אלו, ואין אומרים שאין זה נוי לתפילין.

(עט) בעודו לח – זו עצה לסופר, שמא לא ימחק יפה, ויישאר כתם שחור שעלול לפסול את האות שתיכתב על המחק.

סעיף כה

(פ) ^טכל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה (פא), כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה (פב), או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים (פג); או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות, כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד (פד), או חי"ת שני זייני"ן (פה); ואחר שכתב לפניו (פו) חזר ותקנם – הוי שלא כסדרן, ופסולין (פז). אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם (פח) – שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה, לא הוי ככותב (פט). והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאף על פי שכתב לפניהם – יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן (צ). ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי"ת (צא) למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן, אף על פי שהתינוק קורא שני זייני"ן, מותר להדביקם (צב).

^טהגהות מיימוניות פרק א' (ופרק ב'), ומהרי״ק בשורש ס״ט, ותרומת הדשן סימן מ״ח, והר״י אכסדנרני.

(פ) הקדמה – לשם הבנת סעיף זה נזכיר מספר כללים:

• התפילין צריכות להיכתב כסדרן.
• תיקון על ידי מחיקה במקרה שלפני המחיקה אפשר היה לזהות את האותיות, אינו נחשב "שלא כסדרן", ואינו פוסל את התפילין. לכן מותר להפריד שתי אותיות הנוגעות זו בזו כחוט השערה.
• תיקון על ידי כתיבה במקרה שלפני התיקון אפשר היה לזהות את האות – אינו נחשב "שלא כסדרן", ומותר.
• כתיבה על ידי מחיקה – פסולה. כגון: אות שאי אפשר לזהותה, ובזכות המחיקה ניכרת צורתה. פסול זה נקרא "חק תוכות".

(פא) ואין צורתה עליה – כלומר שאין ניתן לזהות את האות.

(פא) בגג שתחתיה – צורת האות א' התבארה למעלה בס"ק ס"ו. ובמקרים שתיאר המחבר כאן היא כבר אינה נראית כא'.

(פב) נוגעים – וכבר אינן נראות ה' וק'. באותיות אלה פירוד הרגל מגוף האות הוא חלק ממהות צורת האות .

(פד) עי"ן יו"ד – אלו שינויים קלים המשנים את צורת האות, כיוון שצ' נכתבת "כמו נ' כפופה וי' על גבה", והאות ש' ללא הרגל השמאלית נראית כע'.

(פה) שני זייני"ן – שהאות ח' נכתבת כשני ז' המחוברים בגג[44]. ובכל אלו אין כאן צורת האות לפני התיקון.

(פו) ואחר שכתב לפניו – כלומר שהמשיך לכתוב לפני שהבחין בטעותו.

(פז) ופסולין – כיוון שהתיקון במקרים אלה, הן על ידי מחיקה (בה' ובק') והן על ידי חיבור הנתק (בצ', בש' ובח'), נחשב ככתיבה שלא כסדרה, ופסול.

(פח) אחר שכתב לפניהם –  גם כאן הכוונה שהמשיך לכתוב לפני ששם לב שטעה.

(פט) לא הוי ככותב – היינו שאם הפסול הוא בכך שנדבקו האותיות וצריך להפרידן – אין בכך פסול "שלא כסדרן". כיוון שלפני המחיקה האות הייתה ניכרת, אין בהכשרתה על ידי מחיקה משום כתיבה שלא כסדר.

(צ) שלא כסדרן – וכפי שהסברנו בהקדמה לסעיף (ס"ק פ'), תיקון של אות שחסרה בה נגיעה אינו נקרא כתיבה אלא תיקון, ולכן אין כאן כתיבה "שלא כסדרן".

(צא) חוטרא דחי"ת – כאמור, האות ח' כתובה כשני ז' המחוברים בגג, גג זה נקרא "חוטרא"[45].

(צב) מותר להדביקם – לדעה זו, היות שפרידת הגג אינה ניכרת כל כך, למעשה הז' עדיין מחוברים. ואמנם התינוק קורא זאת כשני ז' ולא כח', אולם זאת משום שהתינוק אינו רגיל לצורה כזו של ח', ויתכן שיקרא כשני זיי"ן אפילו כשהם מחוברים. לכן אמירתו אינה פוסלת את מה שבעינינו נראה כחי"ת[46].

סעיף כו

יאם אותיות של שם דבוקות, יכול להפרידם (צג).

ימרדכי בשם ר״י, והרא״ש בתשובה.

(צג) יכול להפרידם – יש מי שאמר שיש בכך משום איסור מחיקת השם, אולם אין הלכה כמותו, מפני שהדבר אינו נחשב מחיקה אלא תיקון.

סעיף כז

^כאותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר (צד) כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם – מותר להעביר קולמוס עליהם להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן (צה).

^כתרומת הדשן.

(צד) רישומן ניכר – כלומר שהדיו דהה קצת, אולם עדיין אפשר להבחין בשאריותיו. ודווקא אם מבחינים בשאריות של דיו, ולא בצבע אדמדם, שהוא שינוי צבעו של הקלף הנגרם מהדיו.

(צה) שלא כסדרן – מאחר שהאות הייתה כשרה גם בלא החידוש. והעברת הקולמוס אינה אלא כדי שלא תתקלקל האות בעתיד ותימחק.

סעיף כח

^ליש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה (צו).

^לתשובת הריב״ש לדעת הרמב״ן בפרק ב' דגיטין.

(צו) אפילו בלא נגיעה – כאשר אות נכנסת באוויר אות אחרת, כגון ל' הנכנסת לתוך ח' שבשורה מעליה, אזי משתנה צורת האות האחרת. לכן יש ראשונים הפוסלים ח' כזו שנכנסה ל' לתוכה. אולם המחבר כתב בלשון "יש ליזהר" ולא פסל זאת, מפני שניכר לעין שיש כאן ל' שנכנסה לח', ולא ח' שצורתה משונה, ובדיעבד כשר. אולם אם הדבר מפריע לקריאת האות שנשתנתה, כגון שנכנסה הל' לאוויר ר', והיא נראית כעת כה', הסכימו האחרונים שהדבר פסול.

סעיף כט

^מאם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב (צז).

^ממגילה י״ח ע"ב, מנחות ל״ב ע"ב.

(צז) מתוך הכתב – אסרו חכמים לכתוב ספר תורה או מגילה מהזיכרון, אלא יש להעתיקם מספר אחר; וזאת כדי למנוע טעויות. אולם התירו לסופר מנוסה לכתוב תפילין ומזוזות מהזיכרון, שכיוון שהן קצרות  הסופרים בקיאים בהן, ואין חשש שיטעה. וזאת אם שגורות הן בפיו.

סעיף ל

^נאינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות (צח).

^נפרק קמא דמסכת סופרים.

(צח) יודע לקרות – בזמנם היו רבים שלא ידעו לקרוא. ולאדם כזה אסור להעתיק פרשיות סת"ם, משום שעלול לטעות בנקל.

 סעיף לא

(צט) ^סאם אינו כותב מתוך הכתב, לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר (ק), אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו.

^סספר התרומה קצ״ח, והמרדכי בהלכות קטנות.

(צט) הקדמה – תיקנו חכמים שהכותב ספר תורה צריך להעתיק מתוך ספר ולומר בפיו כל מילה לפני שכותבה, שמא יטעה[47]. בסעיף כ"ט ראינו שבכתיבת תפילין אין חובה לקרוא מתוך הכתב, ובסעיף זה מסביר המחבר מה דין האמירה בכתיבת תפילין .

(ק) שמקרא אותו אחר – מי שאינו כותב תפילין מהכתב, אלא כותב מהזיכרון או שמקריא אותו אחר, עליו לומר את המילה בפיו לפני שכותבה כדי שלא יטעה, ולא לסמוך על האמירה של המקריא. אולם אם כותב מתוך הכתב –  אינו צריך לומר בפה, מפני שכאשר מעתיק אינו עלול לטעות כל כך[48].

סעיף לב

^עצריך להניח חלק למעלה, כדי גגה של למ"ד. הגה: שיהיו גם הם מוקפים גויל (תשובת מהרי"ל סימן קל"ז, וברוך שאמר), ולמטה כשיעור כ"ף ונו"ן פשוטים (קא). ובתחילתן וסופן ^פאין צריך להניח כלל (קב). הגה: מיהו נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף (קג) (אגור). וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות (קד), וכן בין השיטין כמלא שיטה (קה), ובין כל אות כמלא חוט השערה (קו), כמו בספר תורה. וכמו שיתבאר בטור יורה דעה. גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק (קז).

^עסמ״ק והרא״ש.  ^פהרא״ש בסדר תיקון תפילין.

(קא) פשוטים – סעיף זה עוסק בשוליים שצריכים להשאיר בכתיבת פרשיות התפילין. ומשמיע המחבר ששיעור השוליים העליונים והתחתונים הוא כדי שהאותיות הבולטות (ל' בשול העליון, כ"ף ונו"ן סופיות בתחתון) לא יגעו בקצה הקלף. הרמ"א מבאר את טעם הדבר, והוא שגם אותיות אלו צריכות להיות מוקפות גוויל.

(קב) כלל – ואין צורך בשוליים בצדדים; וזאת בניגוד לספר תורה, שבו צריך שוליים "כדי לגלול"[49]. אולם צריך מכל מקום מעט שוליים כדי שהאות הראשונה והאחרונה יהיו מוקפות בגוויל.

(קג) בתחלה וסוף – קצת יותר מהקפת גוויל, כדי לקיים את המצוות בצורה יפה ולקיים בכך 'זה א-לי ואנוהו'. אולם כאמור, לדעת המחבר אין בכך צורך[50].

(קד) כמלא אות – בהלכות ספר תורה[51] מבואר שצריך רווח של "כמלא אות קטנה", כלומר י'. והוא הדין כאן. שאם לא נותיר רווח, ייראו שתי המילים כמילה אחת[52].

(קה) כמלא שיטה – היינו שבין השורות יש צורך ברווח של שורה, וזאת כדי שהאותיות לא יגעו זו בזו. גם הלכה זו הובאה במחבר בהלכות ספר תורה (יו"ד רע"ג, א), וגם דין זה הוא לכתחילה, ובדיעבד אם לא השאיר רווח אך האותיות לא נגעו – התפילין כשרות.

(קו) כמלא חוט השערה – שלא תיגע אות בחברתה, דבר הפוסל את התפילין. גם הלכה זו מוסכמת על המחבר, כפי שהביא בהלכות ספר תורה (יו"ד רע"ד, ד).

(קז) בין פסוק לפסוק – בהלכות ספר תורה כתבו המחבר והרמ"א שאין להניח רווח בין פסוק לפסוק[53]. הטעם לכך הוא שציון סופי הפסוקים של המסורה אינו מוחלט, ואין אנו בקיאים בסוף פסוק. וישנן אף דרשות חז"ל שאינן מתחשבות בסוף הפסוק[54]. לכן חלקו המגן אברהם והמשנה ברורה על דברי הרמ"א האלו, ופסקו שאין להניח רווח בין פסוק לפסוק. והיום אף הסופרים האשכנזים אינם משאירים רווח בתפילין בסוף פסוק[55].

סעיף לג

^ציעשה השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת (קח). ולפחות ^קיזהר שלא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה (קט), ואם כתבם לא פסל (קי).

^צהרא״ש שם וסמ״ג וסמ״ק וספר התרומה סימן ר״ה.  ^קסמ״ק והגהות מימוני [הל' ספר תורה] מההיא דמנחות.

(קח) ואחת יוצאת – לכתחילה יש "ליישר שוליים" בפרשיות התפילין, ולדאוג שכל השורות יתחילו ויסתיימו באותו מקום. בהלכות ספר תורה כתב המחבר (יו"ד רע"ג, ג) שאין להרחיב או לצמצם את האותיות כדי להגיע בדיוק לסוף השורה, אולם למעשה נהגו הרבה סופרים לעשות כן, אלא שצריך להיזהר שהדבר לא יביא לשינוי צורת האות.

(קט) חוץ לשיטה – משום נוי תפילין, על פי הפסוק "זה א-לי ואנוהו"[56].

(קי) לא פסל – חריגה מהשוליים אינה פוסלת בדיעבד אפילו בשלוש אותיות ויותר, וזאת כל עוד הקורא מבין שיש לקרוא אותיות אלו במקומן, ולא עם העמודה הבאה.

סעיף לד

^רשתי אותיות שהם תיבה אחת, לא יכתוב חוץ לשיטה (קיא).

^רטור ביורה דעה רע״ג.

(קיא) חוץ לשיטה – כלומר: ההלכה שראינו בסעיף הקודם, שחריגה מחוץ לשוליים אינה פוסלת בדיעבד, רלוונטית רק אם חורגת חלק ממילה. אולם אם מילה שלימה מצויה מחוץ לשיטה – התפילין פסולות, ואפילו זו מילה קצרה בת שתי אותיות בלבד. וכמובן שעל הסופר לכתוב מילה זו בשורה הבאה.

סעיף לה

אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף (קיב), ולא יצא מהם כלל חוץ לדף (קיג).

^שטור ביורה דעה רע״ו.

(קיב) בתוך הדף – זו חריגה נוספת מן הכלל שראינו בסעיף ל"ג: אותיות שם ה' צריכות להיות בתוך השוליים, ואם חרגו – פסול. ונראה שהטעם הוא שנראה כחס על מקום הדף כדי שלא לכתוב את שם ה' בשורה הבאה, ויש בכך משום זלזול בכבוד שמים. הלכה זו אינה רק בשם הוי"ה, אלא גם בשאר השמות שאינם נמחקים[57].

(קיג) חוץ לדף – יש מהאחרונים שדייקו מחזרה זו של המחבר על דבריו, שהכריע להחמיר שהדבר כולל גם אותיות שימוש הנוספות לשם (כגון ך' במילה "א-לוהיך")[58].

סעיף לו

(קיד) ^תיעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה, שהיא 'והיה אם שמוע', שיעשנה סתומה; ואם שינה – פסול (קטו). הגה: ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר"ם פדוא"ה סי' ע"ז בשם אורחות חיים, וב"י בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת 'והיה אם שמוע' בראש השיטה, כשאר הפרשיות (קטז). ^אולכן נהגו שפרשת 'קדש לי', 'והיה כי יביאך' ופרשה 'שמע' מתחילין בראש שיטה, ובסוף 'קדש לי' ובסוף 'והיה כי יביאך' מניחים חלק, כדי לכתוב תשע אותיות, ובסוף 'שמע' אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב תשע אותיות. ופרשת 'והיה אם שמוע' מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם (קיז).

^תהרא״ש שם והמרדכי וארחות חיים והרמב״ם בפרק ב׳.  ^אבית יוסף.

(קיד) הקדמה – להבנת סעיף זה נקדים מהי "פרשה פתוחה" ומהי "פרשה סתומה". התורה אינה נכתבת רצופה, אלא ברווח בין פרשיה לפרשיה (הפרשיות קרויות כאן לעתים "פרשות", אולם ללא קשר לפרשות השבוע). ישנם שני סוגי מרווחים, המכונים "פתוח" ו"סתום". פרשה הנכתבת לאחר רווח פתוח נקראת "פרשה פתוחה", וזו שלאחר רווח סתום נקראת "פרשה סתומה".

הרווח שבין הפרשות צריך להיות באורך של תשע אותיות לפחות. אם הפרשה הבאה סתומה נתחיל אותה לאחר הפסק של מקום תשע אותיות באותה שורה, ואם הפרשה פתוחה נתחיל אותה בתחילת השורה הבאה.

אם לא נותר באותה השורה מקום של תשע אותיות, נחלקו ראשונים בדבר: לדעת הרמב"ם, בפרשה  סתומה מתחילים את הפרשה באמצע השורה הבאה, לאחר רווח של תשע אותיות, ובפרשה פתוחה משאירים שורה ריקה ופותחים את הפרשה בתחילת השורה הבאה (משום שלדעתו פרשה פתוחה מתחילה תמיד בתחילת שורה). לדעת הרא"ש יש לנהוג בדיוק להיפך: פרשה פתוחה תתחיל במרחק של תשע אותיות מתחילת השורה, ובפרשה סתומה ידלג שורה ויתחיל בתחילת השורה הבאה.

מעיקר הדין נפסקה הלכה בספר תורה כשיטת הרמב"ם, אולם כיוון שפרשה פתוחה שעשאה סתומה פוסלת את ספר התורה, מכוונים הסופרים שכל פרשה תסתיים למעלה מתשע אותיות לפני סוף השורה, כך שספר התורה יהיה כשר לכל השיטות[59].

(קטו) פסול – בתפילין של יד נכתבות פרשיות התפילין על קלף אחד, כל פרשיה בעמודה נפרדת. שלוש הפרשיות הראשונות שבתפילין הינן פרשיות פתוחות בתורה (כפי שהסברנו, שהרווח שלפניהן "פתוח"), ולכן כתיבתן בתפילין תיעשה כפרשיה פתוחה לכל השיטות – מתחילים את הפרשיה בתחילת העמודה, ומקפידים שבסוף הפרשיה הקודמת יוותר רווח של תשע אותיות. אולם פרשת "והיה אם שמוע" היא במקורה בתורה פרשה סתומה, ולכן פוסק המחבר שגם בתפילין היא צריכה להיות סתומה. בהמשך הסעיף יבאר המחבר כיצד יעשה זאת.

(קטז) כשאר הפרשיות – לשיטת הרמ"א פרשת "והיה אם שמוע" אמנם סתומה בספר התורה, אולם זאת רק ביחס לפרשיה שלפניה. וכיוון שבין "שמע" ל"והיה אם שמוע" מפרידות בתורה פרשיות רבות שחלקן פתוחות, אין חובה בתפילין לעשות אותה סתומה, ולכן לדעת הרמ"א כשרה הפרשיה בדיעבד גם אם עשה אותה פתוחה. וכתב הרמ"א להשאיר בסוף השורה האחרונה של "שמע" מקום תשע אותיות לפחות, ולהתחיל "והיה אם שמוע" בתחילת השורה, כשאר הפרשיות[60].

(קיז) לדעת הרמב"ם – אין לעשות את הפרשיה האחרונה סתומה באופן הרגיל, שמניחים רווח של תשע אותיות וממשיכים באותה שורה, שהלא כל פרשיות התפילין מתחילות בתחילת עמודה. לכן כדי לסתום פרשיה זו צריך לדעת הרמב"ם לסיים את הפרשיה השלישית בסוף השורה, ולהתחיל את הפרשיה הרביעית באמצע שורה. ולשיטת הרא"ש צריך לסיים את הפרשיה השלישית בסוף השורה, ולהתחיל את הרביעית לאחר שורה רווח, כלומר מהשורה השנייה שבעמודה שלה. אם כן, אין אפשרות לעשותה סתומה הן לשיטת הרא"ש והן לשיטת הרמב"ם; והכריע המחבר להניחה סתומה כשיטת הרמב"ם, שכאמור – מעיקר הדין הלכה כמותו.

המחבר כתב כאמור שאת הפרשיה האחרונה אין אפשרות לעשות סתומה לכל השיטות, אולם הט"ז (ס"ק כו) מציע אפשרות כזו: להניח בסוף פרשת "שמע" רווח של פחות מתשע אותיות, ואף בתחילת פרשת "והיה אם שמוע" להניח רווח של פחות מתשע אותיות. לדעת הט"ז בצורה כזו תחשב הפרשיה לסתומה הן לדעת הרמב"ם והן לדעת הרא"ש[61]. ואמנם הצעה זו התקבלה על ידי גדולים רבים באשכנז, אולם יש פוסקים ספרדים שכתבו עליה שאינה לא כרא"ש ולא כרמב"ם, ולכן כתבו שאין לברך על תפילין אלו.

אם כן, מנהג הספרדים הוא כמחבר כאן, לעשות פרשיה אחרונה סתומה כרמב"ם. ובין האשכנזים יש הנוהגים כרמ"א, לעשות גם פרשיה זו פתוחה; יש הנוהגים כהצעת הט"ז; ויש גם מהסופרים האשכנזים הנוהגים כמחבר[62].

סעיף לז

^בעור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף הטהורים, ^גאפילו מנבלה או טרפה שלהם (קיח). ^דורשאי לעשותם מקלף (קיט) או מעור שליל (קכ). הגה: וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל (קכא) (מרדכי דף צ"ד). ^הצריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר (קכב).

^בשבת כ״ח ע"ב.  ^גשם ק״ח ע"א.  ^דטור בשם ספר התרומה.  ^השם בטור ובספר התרומה. וסמ״ג והרא״ש בהלכות ספר תורה מצריכין עיבוד לשמה, והרמב״ם לא מצריך.

(קיח) שלהם – דין זה הובא למעלה (בסעיף י"ב) לגבי קלף הפרשיות. ושם התבאר שהוא נלמד מהמדרש: "למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך", כלומר ממין בעל חיים שמותר לאכול ממנו. כאן מתבאר שלבתי התפילין יש קדושה כעין זו של הפרשיות. הדבר נלמד מכך שיש שי"ן על הבית כהלכה למשה מסיני, ומכאן שהבתים אינם רק קופסה לאכסון הפרשיות, אלא שקדושתם כמעט כקדושת הפרשיות.

(קיט) מקלף – הדק יותר, כפי שהתבאר למעלה בסעיף ז'.

(קכ) שליל – הוא עור עובר שנמצא במעי אמו שנשחטה.

(קכא) מקלף ועור שליל – משום שאם הם כשרים לבתים, כל שכן שהם כשרים לרצועות, שקדושתן פחותה. מהבית יוסף משמע שהוא מודה בכך לרמ"א.

(קכב) היכא דאפשר – ראינו למעלה (בסעיף ח') את חובת עיבוד עור הפרשיות לשמו. בגמרא אין מוזכר חיוב כזה לגבי עור הבתים, וראשונים רבים סבורים שגם בכך אין להבדיל בין הבתים לפרשיות, ויש לעבד את עור הבתים לשמם. הרמב"ם, מאידך גיסא, אינו סבור כך, ולדעתו עור הבתים אינו צריך כלל עיבוד (כיוון שחזק יותר כשהוא גס), וודאי שאין צורך בעיבוד לשמו. ואכן לא מובאת בתלמוד חובת עיבוד עור הבתים. על כן פסק המחבר שיעבד לשמו "היכא דאפשר", ומשמע מלשונו שאם לא עשה כן התפילין כשרות, ואפשר אפילו לברך עליהן. אולם מסקנת המשנה ברורה[63] וכף החיים שאין לברך במקרה כזה, משום ספק ברכות להקל.

סעיף לח

^ויעשה ארבעה בתים מעור אחד לשל ראש (קכג), ובית אחד לשל יד (קכד).

^ומנחות ל״ד ע"ב.

(קכג) לשל ראש – כבר ראינו שבתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים. דרך עשייתם היא מעור אחד, שמקפלים אותו לארבעה בתים. ויש ליזהר מתפילין זולות שעשויות מארבעה בתים נפרדים הדבוקים זה לזה[64].

(קכד) לשל יד – בארנו את טעם הדבר למעלה בס"ק ד'.

סעיף לט

^זתפילין בין של ראש בין של יד, הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן (קכה), ובאלכסונן, דהיינו שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו (קכו), כדי שיהיה להם אותו אלכסון (קכז) שאמרו חכמים (סוכה ח ע"א): 'כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא' (קכח). וצריך לרבע מקום מושבן, ^ז*וגם הבתים (קכט). הגה: אבל על גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן (קל) (ב"י בשם אשר"י וסמ"ג ומרדכי ורמב"ם פ"ג). ^חעשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען, יש מי שאומר שצריך לרבען (קלא). הגה: ויעשה כל הארבעה בתים בשוה, שלא יהא אחד גדול מחבירו (קלב) (ברוך שאמר).

^זמנחות ל״ה.  ^ז*תוספות, ורמב״ם בפרק ג', ורא״ש ושאר פוסקים.  ^חמצא בשם שמושא רבא בתשובה אשכנזית.  

(קכה) בתפרן – "תפילין מרובעות – הלכה למשה מסיני". והדבר כולל גם את תפר התפילין שבין הבית לבין החלק התחתון ("תיתורא"), שעליו להיות מרובע מסביב לבית, בצורת הבית עצמו. ראה איור בס"ק קס"ה.

(קכו) אורכו כרחבו – היינו שאורך ארבעת הצלעות צריך להיות שווה, ויהיו התפילין בצורת ריבוע ולא בצורת מלבן.

(קכז) אותו אלכסון – על התפילין להיות מרובעות באלכסונן, כלומר ששני האלכסונים יהיו שווים, וכך  יהיו הזוויות ישרות, וייווצר ריבוע ולא מעויין .

(קכח) ותרי חומשי באלכסונא – תרגום: "כל אמה מרובעת – אמה ושתי חמישיות באלכסון". על פי משפט פיתגורס, אלכסונו של ריבוע שאורכו ורחבו אמה הוא שורש 2. חכמים עיגלו מספר זה ל-1.4, אולם יחס מדויק יותר הוא 1.414. כך, למשל, ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הוא ארבעה ס"מ, אלכסונו לפי העיגול של "תרי חומשי" הוא 5.6 ס"מ; אך קירוב טוב יותר הוא 5.657. ואמנם, כיום יש כלים לעשות ריבוע בצורה מדויקת מאוד, אולם להלכה די שיהיה נראה כריבוע[65].

(קכט) וגם הבתים – היינו שהן הבית עצמו והן בסיסו, הקרוי "תיתורא",[66] צריכים להיות ריבוע מדויק.

(קל) מרחבן וארכן – שההלכה למשה מסיני היא שיהיו התפילין בצורת ריבוע, ולאו דווקא כקובייה.

(קלא) שצריך לרבען – החובה שהתפילין יהיו רבועות אינה בעשייתן בלבד[67], אלא עליהן להיות רבועות כל הזמן. המחבר מביא דין זה בשם "יש מי שאומר" לא משום שיש החולק על כך, אלא מפני שדין זה אינו מפורש בגמרא, ומצאו הבית יוסף בשם מחבר אחד (המהר"ם מרוטנבורג)[68]. והלכה כדעה זו. ואם כן, יש להקפיד שלא לברך על תפילין שנתקלקל ריבוען בצורה משמעותית הנראית לעין, כגון שנפגעה אחת הפינות.

(קלב) גדול מחבירו – הלכה זו אינה משום ריבוע התפילין, אלא משום נוי תפילין, ומקורה מדין "זה א-לי ואנוהו".

סעיף מ

^טעור הבתים מצוה לעשותו שחור (קלג) (ועיין לקמן סימן ל"ג). ^יחריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר (קלד); ^כואם לא הגיע כשר, והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכל (קלה).

^טהרא״ש וספר התרומה והמרדכי בשם ר״י מההיא דמנחות ל״ה.  ^ישם בגמרא.  ^כהרמב״ם.

(קלג) שחור – בסימן הבא (סעיף ג') יתבאר שהלכה למשה מסיני שהרצועות יהיו שחורות. הלכה זו אינה חלה מעיקר הדין על הבתים, אלא שכתבו הראשונים לצבוע גם את הבתים לכתחילה בשחור, משום נוי תפילין. ואם נתקלקל צבעם הם כשרים, ואפשר לברך עליהם[69].

(קלד) עד התפר – כלומר עד התיתורא.

(קלה) נראין לכל – אף על פי שעושים את ארבעת הבתים מעור אחד (כפי שראינו בסעיף ל"ח), צריך שיהיה ניכר לעין שיש כאן ארבעה בתים, ולכן צריך שהחריץ ייראה.

סעיף מא

^לאורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור (קלו).

^להעטור בשם הרי״ף, וסמ״ג, וספר ארחות חיים בשם רב האי גאון.

(קלו) אין לו שיעור – לא מינימלי ולא מקסימלי. וזאת מעיקר הדין, אולם יש להיזהר שלא לעשותם קטנים מדי, שמא הפרשיות הקטנות לא יהיו כתובות כהלכתן. אך כל עוד נכתבו בכתיבה כשרה, התפילין כשרות גם אם הן קטנות מאד.

וכמובן שלמעשה אין לעשותן גדולות מכדי שיהיה אפשר להעמידן במרכז הראש.

סעיף מב

^משי"ן של תפילין: הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו (קלז). ^נשל ימין המניח של שלשה ראשים, ושל שמאל המניח של ארבע ראשים (קלח). הגה: מיהו אם היפך, אינו נפסל (מרדכי וסמ"ג ותוס' פרק הקומץ).

^ממנחות ל״ה.  ^נתוספות שם בשם שימושא רבא, והרא״ש והמנהיג.

(קלז) ואחד משמאלו – לשון הגמרא: "שי"ן של תפילין – הלכה למשה מסיני". על מהותה של השי"ן נאמרו כמה רמזים, והביא הבית יוסף שערכה המספרי של שי"ן הוא 300, והוא מסמל את הימים בשנה שבהם חייב אדם להניח תפילין, כלומר את ימות החול שבשנה. נראה שהרמז מלמדנו שבמיוחד את מצוות התפילין חייבים לקיים כמעט כל ימות השנה; ודווקא בימות החול, משום שהיא מקדשת את ימי החולין[70].

(קלח) ארבע ראשים – גם על צורתן הייחודית של שתי צורות השי"ן נאמרו כמה רמזים. כף החיים מביא שהשי"ן בעלת שלושת הראשים היא כנגד שלושת האבות, והשי"ן בעלת ארבעת הראשים היא כנגד ארבע האימהות; ובכך נבין שמקור הקדושה שלנו הוא באבותינו ואימותינו הקדושים. יש מסבירים על פי הקבלה, ששבעת הראשים שבשתי הצורות הם כנגד גילוי מידותיו של הקב"ה בעולם, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

סעיף מג

^סחריץ של שי"ן, דהיינו חודה למטה, יגיע עד מקום התפר (קלט). הגה: וכן היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן (קמ) (סמ"ג). ולא ימשוך השי"ן הרבה (קמא), אלא שגם שולי השי"ן יהא נראה על התפר (ברוך שאמר).

^סמנחות ל״ה לפירוש היש מפרשים שהביא הרא״ש.

(קלט) עד מקום התפר – זו לשון הגמרא. והכוונה שיגיע החריץ עד לתחתית הבית, שהוא גובה התפר (אף שאינו מגיע לתפר ממש, משום שהתפר רחוק קצת מהבית).

(קמ) בשולי השי"ן – ראשי השי"ן (שלושה או ארבעה) צריכים להיות מחוברים לגוף השי"ן. מנהג זה מקובל גם על הספרדים, ופוסל בדיעבד[71].

(קמא) הרבה – אמנם התבאר שתחתית השי"ן צריכה להגיע עד תחתית הבית, אולם יקפיד שלא תרד על התיתורא ממש, אלא שתישאר על הבית עצמו.

סעיף מד

^עתיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני, והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים (קמב), ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא (קמג). ^פמעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני, והיינו שֶעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד, ויעשה בו המעברתא (קמד). כיצד, יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא (קמה), ובאותה מעברתא עוברת הרצועה, ועל שם כך נקראת מעברתא. גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא.

^ציגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה (קמו), ^קוכורכה בקלף קטן (קמז). ^רויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר (קמח). ^שוהלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים (קמט). הגה: ונוהגין לכרוך שער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרים וכורכים עליו שער (קנ) (אגור סימן ס"ח). ^תונהגו שיהיה שער של עגל (קנא). ^אואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור, ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי. ^בקצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים (קנב).

^עמנחות ל"ה.  ^פשם.  ^צרמב״ם בפרק ב׳ מהלכות תפילין, והרא״ש, והמרדכי, וספר התרומה מההיא דהקומץ בעניין מזוזה.  ^קהרא״ש בשם שימושא רבא.  ^רסמ״ק וספר ארחות חיים והגהת מימוני פרק ג' מהלכות תפילין.  ^ששבת כ״ח ע"ב, וק״ח ע"א.  ^תשימושא רבא ורמב״ם.  ^אהר״י אכסנדרני.  ^בזוהר פרשה בא.

(קמב) לכסות פי הבתים – כוונת ה"הלכה למשה מסיני" היא שאין להניח את הפרשיות ישירות על הגוף, אלא שיש לכסות את הבתים בעור שייצור חציצה בין הגוף לפרשיות. ואמנם, הן לבית והן לתיתורא יש קדושה, אולם לא כקדושת הפרשיות, שבהן כתוב שם ה'.

(קמג) הנקרא תיתורא – "תיתורא" פרושה גשר בארמית, והיא נקראת כך כיוון שנראית כגשר.

(קמד) המעברתא – ראה איור. נתינת מקום בבית כדי להעביר בו את הרצועות היא הלכה למשה מסיני. הרצועות מקשרות את הבתים, שבהם פרשיות התפילין, לגוף; וזוהי מהות התפילין.

(קמה) ריבוע התיתורא – כשם שהבתים רבועים, גם התיתורא (בלי המעברתא) היא בצורת ריבוע. ויחד עם המעברתא היא בצורת מלבן.

(קמו) מסופה לתחילתה – כדי שתיפתח בתחילת הפרשה. ובכך יש להמחיש שהפרשיות הטמונות בבתים אינן רק מונחות שם, אלא שיש להחשיב אותן כפרשיות שקוראים אותן ומממשים את הכתוב בהן.

(קמז) וכורכה בקלף קטן – כלומר שכורך סביב כל פרשה קלף שאורכו קצר מהפרשה עצמה, והוא מהווה כעין שמירה על הפרשה.

(קמח) בקלף כשר – היינו שקלף הכריכה יהיה מעור בהמה טהורה וכשר לכתוב עליו תפילין, ממש כקלף הפרשיות והבתים.

(קמט) הטהורים – יש לכרוך את הפרשיות הגלולות כדי שלא ייפתחו. הגמרא אומרת שהלכה למשה מסיני שכל מעשי התפילין, כולל הכריכה והתפירה, יהיו מבהמות טהורות; וזאת משום שבכל מעשי התפילין יש קדושה ושייכות לעולם הטהרה. שיער הבהמה הוא החלק המתאים ביותר לכריכה, והוא כעין חוט הנקשר סביב הקלף.

(קנ) וחוזרים וכורכים עליו שער – משום שיש ספק אם כריכת השיער צריכה להיות ישירות על הפרשה או על הקלף שכורכים סביבה; ולכן עושים את שניהם. ואף שהבית יוסף לא כתב זאת, זהו המנהג ברוב המקומות.

(קנא) שער של עגל – כך כתבו הראשונים, כדי שנזכור מעשה העגל ולא נחטא.

(קנב) שיראה חוץ לבתים – מנהג זה מובא בבית יוסף בשם הזוהר. וטעמו על דרך הפשט הוא להראות שהפרשיות הטמונות בתוך הבתים צריכות להשפיע החוצה. המנהג הנפוץ הוא להוציא את השער הכורך את פרשת "והיה אם שמוע", בצד הפונה לפרשת "שמע".

סעיף מה

^גיתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה (קנג).

^גהרא״ש בסדר תיקון תפילין, והמרדכי לדעת רש״י, והר"י אכסנדרני, ובספר ארחות חיים.

(קנג) מעומד בביתה – ולא שוכבת[72]. אולם גם אם לא זקפן – התפילין כשרות, אלא שצריך להעמידן כשיוכל.

סעיף מו

^דיהיה הגליון עליון תחלה, שזהו שורה עליונה, וגליון תחתון לצד פה הבתים (קנד). הגה: וראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן (קנה) (תרומת הדשן, וב"י בשם אורחות חיים).

^דשם.

(קנד) לצד פה הבתים – כלומר שבזמן הנחת התפילין תהיה הפרשיה מונחת ישרה, הצד העליון כלפי מעלה[73].

(קנה) כהלכתן – הלכה זו היא לכתחילה, אולם גם אם לא עשה כן, התפילין כשרות[74]. גם סעיף זה בא להמחיש את מה שביארנו (בס"ק קמ"ד), שאף שהפרשיות טמונות בתוך הבתים, צריכים לראותן כאילו הן עומדות לקריאה, כדי שנחיה על פיהן.

סעיף מז

^האם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד – כשרים, אפילו אין ריוח ביניהם, ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית (קנו).

^ושל יד, כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד, וגולל אותן מסופן לתחלתן, וכורך עליהם קלף ושער עגל, ומכניסן בביתם כמו של ראש. ^זאם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים – יצא, והוא שיטלה (פי' יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד (קנז). הגה: והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף[75] אחד. ויזהרו ליטול דבק כשר (קנח) (ברוך שאמר, ואגור סי' נ"ז).

^המנחות ל״ד ע"ב.  ^ושם.  ^זשם.

(קנו) בית ובית – ראינו (בסעיף ל"ח) שתפילין של ראש נכתבות לכתחילה על ארבעה קלפים, ובדיעבד אם כתבן על קלף אחד – כשר, ובלבד שיכניסן לארבעה בתים. ולכן, אם יש רווח בין הפרשיות – חותכן לארבעה קלפים; ואם לאו – מכניס כל פרשה בבית שלה על ידי קיפולים וחיתוכים. אלא שצריך חוט שיפריד בין הבתים, כפי שיתבאר בס"ק קס"ח. כמובן שאין אנו מכינים תפילין בצורה כזו, אולם מכאן למדנו שהעיקר הוא שיש ארבעה בתים, והפרשיות יכולות להיות על קלף אחד. וזאת משום שכל ארבע הפרשיות קשורות אחת בשנייה, ואף שכל פרשה היא עניין בפני עצמו, האמת מצויה במכלול.

(קנז) כבית אחד – הינו שאם רוצה להפוך בית של ראש לבית של יד, העיקר הוא שמבחינה חיצונית ייראו התפילין כבית אחד.

(קנח) דבק כשר – כדי שגם הדבק יהיה עשוי מן "המותר בפיך", כלומר מבעלי חיים כשרים[76].

סעיף מח

^חאם ציפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה, פסולים (קנט).

^חסנהדרין מ״ח ע"ב.

(קנט) פסולים – ראינו שהלכה למשה מסיני שהבתים ייעשו מעור בהמה טהורה, ולכן אם ציפם בעור בהמה טמאה או בזהב התפילין פסולות.

סעיף מט

^טהלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים (קס), ^יוטוב לתפור בגידי שור (קסא).

^טשבת כ״ח ע"ב וק״ח ע"ב.  ^ישימושא רבא ונמוקי יוסף וספר התרומה.

(קס) טהורים – משום שהלכה למשה מסיני שכל מעשה התפילין יהיה מבעלי חיים כשרים.

(קסא) בגידי שור – אין לכך מקור בגמרא, אלא זו עצה, משום שגידי השור חזקים ואינם נקרעים. לכן כתב זאת המחבר בלשון "טוב לתפור".

סעיף נ

^כאין לקנות גידים מהגוים, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם (קסב). ^למקום שאין גידין מצויים, תופרים בטלייאדורא"ש שעושים מן הקלף (קסג), עד שיזדמנו להם גידים (קסד).

^כאגור בשם מהר״י מולין.  ^להעיטור.

(קסב) של בהמה טמאה הם –כאשר קונים גידים מאינו יהודי, ספק אם הם מבהמה טהורה. וכיוון שהדין שהגידים צריכים להיות מבהמה כשרה הוא מהתורה, הרי זה ספק דאורייתא, ויש להחמיר בו. וכן אין לסמוך על אמירת הגוי, מאחר שבדיני דאורייתא אין סומכים על אמירתו בדבר שאין ניתן לבררו.

(קסג) מן הקלף – מדובר בחוט הנעשה מן הקלף. ואמנם הוא עשוי ממין התפילין, אבל הוא אינו גיד, והלא שנינו "הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין". בשעת דחק גדולה, כאשר אין אפשרות למצוא גידים,  סומכים על ההבנה שההלכה לא דרשה דווקא גיד, אלא דרשה שמקור החוט יהיה מבהמה טהורה. ואין לברך על תפילין אלו, כי בפשטות ההלכה למשה מסיני דורשת דווקא גידים.

(קסד) שיזדמנו להם גידים – וכשנזדמנו לו גידים, אין להכשיר בדיעבד, אלא יש להוציא את חוטי הקלף ולתפור בגידים כשרים.

סעיף נא

(קסה) ^מיתפור שלשה תפירות בכל צד (קסו), ^נוחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות (קסז), ^סויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית (קסח). הגה: מיהו אם לא עשה רק עשר תפירות או פחות מזה, אינו נפסל (קסט) (מרדכי). ^עויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד (קע).

^משימושא רבא.  ^נהרמב״ם והרא״ש לפירוש השימושא רבא.  ^סתוספות במנחות ל״ד ע"ב, והרא״ש והמרדכי.  ^עהר״י אכסנדרני.

(קסה) הקדמה – לדיני תפירת הבתים המובאים בסעיף זה אין מקור בתלמוד. מקורם ב"שימושא רבא", שהוא ספר מאחד מהגאונים, המובא ברא"ש בסוף הלכות תפילין ("הלכות קטנות"). הראשונים חלוקים בדבר המשקל שיש לדבריו. למעשה כל ישראל נוהגים בדינים המובאים בסעיף זה, אולם היות שאין להם מקור בתלמוד, הם לכתחילה בלבד, ואינם פוסלים את התפילין.

(קסו) בכל צד – לצורך כך יש לנקב קודם התפירה נקבים בעבור התפרים, ארבעה נקבים בכל צד (כולל הפינות, המשותפות לשני צדדים). בסך הכול מדובר בשנים עשר נקבים (ראה איור). ויש שהסבירו שתופרים כך כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

(קסז) משתי רוחות – כלומר שתופרים בחוט אחד משני קצותיו, בעזרת שני מחטים, ומכניסים בכל נקב גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה.

(קסח) בין כל בית ובית –כדי להפריד בין הבתים[77]. וראה באיור. בזמנם ארבעת הבתים בתפילין של ראש היו נפרדים לגמרי, ולכן חוט זה היה ניכר. כיום מנהגנו להדביק את ארבעת הבתים זה לזה, כדי להקפיד על צורת הריבוע, ולכן חוט התפירה שבין בית לבית אינו נראה תמיד מבחוץ.

(קסט) אינו נפסל – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף, שזהו דין שיש להקפיד עליו לכתחילה, אך אינו מעכב בדיעבד; והמחבר מודה בכך.

(קע) בחוט אחד – וכך אנו נוהגים לכתחילה.

סעיף נב

^פיכניס הרצועה תוך המעברתא, ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד  (קעא), להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש (קעב). הגה: ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, ויהיה רחבו כרוחב הבית (קעג) (טור). ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן בתפילין, ואחר כך יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד, כסדר אותיות השם (קעד).

^פמנחות ל״ה ע"ב בפירוש רש״י.

(קעא) בשל ראש – לשון הגמרא: "קשר של תפילין – הלכה למשה מסיני". נחלקו הראשונים בשאלה אם רק השי"ן נכללת בהלכה למשה מסיני[78], או שגם הקשרים בצורת דל"ת ויו"ד הם הלכה למשה מסיני[79]. ואין לברך על התפילין אם קשרים אלו לא נעשו כהלכתם.

יש מהאשכנזים שנוהגים שהדל"ת בקשר התפילין של ראש תהיה דל"ת כפולה, ולכן היא נראית כמ"ם סופית; וכמובן שכל אחד ינהג כמנהגו, אולם כאן כתב המשנה ברורה (ס"ק רל"ג) שטוב יותר לעשות דל"ת פשוטה, ולכן כך יעשה מי שאין לו מנהג ברור.

(קעב) שבשל ראש – השם "שד-י" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, וכשאותיות אלו מצטרפות על התפילין מבחוץ, אזי מקויים בתפילין "כי שם ה' נקרא עליך". שמותיו של ה' אינם מתארים אותו עצמו כלל, שהלא אי אפשר להשיג את עצמותו, אלא מגלים פן בהנהגתו בעולם. חז"ל ביארו את השם שד-י: "אני הוא שאמרתי לעולם די"[80], כלומר שהפסיק הקב"ה לברוא את העולם, והעביר את השרביט לאדם. אולם לא עזב את האדם, אלא טמן את הקדושה בתוכו. לכן על האדם להניח תפילין, ולגלות בכך את הקדושה הטמונה בעולם. ויש מפרשים על פי הקבלה, שהשם שד-י הוא כנגד ספירת יסוד, והוא מסמל  את החיבור שבין הא-ל לעמו.

(קעג) כרוחב הבית – מנהג זה מטרתו להגן על התפילין של יד. וכתבו הבית יוסף והמשנה ברורה[81]  שכיום לא נוהגים כך.

(קעד) כסדר אותיות השם – כפי שפרשיות התפילין צריכות להיכתב כסדרן, קבעו הראשונים[82] שראוי שאף השם שד-י שנכתב בקשרי התפילין ייכתב כסדרו. אך אם לא עשה כן התפילין כשרות, ולכן אם התקלקל הקשר שבתפילין של ראש, אין חיוב להתיר את הקשר שבתפילין של יד כדי לקשרם שנית כסדרם.

[1] בתפילין הרגילות, של רש"י, חומרה זו פחות מורגשת, שהלא ממילא בדרך כלל התפילין נכתבות כסדרן. אולם היא משמעותית בכתיבת תפילין של ר"ת (עיין בסימן ל"ד סעיף א), שבהן על מנת "לכתוב תחילה הקודמת בתורה", כדברי הרמ"א, יש לכותבן לפי הסדר שבתורה, למרות שעל הקלף אינן לפי הסדר (הפרשיה השלישית בהם היא "והיה אם שמוע", אף שלפי סדר הפרשיות היא הרביעית. לכן בכתיבת הפרשיות  צריך להשאיר לה מקום חלק, ולכתוב תחילה את "שמע"). ואפשר היה לומר שהמחבר סובר כרמ"א, ולא פירש זאת משום שסומך על סתימת לשונו בסעיף כ"ג,ו"כסדרן" שם כולל גם את סדר התורה. אולם כמובן שחומרה זו בתפילין של ר"ת אינה מובנת מדבריו, ולכן נראה שהמחבר לא פסק בסדר הכתיבה כרמ"א.

[2] ויש הנוהגים על פי האר"י ז"ל לכתוב דווקא את של ראש קודם. עיין קול יעקב כאן. ועיין שו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן ט"ז. ואם שינה, אין להדר ולגנוז את הפרשיות של ראש, שהלא גם הרמ"א כתב דבריו לכתחילה, ובנוסף אפשר לסמוך על שיטת המחבר.

[3] ואם לא עשה כך, ראה בהמשך סעיף מ"ז.

[4] הלכות תפילין פ"א ה"ד.

[5] ומעיקר הדין: "העיקר נראה שבכל עניין שיעשה אדם דיו, ובלבד יהא מתקיים וניכר על הקלף" (הגה"מ שם בשם התוספות, ובב"י בשמו).

[6] ראה שו"ע יו"ד רע"ו, ט.

[7] "גוויל" כאן הוא שם כללי, ויתבאר בסעיף ז' שתפילין אינן נכתבות על גוויל, אלא על קלף.

[8] זאת על אף שלכאורה היה מקום לפסול משתי סיבות: משום "חק תוכות" (כלומר שהאות נוצרת על ידי מחיקה), ומשום שהאותיות נכתבות בזמן המחיקה, ודומה הדבר לכתיבה שלא כסדרה. אולם אין חוששים לכך, שהואיל והאותות כבר נכתבו והן ניכרות כשתי אותות, אין המחיקה נחשבת כיצירת האות, אלא רק כביטול הפסול שבה.

[9] מנחות כט ע"א, תוספות ד"ה "קוצו של יו"ד".

[10] הפסוק בשירת הים (שמות ט"ו, ב); והמדרש בשבת דף קלג ע"ב, ועוד.

[11] ומחדש הרמ"א שיש מקום לנוי גם מבפנים. מקור הדברים בדברי המרדכי (הל' קטנות תפילין דף יד טור ג'), האומר: "בתיקון נאה משום 'ואנוהו במצות', מבחוץ למראית העין, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש מפנימה זהב טהור".

[12] לשון הגמרא (מנחות לז ע"א): "מה כתיבה בימין, אף קשירה בימין". והסברנו את כוונתה, כפי שעולה גם מדברי הבית יוסף.

[13] אולי טעמם שהגמרא אמרה "כתיבה בימין", אולם לא פסלה במפורש כתיבה בשמאל.

[14] ואין זה דומה לספק בעניין היד שעליה מניחים תפילין, שראינו בסימן כ"ז סעיף ו' (ובדברינו שם ס"ק יז). אולם המשנה ברורה וכף החיים הביאו את דעת הפרי מגדים, שיש ספק באיזה יד יש לכתוב, ולכן עדיף לכתחילה שאדם כזה לא יכתוב תפילין (וגם לשיטתם תפילין כאלו כשרות בדיעבד). אבל פוסקים רבים מאפשרים לו להיות סופר לכתחילה ולכתוב בימינו, כפי שכתבנו. ועיין בפסקי תשובות כאן הערה 43.

[15] גיטין דף ו ע"ב; שו"ע יו"ד רפ"ד, ב.

[16] כך פסק רמ"א אפילו בשרטוט גט. ראה אבה"ע קכ"ה, יב.

[17] טעם הדבר קשה, שהלא גם בתפילין וגם במזוזה הכתיבה אינה נראית למקיים המצווה, אלא היא נסתרת, ולכן קשה להבין את החילוק בין תפילין למזוזה. וכאמור, דין זה הוא "הלכה למשה מסיני". אולם בכל זאת ננסה לתת טעם לדבר: התפילין, המונחות על הגוף, מסמלות את הקדושה הפנימית של האדם, ואילו המזוזה מסמלת את קדושת הבית. היופי בגוף האדם הוא דבר חיצוני, וחשוב פחות; ואילו הבית פתוח לכולם, ואף מראהו החיצוני חשוב.

[18] תחילה הביא המחבר את עיקר הדין בדומה ללשון הגמרא (מנחות דף לב ע"א: "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס"), ובהמשך הביא את פירוש הדברים, הנתון במחלוקת ראשונים.

[19] מלה יוונית שמשמעה: נגרד ונקלף משני עבריו.

[20] מובן שאין לנו יד ורגל בהבנת טעמים אלו של הלכה למשה מסיני. ואולי תפילין נכתבות בצד הבשר משום שמסמלות את הקדושה הפנימית, ואילו מזוזה מסמלת את הקדושה שכלפי חוץ, ולכן נכתבת בצד הפונה החוצה. לפי שיטת הרמב"ם כפי שהבינה הר"ן, הקלף הוא החלק הפנימי של העור וכותבים עליו בצד הדבוק לבשר ממש, ואילו הדוכסוסטוס הוא החלק העליון של העור וכותבים עליו בצד החיצון. ולשיטה זו הפירוש שהצענו בולט עוד יותר.

[21] ראה למעלה ס"ק ו'.

[22] בתשובה לחכמי לוניל המובאת בכסף משנה הל' תפילין פרק א' הלכה יא.

[23] כך משמע קצת מהגמרא (גיטין דף נ"ד ע"ב) האומרת שהמעיד על עצמו שלא עיבד את גווילי ספר התורה לשמו – אינו נאמן, והספר כשר. ואם היה זה דין תורה, קשה לומר שיקלו כך. ודע שהדין כולו נתון במחלוקת ראשונים, ויש שפסקו שלהלכה אין צורך לעבד לשמה (כך מסיק ב"משכנות יעקב" לר' יעקב מקארלין, או"ח סי' מ"ב, מדברי רש"י, המלחמות והר"ן. והביאו בה"ל בד"ה "וצריך").

[24] וכל שכן לשיטת הרמב"ם, שפסק שאין צריך עיבוד לשמה במזוזה.

[25] ונראה שאפשר לומר סברה זו רק מכיוון שזהו דין דרבנן. ואפשר לצרף להיתר את השיטה שאין צריך שהעיבוד יהיה לשמה (אף שאינה להלכה), כפי שראינו בהערה 23.

[26] לשיטת הרא"ש. ובהלכות ספר תורה (יו"ד רע"א, א) הביא המחבר רק: "וצריך שיהו העורות מעובדין על ידי ישראל לשם ספר תורה", משמע שדעתו שמעיקר הדין צריך להחמיר כרמב"ם, ורק כשאין ברירה ניתן לסמוך על הרא"ש.

[27] קשה, מדוע לא הביא המחבר דין זה בשולחן ערוך בהלכות ספר תורה. וייתכן שהמחבר עצמו אינו סובר קולא זו, שהלא בעיבוד חוזר אין באמת תיקון לקלף שכבר ראוי לכתיבה, והטור מבסס קולתו על כך שבשעת הדחק אפשר לסמוך על השיטות הסוברות שעורות שלא עובדו לשמם כשרים בדיעבד, אולם המחבר פוסל גם בדיעבד. ואולי המחבר לא רצה לכתוב להקל בפירוש, משום שראוי להחמיר ולא להיכנס בפרצה דחוקה זו, אולם בכל זאת הפנה לטור כדי שהרוצה להקל יהיה לו על מי שיסמוך.

[28] כך משמע מהקשר הסוגיה בשבת שם, שנסמכות לדרשה זו דרשות נוספות שחיובן מהתורה. וכן משמע מהרמב"ם שכתב שגם דין כתיבה על הקלף הוא הלכה למשה מסיני, ובהמשך הפרק מסביר מה כלול בשם קלף.

[30] כדברי כף החיים ("קול יעקב" אות מב), ולא כט"ז (כאן ס"ק ז'). וגם הט"ז אינו מחמיר אם הנקב היה בשעת כתיבה, ואם ניקב אחר כך ודיו מקיפו גם הוא מודה שכשר בדיעבד.

[31] נראה שיש בכך רמז, שלמרות השוני באורך הפרשיות, לכל הפרשיות חשיבות זהה. הפרשה הראשונה, "קדש", עוסקת בחובה לקדש, כלומר בקדושה הבאה מן האדם; ואילו הפרשה השנייה "והיה כי יביאך" מבטאת את הקדושה הבאה מאליה, כבכור הקדוש מבטן. וכשם שהבכור קדוש מאליו, כך עם ישראל קדוש קדושה שהיא מתנה. ולשתי קדושות אלו ישנה אותה חשיבות. פרש 'שמע' עוסקת בקבלת עול מצוות, ו'היה אם שמוע' באמונה בשכר ועונש. אמונה בא-ל אחד בלי הפנמה שיש דין ויש דיין סופה להסתפק במחשבות טובות בלי שהן יתורגמו למעשים טובים; והאמונה בשכר ועונש בלי הבנת יסודות האמונה, שהן אחדות הבורא והמצווה לאהוב אותו, עלולה להפוך את האדם למשותק מפחד. לקדושה הבאה מתוך עמל, קדושה טבעית של עם ישראל, קבלת העול מאהבה ולהפנמה שיש עין רואה ואוזן שומעת ישנה אותה חשיבות, והן יוצרות יחדיו את היהודי השלם.

[32] אולם לכתחילה לא יכתוב סביב לנקב. עבר וכתב – פסק המשנה ברורה שהדין כניקב הקלף אחר כך, והאות כשרה.

[33] יש שגורסים "הנו"ן". ראה בשו"ע השלם עמ' קע"ט הערה נ"ה.

[34] בגמרא (מנחות דף כ"ט ע"ב) מדובר על ו' שחוששים שהפכה לי'.

[35] ישנם אחרונים (עיין מג"א) החולקים על המחבר בזה. אולם עיין ב"קול יעקב" שסותם שהמנהג הוא כפי שכתב השולחן ערוך.

[36] אמנם בגמרא (גיטין דף כ ע"א) מופיע לימוד זה לגבי גט, אולם הבינו הפוסקים שכך ההלכה בכל חובת כתיבה.

[37] פירוש הביטוי הוא חקיקת התוך, החלק הפנימי, של האותיות; אולם דין זה שייך גם למקרים שבהם אין חוקקים את החלק הפנימי אלא חלק אחר, למשל אם רוצים להפוך ד' ל-ר', כפי שמביא כאן המחבר.

[38] אלא "תהיה רחוקה מן ראש של הגוף כשיעור עובי קולמוס וחצי" (לשון ב"י בסימן ל"ו).

[39] כתבנו שזהו דין מדרבנן, כפי שמוכיח הפרי מגדים (אשל אברהם אות ל"ב). ויש שכתבו שזו חובה מהתורה. ראה שדי חמד ג' מערכה כ' כלל קמ"ט.

[40] עיין יורה דעה רע"ו סעיף ב, וכך הבין הדרכי משה את דבריו. לכן צריך להשתדל מאד לומר בפה.

[41] שולחן ערוך חושן משפט סימן ש"ו סעיף ח.

[42] מכאן למדנו שעדיף שלא לצלם (במכונת צילום) דף עם שם ה', שלא נכון ליצור מראש דבר הצריך גניזה. ועוד, יש בכך חשש שמא לא יגיע לגניזה, אלא ייזרק דרך בזיון, ויש בכך איסור תורה.

[43] עיין במשנה ברורה ס"ק קי"ב. אולם צריך להיזהר שלא יפסול את האות שמאריך.

[44] כך לדעת המחבר. ודע שיש הכותבים ח' על ידי ו' וז' המחוברות על ידי גג.

[45] מנחות דף כט ע"ב: "אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי רב, דחטרי להו לגגיה דחי"ת". תרגום: ראיתי ספרים מדוקדקים של בית רב, העושים "חוטר" על גג החי"ת.

[46] הט"ז (בס"ק כ'. וכן משנה ברורה בס"ק קכ"ז) כותב שדין זה הוא ללא עוררין. ולפי דבריו צריך לומר שהמחבר כתב זאת בשם "יש מי שאומר" בגלל שמצא זאת רק אצל מחבר אחד (וראה מה שכתבנו בסימן ל' ס"ק י"ג). אולם נראה שאין הדבר ברור כל כך, מפני שסוף סוף יש כאן חידוש גדול, שלא להתחשב בקריאת התינוק בצורתה של אות, אלא להסתמך על ראייתנו, למרות שגג הח' אינו נוגע בגוף האות. ולדעה זו אנו מכשירים על סמך השערה שצורת האות עדיין ניכרת, בלא לבדוק עם תינוק.

[47] הראשונים למדו זאת מהגמרא (מנחות דף ל ע"א): "וימת שם משה … עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר" (וי"ג "ומשה אומר וכותב"). ונפסק בשו"ע יו"ד רע"ד, ב.

[48] כך פסק המחבר. אולם הביא בב"י שיש ראשונים שמחייבים אמירה גם בתפילין, וכן פסקו לכתחילה כמה אחרונים (ואולי הבינו שהקריאה אינה משום שמא יטעה, אלא שיש כאן דין בקדושת הכתיבה). ובדיעבד לכולי עלמא כשר גם אם לא אמר בפיו.

ואף שבכתיבת ספר תורה גם המעתיק צריך לומר בפיו, זאת מפני ששם התוכן אינו שגור בפי הסופרים, וכדי שלא לטעות צריך להעתיק וגם לומר את המילה. אולם בתפילין הפרשיות שגורות בפי הסופר, ולכן אם מעתיק אינו צריך לומר את המילה שכותב.

[49] בבא בתרא יד ע"א; שו"ע יו"ד רע"ג, א.

[50] מפשטות לשון הרמ"א משמע כפי שפירשנו, וכך הבין המשנה ברורה. אולם לשונו בדרכי משה היא "כדי לגול היקף", ויתכן שזאת כדי לתת כבוד לכתיבה, שהיא כמעוטפת עם הקלף. ולמעשה מחמירים האשכנזים להניח "כדי לגול".

[51] מנחות ל ע"א; שו"ע יו"ד רע"ד, ד.

[52] וכתבו האחרונים ששיעור זה הוא לכתחילה, ובדיעבד די שהמילים לא ייראו כמילה אחת (עיין מ"ב ס"ק קמ"ג, וכף החיים ב"קול יעקב" יו"ד רע"ד אות ט).

[53] ואם יש בו ציון לסוף פסוק בדיו – פסול בדיעבד. יו"ד רע"ד, ז .

[54] והביא הב"י שם בשם התשובות המיוחסות לרמב"ן: "דאין לנו אלא כנתינתו מסיני".

[55] היינו שפסקו כדברי הרמ"א ביו"ד, שאין לתת רווח לכתחילה. והש"ך שם הסביר שאין סתירה בדברי הרמ"א, אלא שכאן דיבר על רווח קטן, ושם על רווח גדול.

[56] האחרונים השוו פסק המחבר כאן לדבריו בכתיבת ספר תורה (יו"ד רע"ג, ג-ד), ושם משמע שהעיקר הוא שלא תחרוג רוב התיבה מהשורה. וראה אצלנו מג"א ס"ק מ"ו שהביא זאת כקושיה (ובעקבותיו מ"ב). ונראה כתירוץ הפתחי תשובה ביו"ד (שם ס"ק ה'), שבפרשיות התפילין אין מילה שהיא ארוכה משש תיבות שיכולה להיות בסוף השורה. יעויין שם.

[57] כלומר, גם: א-דני, א-ל, א-לוה, א-להים, ש-די וצ-באות (יו"ד רע"ו, ט).

[58] ראה מג"א ס"ק מ"ז.

[59] יו"ד רע"ה, ב.

[60] משמע מדברי המשנ"ב שדין זה הוא רק בדיעבד, ובכל זאת כך פסק הרמ"א. ולכאורה הרמ"א היה יכול לסמוך על מנהג המחבר, ולהתחיל את הפרשה הרביעית באמצע השורה,וכך תהיה היא פתוחה לרא"ש וסתומה למחבר, ויצא ידי חובתו ממה נפשך: אם כרא"ש, הלוא הרמ"א פוסק שגם אם כולן פתוחות כשר; ואם כרמב"ם, הלוא לשיטתו הפרשה סתומה. האחרונים דנו בכך, ראה למשל מג"א ס"ק מ"ח, ומ"ב ס"ק ק"ס וסוף ס"ק קס"ד. ונראה שהיות שנוהגים בספרי תורה לעשות את הפרשות פתוחות תמיד, על ידי השארת רווח של תשע אותיות בסוף הפרשה הקודמת והתחלה בראש השורה, לא רצה הרמ"א לשנות בתפילין, ופסק לעשות את כולן פתוחות כפי שעושים תמיד, ולא לעשות דין נפרד לפרשה רביעית של תפילין. ובזה מתורצת קושיית המג"א.

[61] עיקר מטרת הט"ז היא שהפרשה הרביעית תהיה סתומה לכל השיטות, כי איך נקיים מצווה יקרה זו רק בדיעבד. ובעומק הדברים, יש להוסיף לעניין חשיבות עשיית הפרשה האחרונה סתומה שההבדל בין פרשה פתוחה לסתומה הוא שלפרשה פתוחה יש חשיבות בפני עצמה, ואילו בפרשה סתומה יש אמירה שהיא קצת מחוברת לפרשה שלפניה. והנה פרשת "שמע" אומרת שהאדם חייב לקחת אחריות ולהבין ("שמע") שיש א-ל, ושהוא אחד, ושמצווים על אהבתו. היא עוסקת לא בציות בלבד, אלא בעיקר בקשר; ואילו פרשת "והיה אם שמוע" היא פרשת הציות, "ולעבדו". התורה מצווה אותנו בפרשה זו לעשות רצונו –  אחרת ניענש עד חורמה. וכיוון שהאיומים שוללים קצת את הבחירה, יש לחבר פרשה זו עם פרשת שמע, שנבין שפרשת הציות אינה עומדת בפני עצמה, אלא באה כאחד עם פרשת האהבה.

[62] וכתב על כך המשנה ברורה (ס"ק קס"ד): "ונהרא נהרא ופשטיה", כלומר: כל אחד יעשה כמנהגו.

[63] ביאור הלכה ד"ה "היכא דאפשר", המאריך להראות שאין הלכה בכך כרמב"ם.

[64] ויש פוסקים הסוברים שעורות תפורים או דבוקים נחשבים כעור אחד. עיין משנה ברורה ס"ק קע"ב.

[65] ואין נראה כך מהמשנה ברורה (ס"ק קע"ו), שכתב: "כל מה דאפשר לו לאדם לעשות בענין זה בודאי חייב הוא לעשות". ודברינו כדברי הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה פ"ד סעיף כ"ה. ראה שם מקורותיו.

[66] ראה בהקדמתנו לסימן כ"ז.

[67] כפי שראינו למשל בציצית, שאף אם התמעט שיעור הפתילות, במקרים רבים עדיין הציצית כשרה.

[68] ראה דברינו בסימן ל' ס"ק יג.

[69] ומעניין שמצאנו כאן חומרה ברצועות בלבד, אף שקדושתן פחותה מהפרשיות ומהבתים. אתמהה! ואולי הצבע השחור, שאינו אלא העדר אור, מסמל דווקא מקום שבו הקדושה אינה נראית. נזכיר שביארנו שהרצועות מסמלות את הובלת הקדושה לחיים המעשיים, בעולם החומרי, הכלכלי והיצרי, שבו לא נראית הקדושה. אבל אין זה בגלל שאין שם קדושה, אלא משום שהקדושה טמונה ונחבאת. תפקיד היהודי לראות את הקדושה הטמונה בחומר, בכלכלה וביצר, שהרי את כולם ברא ה'.

[70] זה הביא הבית יוסף בשם הארחות חיים. ובשם הר"י אסכנדרני הביא ששם ה' בא"ת ב"ש, מצפ"ץ, עולה בגמטריה 300. וכיוון ששי"ן זו נראית מבחוץ, עליה נאמר "וראו כי שם ה' נקרא עליך" (ובאבודרהם דרש: "שם ה' נקרא" ר"ת שי"ן).

[71] כך כותב המשנה ברורה (ס"ק קצ"ט). ולכאורה קצת תמוה, כי אין לדין זה מקור בגמרא.

[72] והביא בבית יוסף שלשיטת רבנו תם יש להניח את הפרשיות כשהן שוכבות. ואין הלכה כמותו.

[73] אפשר שהמחבר כתב הלכה זו משום שהסופר מניח את הפרשיות כאשר התפילין הפוכות, ועליו להקפיד להכניס את הפרשיות דרך השורה העליונה. ועוד אפשר שבא להוציא מדברי רבנו תם, שהובאו בהערה הקודמת.

[74] המחבר הביא דעה זו בבית יוסף ולא הביאה בשולחנו. למעשה ודאי נכון לנהוג לכתחילה על פי שיטה זו, גם אם אין בכך חובה.

[75] י"ג בקלף.

[76] ולשונו בדרכי משה (אות כא) בעניין הדבק: "והוא עשוי מקלף מבושל מאד, או משלפוחית של שור".

[77] מקור דין זה במחלוקת רבי וחכמים אם צריך להיום רווח בין הבתים, ובדברי הגמרא עליהם: "ושוין, שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת" (מנחות לד ע"ב).

[78] כך מסקנת התוספות, הרא"ש והמרדכי. ולשיטתם קשר דל"ת ויו"ד הוא מנהג שמקורו בשימושא רבא. וקצת קשה לשיטה זו מדוע השי"ן, שהיא בליטה בבית, מכונה "קשר". ואולי דרכם לכנות "קשר" כל דבר בולט.

[79] זו שיטת רש"י, וכן כתב הרמב"ם (פ"ג ה"א).

[80] חגיגה דף יב ע"א.

[81] ס"ק רל"ד.

[82] "ברוך שאמר" דף טו ע"ב.