סימן צ"א – שיאזור מתניו ויכסה ראשו בשעת תפילה, ובו ו' סעיפים

למדנו בהלכות קריאת שמע (סימן ע"ד) שאסור לברך ולומר קריאת שמע אם הוא ערום, או אם לבו רואה את הערווה. בסימן זה אנו למדים שלגבי תפילה ישנן הקפדות נוספות, מפני שבתפילת העמידה האדם עומד לפני ה', ועליו להתלבש בהתאם. הדבר נדרש מהפסוק בעמוס: "הכון לקראת א-להיך ישראל"[1]. בסימן זה מביא המחבר הן הלכות שהן חובה והן הנהגות ראויות שאינן מחייבות. 

סעיף א

^אהיתה טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אסור להתפלל עד שיכסה לבו (א); ^בואם לא כסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכסה ערוותו והתפלל, יצא (ב).

^אברכות כ״ד וכ״ה.  ^בהרמב״ם פרק ד' מהלכות תפילה.

• עד שיכסה ליבו – כלומר שאסור להתפלל כשפלג גופו העליון ערום. ואיסור זה אינו ממידת חסידות, אלא מעיקר הדין, בניגוד לקריאת שמע ולשאר ברכות, שבהן אין בכך איסור. בסעיפים ה'-ו' יתבאר שלכתחילה טוב להתלבש לתפילה באופן מכובד, אולם דברים אלו אינם בגדר חיוב.
• יצא – מפני שבדיעבד או בשעת הדחק השוו חכמים את דין התפילה לקריאת שמע ולשאר ברכות, ודי גם בה בכיסוי הערווה. אבל אם לא כיסה את ערוותו והתפלל – אין תפילתו תפילה, וצריך לחזור ולהתפלל.

סעיף ב

^גצריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום 'הכון'. ^דאבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסים (ג). הגה: ואין לבו רואה את הערוה (ד) (ר"ן פרק קמא דשבת, והרא"ש פרק הרואה, והגהות מיימוני פ"ה מהלכות תפלה).

^גשבת ט׳ ע"ב, ושם (בתוספות) [ברא"ש].  ^דסמ״ק.

• מכנסיים – אם "לבו רואה את הערווה" אסור לקרוא שמע ולברך כל ברכה, ולתפילה הצריכו חכמים גם לחגור חגורה. בטעם הדבר, כבר ראינו (בהקדמתנו לסימן ע"ד) שאין לברך אם לבו רואה את הערווה, כדי ללמדנו שהחלק העליון של האדם מסמל את הצד הרוחני שבו, ועליו לשלוט על החלק הגופני והיצרי. החגורה הנוספת אינה מטעם זה, אלא היא תוספת כבוד לעמידה לתפילה, ונלמדת, יחד עם הקפדות נוספות, מהפסוק "הכון לקראת א-להיך ישראל". ועל כן יש המקפידים לחגור חגורה מיוחדת לתפילה, אולם מעיקר הדין די בחגורה שיש במכנסיים, הנוספת לגומי התחתונים החוצץ בין לבו לערווה.

הבית יוסף מביא גם את דברי רבנו ירוחם, שאומר שחיוב החגורה הנוספת הוא רק לאדם הרגיל לחגור אותה כל היום, שאם התירהּ צריך לחזור ולחגרה לכבוד התפילה. אבל מי שאינו רגיל בחגורה כל היום אינו חייב בכך. והרבה סומכים עליו בדין זה, שאין בו חיוב אלא הנהגה טובה[2].

• רואה את הערווה – כלומר שההיתר במכנסיים בלבד קיים בתנאי שהם מהודקים לגוף; אחרת נחשב כ"לבו רואה את הערווה", ואסור בשאר ברכות. דברים אלה מוסכמים על המחבר.

סעיף ג

^היש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה (ה), ^וויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש (ו).

^הרבינו ירוחם נתיב ט"ז.  ^וכל בו בשם הר"פ.

• בראש מגולה – אנו מקפידים לכסות את ראשנו כל היום, כפי שכתב המחבר בסימן ב' (סעיף ו'). אולם כבר ביארנו שם שהשיטה הרווחת היא שמנהג זה הוא ממידת חסידות, ואילו מעיקר הדין החיוב הוא רק בזמן אזכרת ה' ובבית כנסת, משום כבוד שכינה[3].
• בגילוי ראש – גם כשאינו מברך, משום שהשכינה שרויה בבית הכנסת ויש לכבדו.

סעיף ד

^זכובעים הקלועים מקש חשיבי כיסוי (ז), אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי (ח); ^חואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כיסוי (ט).

^זתרומת הדשן.  ^חבית יוסף לדעת תה"ד שם.

• חשיבי כיסוי – מכאן שאין צורך בכובע דווקא, וכיפה מספיקה.
• לא חשיבא כיסוי – משום שהגוף עצמו אינו נחשב ככיסוי לגוף.
• דחשיבא כיסוי – כמובן שאין להשתמש בפתרון זה אלא בשעת הצורך, שהרי קשה לכוון בתפילה כאשר אדם אחר מניח ידו על ראש המתפלל.

סעיף ה

^טלא יעמוד בתפלה באפונדתו (י) (טאסק"ה בלעז), ולא בראש מגולה (יא), ולא ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים (יב).

^טרמב״ם פרק ה' מהלכות תפילה.

• באפונדתו – תיק קטן המחובר לחגורה. לבישתו אינה מכובדת, ואין דרך לעמוד כך בפני אנשים חשובים. וכל שכן שלא יתפלל כאשר נושא תיק על גבו. ואין בדברים אלו איסור אלא זו הנהגה נכונה להכנה לתפילה, משום "היכון". ואם אין לו היכן להניח את התיק, אינו חייב להורידו.
• בראש מגולה – כבר התבאר בסעיפים הקודמים. והדבר נשנה פה כיוון שסעיף זה הוא ציטוט מהרמב"ם, ובו מלמדנו המחבר על האפונדה ועל רגלים מגולות, שלא הובאו לפני כן[4].
• בבתי רגליים – "בתי רגליים" הם גרביים. לשון המחבר (בנוסח הרמב"ם) "יעמדו לפני הגדולים" אינה מכוונת לביקור חד פעמי אצל המלך, אלא כוונתו ללבוש ההולם אדם שיוצא לעבודה. אין חיוב להתלבש לתפילה כמו לחתונה, אלא שאין להתלבש כמי שיוצא לטיול או כמי שלבוש בצורה נוחה בביתו, ואינו יוצא כך החוצה.

סעיף ו

ידרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (יג). הגה: ובעת זעם יש לחבוק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מריה (יד), ובעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל (טור).

ירמב"ם שם.

• עטופים – בבגד עליון. וכאמור בהקדמה לסימן (ובס"ק א'), אין זה מעיקר הדין.
• כעבדא קמיה מריה – תרגום: כעבד לפני אדונו.

הלבוש הראוי לתפילה (סימן צ"א)

1. כפי שראינו בהלכות קריאת שמע, גם בשעת התפילה אם הייתה ערוותו מגולה או ש"לבו רואה את הערווה" לא עלתה לו תפילתו, וישוב ויתפלל [א].
2. בנוסף, תיקנו חכמים שלא יתפלל כשפלג גופו העליון ערום. ובדיעבד עלתה לו תפילתו [א].
3. לכתחילה דרך תלמידי החכמים להתלבש בצורה מכובדת לתפילה [(א), ו].
4. בלבוש הנהוג בזמנם מן הראוי היה לחגור חגורה בשעת התפילה [ב], ובלבוש שלנו אין צורך בכך מעיקר הדין [(ג)].
5. אין להתפלל או להיכנס לבית הכנסת בגילוי ראש [ג].
6. מן הראוי שלא להתפלל כאשר לבוש בצורה שאינה מכובדת, למשל יחף במקום שהדבר אינו נהוג, או כשנושא תיק על גבו [ה].

[1] הפסוק בעמוס ד' יב; ומדרשו בשבת דף יא ע"א.

[2] וכך פסקו גם המג"א (ס"ק א'), וכן הביא המשנה ברורה (ס"ק ד'). וראה בספרנו "בעקבות המחבר" בפרק "חגורה וכובע בתפילה" (החל מעמוד ע"ז).

[3] ראה דברינו בסימן ב' סעיף ו', ובמיוחד בהערה 8.

[4] ומכאן אפשר ללמוד שדעת הרמב"ם שאין איסור גמור להתפלל בראש מגולה, מכיוון שבסעיף זה מפרט הרמב"ם את "תיקון המלבושים", שהוא בכלל הדברים שכותרתם: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין".