סימן צ"ח – כוונה בתפילה, ובו ה' סעיפים

ראינו (בסימן ס' סעיף ד') שבכל המצוות נאמר הכלל ש"מצוות צריכות כוונה", כלומר שיש לכוון בעשייתן שמקיים את המצווה משום שכך ציווה הבורא. אמנם הכוונה הנדרשת בתפילה היא מעבר לכך, מפני שמהות התפילה היא כוונה פנימית וחיבור עם הא-ל. התפילה אינה אמירת מילים בלבד, וזו כוונת המשנה האומרת (ברכות פ"ד מ"ד): "העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים".

סעיף א

^אהמתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה ^בכנגדו (א); ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. ^גוצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש (ב). הגה: ויחשוב קודם התפלה ברוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (ג) (ר' יונה ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (ד) (בנימין זאב סי' קס"ג, ואגודה פ' כיצד מברכין).

^אברכות ל׳ ע"ב.  ^בסמ״ק והטור.  ^גספר ארחות חיים.

• כאילו שכינה כנגדו – כדי שתפילתו תיחשב כתפילה צריכים להתמלא שני התנאים הללו: שאם אינו מבין את המילים – לא עשה כלום; וגם אם מבין את מילותיו, אולם אינו מודע לכך שהן נאמרות לה' יתברך – אין זו תפילה, אלא קריאה בעלמא.
• קלות ראש – לכן תיקנו חכמים שלא ייגש ישר לתפילת העמידה, אלא יקדים בדברים המכינים את הלב: בבוקר יאמר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, במנחה מזמור "תהילה לדוד" ובערבית קריאת שמע וברכותיה[1].
• מלבו – כיוון שהתפילה היא מעין חיבור עם השם יתברך, צריך להתעלות מעל צרכי גופו בשעה זו.
• המקום ברוך הוא – אולם במקומות רבים נוהגים לנשק את ידי האב והרב אחרי עלייה לתורה; ונשיקה זו אינה בכלל האיסור, מאחר שזו נשיקה של כבוד והערכה לאב ולרב[2].

סעיף ב

^דלא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו (ה), ולא בשעה המבטלת כוונתו (ו). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה (ז).

^דערובין ס״ה ע"א. ^ד2טור בשם ר"מ מרוטנברג, הגה"מ פ"ד מהלכות תפלה[3].

• שמבטל כוונתו – כגון שיש שם ריח עז של מאכל, או רעש המפריע לכוונתו.
• בשעה המבטלת כוונתו – למשל כשבא עייף מן הדרך[4]. ובמקרה זה יירגע קצת ואז יתפלל.
• בתפילה – ודאי שגם בזמן הזה צריך לכתחילה להתפלל בציבור ובבית הכנסת, ואם אינו יכול – יתפלל במקום ובזמן שיכול לכוון בהם בתפילתו. וכוונת המחבר בדברים אלו לומר שכיום יתפלל אף אם אינו יכול להסיר מניעות אלו.

סעיף ג

^היתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשאוי ומבקש ליפטר ממנה (ח).

^הברכות כ״ט ע"ב.

• ומבקש להיפטר ממנה – והלכה זו קיימת ועומדת גם בזמן הזה.

סעיף ד

התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן: בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים (ט); ומעומד, דומיא דעבודה; ^ווקביעות מקום, כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו; ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שחציצה פוסלת בינו לקיר[5] (י); וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה (יא), ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות (יב).

^וסימנתיו לעיל סימן צ׳ [סעיף יט, אות נ-ס].

• שפוסלת בקודשים – מחשבת פסול בזמן הקרבת קרבן עלולה לפסול אותו. המחשבה העיקרית הפוסלת בקרבן היא שבזמן ההקרבה מכוון המקריב לאכול את בשר הקרבן שלא במקום המותר או לאחר הזמן המותר, ומחשבה אחרונה זו אף נקראת "מחשבת פיגול". פסול המחשבה דווקא במחשבת הזמן והמקום מלמדנו שהא-ל הוא השולט בכל הזמנים ובכל המקומות; ואף בתפילה אנו עומדים לפניו ומכוונים שהוא היה הווה ויהיה, ואי אפשר כלל לברוח ממנו.
• בינו לבין הקיר – כל הדינים הללו, שהתפילה צריכה להיות מעומד, במקום קבוע וסמוך לקיר, נאמרו כל אחד במקומו ובוארו בהרחבה[6]. וכאן העיר המחבר (בעקבות הטור) שכמו הכוונה, גם דינים אלו מתבארים יפה כאשר משווים את התפילה להלכות הקרבנות.
• לבזבז על זה – הצורך בלבוש מכובד בזמן התפילה התבאר בהרחבה בסימן צ"א.
• משום נקיות – כוונתו למכנסיים הנלבשים תחת הכותונת, מעין תחתונים. וכיום דין זה אינו מעשי.

סעיף ה

^זאל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתי, כיון שכוונתי בתפלתי; כי ^חאדרבה, זה מזכיר עונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו, לומר: בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו (יג).

^זטור וסמ״ק.  ^חראש השנה טז ע"ב.

• עם בריותיו – כחלק מהכוונה בתפילה יש לזכור שהוא האדון ואנו עבדיו; הבורא עושה כרצונו, ועלינו לקבל את גזרותיו בהכנעה.

כוונה בתפילה (סימן צ"ח)

1. בזמן התפילה יש לחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויש לכוון בלבו את פירוש המילים שאומר [א].
2. טוב להכין את עצמו לפני התפילה כדי שיוכל להתפלל בכוונה [א-ב].
3. צורת עמידתו לפני הבורא ונעימת קולו יהיו בדרך תחנונים [ג], כעבד לפני רבו. ולא יחשוב שבוודאות הקב"ה יענה לתפילתו, אלא יצפה לחסדי הבורא יתברך [ה].
4. יש להתפלל בנחת ולא במהירות [ג].

[1] וראה סימן צ"ג סעיף ב, ודברינו שם.

[3] [בדפוסים הובאו דברי באר הגולה אלו בתוך דברי השולחן ערוך].

[4] על פי מג"א ס"ק ג.

[5] [בדפוסים המדויקים כתוב "בינו לכלי". ומקור הדברים בטור, שם כתוב: "ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן, שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה"].

[6] דיני מעומד בסימן צ"ד; דיני חציצה בסימן צ', סעיף כא; ודיני קביעת מקום בסימן צ, סעיף יט.