סימן קפ"א – דין מים אחרונים, ובו י' סעיפים

סימן זה דן ב"מים אחרונים", כלומר בנטילת הידיים שבין סיום הארוחה לבין ברכת המזון. שלושה טעמים ניתנו לדין זה:

א. הטעם העיקרי הוא שהמלח שהשתמשו בו בזמן חז"ל נקרא "מלח סדומית", ואם היו מעבירים אותו על העיניים עלול הדבר לגרום לעיוורון.

ב. ראוי לברך ברכת המזון בידיים נקיות.

ג. חכמים הסמיכו את חיוב נטילת ידיים לפסוק "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים"[1], ויש שהסבירו שרוח רעה שורה על הידיים, ויש לטהרן ממנה. ונראה להסביר כוונתם, שבזמן שאדם אוכל, הוא עוסק בחומריות, ויש סכנה ש"יתלכלך" מבחינה רוחנית. לכן באה נטילת הידיים בתחילה ובסוף הארוחה לחבר את הארוחה לקדושה השורה בסעודה יהודית.

בסוף הסימן נראה שלא כולם נוהגים  ליטול מים אחרונים.

סעיף א

^אמים אחרונים חובה (א).

^אחולין קה ע"א, והביאו הרי״ף ורא״ש בפרק ח' דברכות.

• חובה – זו לשון הגמרא, ולשון זו מחייבת יותר מ"מצווה". הסיבה לחיוב המיוחד כאן היא שכל הנטילות הן מדרבנן, ולעומת זאת בנטילה זו יש גם מניעת סכנה, וההרחקה מהסכנה היא חיוב מהתורה.

סעיף ב

^במים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם (ב). ואם אין לו כלי, נוטל על גבי עצים דקים וכיוצא בהן (ג).

^בחולין קה ע"א.

• ששורה עליהם ­– כפי שהסברנו בהקדמה לסימן בטעם השלישי.
• וכיוצא בהן – ולא על הרצפה, כדי שלא לשפוך את המים במקום שבני אדם דורכים בו.

סעיף ג

^גאין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם, מפני שמפעפעין (פירוש: מבעבעין, מלשון 'שחין אבעבועות') את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא (ד).

^גחולין קה ע"א.

• את הזוהמא – כלומר שהמים החמים אינם מנקים את הידיים. הלכה זו מתאימה לטעם השני שהבאנו בהקדמה, שמים אחרונים הם משום נקיות הידיים.

סעיף ד

^דאין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות (ה).

^דטור והרשב״א.

• של אצבעות – משום שהטעם העיקרי למים אחרונים הוא הטעם הראשון, להעביר את המלח מהידיים, ואת המלח לוקחים על פי רוב בקצה האצבעות.

סעיף ה

^הצריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי שתרד הזוהמא (ו).

^הסוטה ד׳ ע"ב.

• שתרד הזוהמא – כלומר: כדי שהמים המלוכלכים לא ייזלו לכיוון כף היד.

סעיף ו

^ואם המסובין רבים, עד חמשה מתחילין מן המברך (ז), ואם הם יותר מתחילין מן הקטן (ח). ונוטלין דרך ישיבתן (ט), ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו, מתחילין מן המברך (י).

^וברכות מ״ו ע"ב.

• מן המברך – סעיף זה עוסק בסדר נטילת מים אחרונים. כאשר הם מעט, כיוון שהסועד החשוב ביותר הוא שמכובד בזימון, הוא גם זה שמתחיל בנטילת מים אחרונים.
• מן הקטן – כיוון שמצד אחד מכובד יותר להתחיל בחשוב שבחבורה, ומצד שני אם נתחיל בחשוב הוא יצטרך לחכות הרבה עד הברכה. הפשרה היא שעד חמישה נתחיל במכובד, ומעל חמישה נחשוש להפסק של המכובדים, ונתחיל דווקא בקטן.
• דרך ישיבתן –בדרך כלל היו יושבים לפי סדר החשיבות: בראש השולחן ישבו החשובים יותר, ובסוף השולחן החשובים פחות.
• מתחילין מן המברך – כשסיימו הקטנים ליטול ונשארו רק חמשת האחרונים שלא נטלו, ייטול הגדול שבהם, כדי לכבדו.

ההקפדה על ענייני הכבוד פחות מקובלת היום, ויכולה להיראות לנו שלא במקומה; ואכן, קיים חשש שענייני הכבוד יתפסו מקום רב מדי. אולם דווקא בדורנו, כשהתרחקנו מאוד מענייני הכבוד, ישנה חשיבות להזכיר שיש מקום לכבד את הגדול. מאידך גיסא, ברור שיש להיזהר שלא ייגרמו בשל כך מחלוקות, ועל הגדול לנהוג בענווה ולא להיות מהמקפידים, מפני שבאמת הכבוד שייך רק לקב"ה. ויש לנהוג בפשטות, בחיבה ובקרבה לכל אדם.

סעיף ז

^זאין מברכין שום ברכה על מים האחרונים (יא).

^זטור בשם בה״ג ורב עמרם.

• על מים האחרונים – משום שהטעם העיקרי לנטילתם הוא סכנת הבריאות שבידיים מלוכלכות ממלח; ואין מברכים על הסרת סכנה, אף על פי שההסרה חשובה מאוד[2].

סעיף ח

^חיש אומרים שמים אחרונים אינם צריכים נגוב (יב); ולהרמב"ם מנגב ואחר כך מברך (יג).

^חממשמעות דברי הרשב״א בתורת הבית, והכל בו בשם הראב״ד [ודברי הרמב"ם בפ"ו ה"כ].

• אינם צריכים נגוב – הואיל ומים אחרונים אינם משום טומאה, אלא בעיקר כדי לשטוף את המלח[3].
• ואחר כך מברך – לשיטה זו הניגוב הוא חלק מהנטילה, כיוון שאין ראוי שיברך ברכת המזון ועדיין ידיו רטובות[4]. ולכן ינגבם ורק אחר כך יברך ברכת המזון.

סעיף ט

^טמים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים (יד).

^טשלחן של ארבע [לרבנו בחיי], והכל בו בשם הראב״ד.

• בכל מיני משקים – בניגוד למים ראשונים[5]; כי המלח נשטף בכל משקה.

סעיף י

יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים (טו). ואפילו לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, לדידיה הוו ידים מזוהמות, וצריך ליטול קודם ברכת המזון (טז).

^יתוספות בברכות נ״ג ע"ב.

• מים אחרונים – כך כתבו בעלי התוספותבגלל שאין היום באוכל מלח סדומית, שהוא הטעם העיקרי למים האחרונים, והטעמים האחרים לנטילה רק נלווים לטעם זה. וכך אכן נוהגים רבים מהאשכנזים. רוב הספרדים נוהגים ליטול מים אחרונים, על אף שאין היום מלח סדומית, משום שטעמי הניקיון והקדושה שייכים גם היום.
• קודם ברכת המזון – כיוון שאין ראוי לברך כשידיו מלוכלכות, כטעם השני שהבאנו בהקדמה.

מים אחרונים (קפ"א)

1. "מים אחרונים חובה" [א]. בעיקר משום מלח סדומית, שהיה מצוי במאכלים בזמן הגמרא, והוא חומר המסוכן לעיניים. ושני טעמים נוספים לדבר: כדי לברך ברכת המזון בידיים נקיות, וכדי להתקדש לאחר הארוחה [הק].
2. בזמן הזה רבים מהאשכנזים נוהגים שלא ליטול מים אחרונים [י].
3. יש ליטול מים אחרונים לתוך כלי אחר [ב].
4. מספיק ליטול את ראשי האצבעות [ד], ויש להטותם מטה בזמן הנטילה [ה].
5. אין מברכים על מים אחרונים [ז], אין בהם חובת ניגוב [ח], וכשרים בכל משקה [ט].

[1] הפסוק בויקרא כ', ז; ומדרשו בברכות דף נג ע"ב: "והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים".

[2] כפי שאין מברכים כאשר מסירים מהדרך כבלי חשמל שנפלו, אף שברור שהחיוב למנוע סכנה הוא מן התורה. לפי זה חכמים חייבו ברכה דווקא על מצוות "דתיות". יוצאת מן הכלל היא ברכה על עשיית מעקה, כסמל לכך שענייני סכנה דברי תורה הם.

[3] ועיין בסימן קנ"ח סעיפים יב-יג לעניין חיוב ניגוב במים ראשונים.

[4] על פי זה מובן מדוע במים ראשונים החיוב לנגב הוא רק במים מועטים – כדי להסיר את הטומאה מעל ידיו. אבל אם נטל ביותר מרביעית מים, המים אינם טמאים, ולכן אין חובה לנגב מצד כבוד הברכה.

[5] שו"ע ק"ס, יב.