סימן קצ"ג – המצטרפים לזימון, ובו ו' סעיפים

סימן זה וסימן רי"ג עוסקים באנשים האוכלים יחדיו, ודנים אם אחד יברך ויוציא את חברו או שעדיף שכל אחד יברך לעצמו.

להבנת עניין הצירוף יש להקדים שמצד אחד יש עדיפות לברך את ה' יחד, שכן תהילתו גדולה ככל שחבורת המהללים גדולה יותר, מדין "ברוב עם הדרת מלך", אך מצד שני, כל אדם הוא אישיות נפרדת ויש עדיפות שיברך בעצמו. בברכת המצוות טוב שאחד יברך ויוציא את חברו, כי המצווה אינה עניין פרטי בלבד, אלא המצוות ניתנו לנו כעם, ולכן שניים שבאים לקיים מצווה באותו זמן, טוב שאחד יברך ויוציא את חברו[1]. אך בניגוד לקיום מצווה, ההנאה היא דבר אישי לכל אחד, ולכן אחד יכול להוציא את חברו בברכת הנהנין רק אם מתמלאים שני תנאים: שהם אוכלים יחד בקבוצה ושהמברך נהנה בעצמו, ומתוך שמברך לעצמו יכול גם להוציא את חברו.

בברכה שלפני האוכל, בלחם וביין הקביעות לאכול ולשתות יחד מספיקה כדי שאחד יוכל להוציא את חבריו. לגבי שאר המאכלים נחלקו האמוראים: יש האומרים שבכל מקרה שנהנים יחד יכול אחד לברך בעבור השאר (וזו דעת המחבר בסימן רי"ג), ויש האומרים שגם אם התאספו ליהנות יחד, אין שאר המאכלים חשובים כדי לצרף אנשים לארוחה אחת, ואין אפשרות שאחד יוציא את חברו בשאר מאכלים (וזו דעתו של הרמ"א).

בברכה אחרונה, עת שנפרדים, אין אפשרות שאחד יוציא את חברו בברכה, ועל כל אחד לברך בעצמו. אולם ברכת המזון יוצאת מכלל זה, כיוון שאכילת לחם יחד הופכת את האכילה לסעודה שאינה נגמרת עד שיברכו ברכת המזון שחיובה מהתורה.

סעיף א

^אשנים שאכלו, אף על פי שבברכת 'המוציא' פוטר אחד את חבירו (א), מצוה ליחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו (ב). ^בבמה דברים אמורים, כשהיו שניהם יודעין לברך ברכת המזון (ג), אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע, מברך היודע ויוצא השני (ד) ^גאם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך (ה); ^דוצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר (ו). הגה: וצריך המברך שיכוין להוציאו (ז) (מרדכי ריש פרק שלשה שאכלו, וב"י בשם סמ"ג). ^האבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה (ח). ^ואבל שלשה שאכלו אינם רשאים ליחלק (ט). ושנים שאכלו, ^זמצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון (י). ^חוכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק, שכולם נתחייבו בזימון (יא). ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים, הגה: דאז יכולים ליחלק, אם ירצו (רש"י שם). ונראה לי דהוא הדין בששה אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים (יב), כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ^טומצוה לחזר אחר עשרה (יג). ^יומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך, ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם (יד), יכולים ליחלק לחבורות של שלשה שלשה ולברך בנחת (טו) כדי שלא ישמע בעל הבית, ^כוזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך (טז).

^אברכות מ״ה ע"ב לפירוש התוספות והרא״ש והרשב"ם והמרדכי ורבינו יונה.  ^בשם בגמרא.  ^גתוספות והרא״ש ורבינו יונה והמרדכי.  ^דמרדכי בשם רבינו מאיר.  ^הטור.  ^וברכות מה ע"א.  ^זהרא״ש שם ממשמעות הגמרא ומההיא דחולין ק״ו ע"א.  ^חברכות נ"א ע"א.  ^טהגהות מימוניות ברכות פרק ה' מההיא דברכות נ׳.  ^יברכות נ"א ע"א.  ^כהרא״ש שם.

• את חברו – כפי שראינו בהקדמה לסימן, שאפילו שנים שאוכלים לחם יחד, יכול האחד להוציא את חברו בברכה ראשונה.
• לעצמו – ועד שיהיו שלושה אין כאן קבוצה, וכמו בשאר ברכות אחרונות כל אחד יברך לעצמו
• ברכת המזון – ואז גובר העיקרון שכל אחד צריך לברך לעצמו, ואין אחד יכול להוציא את חברו בברכה המזון.
• ויוצא השני – שכיוון שאינו יודע לברך הקלו בו חכמים כדי שיוכל לצאת ידי חובה. ונראה שבמקרה זה יש כאן צד ערבות המאפשר שאחד יברך ויוציא את חברו ידי חובה.
• שאינו יודע לברך – כי אם אינו מבין את המילים אינו יכול לכוון לצאת ידי חובתו, ובמקרה כזה עדיף שיאמר את עיקר ברכת המזון בשפה שהוא מכיר[2].
• לכל מה שיאמר – כיוון שהשומע אינו יוצא ידי חובתו אלא אם הוא מכוון לצאת ידי הברכה. ואין די בשמיעה פסיבית, אלא יש צורך בכוונה שיש בה חיבור עם המברך, ובכך מילותיו של המברך נחשבות כמילותיו שלו. ויש לכוון לכל מילה, אחרת ניתק החיבור בינו לבין המברך[3].
• שיכוון להוציאו – בנוסף לכוונת השומע לצאת. תוספת זו של הרמ"א מבארת את דברי המחבר.
• בשמיעה – כיוון שיציאה ידי חובה היא רק בשמיעה שיש בה הבנה, ואם אינו מבין כאילו לא שמע. אבל אם קורא בעצמו את המילים, יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין.
• ליחלק – הזימון אינו רק אפשרות של האחד להוציא את חבריו, ויש גם חובה לזמן. ופרטי דין הצירוף יחד מוסברים בהמשך הסימן ובסימן הבא.
• שיצטרף עמהם לזימון – על ידי שיאכל עמם דבר מה, כמבואר בסימנים הבאים, ויזכה אותם במצוות הזימון. ואם לא מצאו, יברך כל אחד לעצמו.
• נתחייבו בזימון – ואם יתחלקו, חלקם לא יוכלו לזמן אף שהתחייבו בזימון.
• נחלקים – אין עדיפות לשני זימונים, ועדיף שיזמנו יחד ויתקיים "ברוב הדרת מלך", אולם מכל מקום מותר להיפרד. זו גם דעת המחבר.
• אחר עשרה – אך אין בדבר חיוב.
• ויקפיד עליהם – כיוון שבעל הסעודה מעוניין שיברכו כולם יחד.
• בנחת – כלומר בלחש.
• מפי המברך – במקרה שאין המסובים יכולים לשמוע כראוי את המברך, עדיף שיזמנו בשלושה כדי שישמעו כראוי, אף שיפסידו את הזימון בעשרה. ולא הקפידו שיתחלקו לקבוצות של עשרה, משום שיש בכך עלבון לבעל הבית. מדין זה ניתן ללמוד עד כמה מתחשבת ההלכה ברגשות האנשים.

סעיף ב

^לאפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד, אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם, או שאחד קבע תחלה ואחר כך קבעו השנים עמו – אינם רשאים ליחלק, כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה (יז). ומכל מקום אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק (יח), אלא אם כן הוא שמש (יט). הגה: ומכל מקום, [אפילו] כל מקום שרשאין ליחלק עדיף טפי לזמן, משום ד'ברוב עם הדרת מלך' (כ) (ב"י).

^להרא״ש שם ורבנו ירוחם.

• בגמר האכילה – כלומר: חובת הזימון קיימת גם אם לא התחילו כל הסועדים לאכול יחד, ודי שאכלו יחד באותו שולחן בשלב כלשהו בארוחה. לכן במקומות הקבועים לסעודה, כמו חדרי אוכל בישיבות או במקומות עבודה, האוכלים באותו שולחן חייבים לזמן, אף על פי שלא ישבו יחד מראש, והם אינם משוחחים ביניהם במהלך סעודה.
• רשאים ליחלק – כאן מלמדנו המחבר שרק קביעות מחייבת זימון; ואם אכלו באותו שולחן בלי קביעות (כגון שאחד אוכל בחיפזון, או שאינו מעוניין בחברת האחרים ורק במקרה הוא סמוך להם בשולחן) אין חיוב לזמן, אבל מותר לזמן, ומצווה לעשות כן. מכאן למדנו שמי שאינו רוצה להצטרף לזימון ויודע זאת מראש, כגון שהוא מוזמן לחתונה שרוצה לצאת מוקדם, או שאוכל בחדר אוכל משותף, יתנה מראש שאינו רוצה להצטרף לזימון[4]. ודינם של סועדים שאינם אוכלים באותו שולחן מבואר בסימן קצ"ה.
• שמש – הוא המלצר. ואם הוא אוכל עם הסועדים נחשבת אכילתו לקביעות וחייב להצטרף לזימון, אף שרוב הסעודה הוא עומד ומשרת את הסועדים, כיוון שגם הבאת המזון נחשבת לקביעות.
• הדרת מלך – וכן משמע גם מדברי המחבר, שגם במקום שרשאים להתחלק – כגון אם אכלו ששה, או שאכלו בשולחן אחד ללא קביעות – ראוי שיזמנו יחד.

סעיף ג

^מאם היו רוכבים ואמרו נאכל (כא), אף על פי שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות – מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד (כב); אבל אם היו הולכים ואוכלים – לא (כג). ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אף על פי שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפים (כד). הגה: המנהג שלא לזמן בבית גוי. ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית גוי משום יראת הגוי, והוי כאלו אכלו בלא קבע (כה); ועוד, דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו 'הרחמן יברך בעל הבית הזה' (כו), ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל אחד לבדו. ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מכל מקום מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד (כז).

^מרבנו יונה.

• ואמרו נאכל – כלומר: חבורת רוכבים שהחליטה לעצור במקום מסוים ולאכול, בלי לרדת מהסוסים או מהחמורים.
• במקום אחד – עצירתם יחד כדי לאכול נחשבת לקביעות וחייבים בזימון, אף שאינם אוכלים סביב שולחן.
• לא – כיוון שאכילה תוך כדי הליכה או רכיבה אין בה קביעות.
• אינם מצטרפים – לסיכום, הכלל הוא שהאוכלים יחד על שולחן אחד או בקביעות אחרת המצרפת אותם יחד, בין בתחילת הסעודה, בין באמצעה ובין בסופה, מחויבים בזימון, ואם לאו אינם מזמנים.
• בלא קבע – הרמ"א נותן שני טעמים למנהג שלא לזמן בבית גוי. הטעם הראשון הוא שהאכילה בבית עובד כוכבים היא חפוזה, משום הפחד מהגוי, ואכילה כזו אין בה קביעות. טעם זה שייך רק בבית הגוי, ולא במקומות ציבוריים כמו במסעדות או בבתי מלון היום.
• בעל הבית הזה – גם טעם זה אינו שייך כיום, כשהגוי אינו מבין את הברכות. ויש להוסיף שבגוים של זמננו, שאינם עובדים עבודה זרה, אפשר שאין מניעה לברכם. לכן כתבו הפוסקים[5] שמנהג זה כבר אינו נוהג, ומזמנים גם בבית גוי.
• ביחד – מדברים אלו של הרמ"א יש ללמוד על כוח המנהג, אף שטעמו אינו ברור כל כך. לעתים ממשיכים לקיים את המנהג גם אם אין טעמו משכנע, כדי שלא להוציא לעז על מנהגם של קדמונים. ואולם כבר כתבנו שכאן כתבו הפוסקים שיש לזמן גם אם אוכלים בבית של נכרי, משום שכאן המציאות השתנתה, וכבר אין כוח למנהג זה לבטל את מצוות הזימון.

סעיף ד

^נשלשה שישבו לאכול (כח) וברכו ברכת 'המוציא', אפילו כל אחד אוכל מככרו (כט) ואפילו לא אכל עדיין כזית פת (ל), אינם רשאים ליחלק (לא).

^נברכות נ ע"א לפירוש הרא״ש ועל פי הירושלמי.

• לאכול – באותו שולחן.
• מכיכרו – שכל אחד אוכל את המאכלים שהביא עמו.
• כזית פת – ואחרים, שאכלו כזית, מחויבים בברכת המזון.
• ליחלק – וכיוון שהתחילו לאכול יחד לא ילך עד שיזמנו , ואף שאוכלים ממקורות שונים.

סעיף ה

(לב) ^סשלשה שבאו משלש חבורות של שלש שלש בני אדם, ונתחברו אלו השלשה (לג) – ^עאם זימנו עליהם במקומם, כגון שהפסיקו כל אחד לשנים [עד שאמרו 'הזן'] (לד), שוב אינם יכולים לזמן אפילו אכלו אחר כך יחד וגמרו סעודתן (לה); ואם לא זימנו עליהם במקומם, חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק, ^פואפילו לא אכלו אלו ההשלשה ביחד משנתחברו (לו).

^סברכות נ ע"א.  ^עשם בתוספות.  ^פשם ברש״י.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה והסעיף הבא עוסקים באנשים שהתחייבו בזימון בחבורות נפרדות, אך לא זימנו, ולאחר מכן הצטרפו יחד לחבורה חדשה. מציאות זו אינה שכיחה, אך אפשר ללמוד ממנה את העיקרון שאחר שאדם התחייב בזימון, הרי החיוב חל עליו בכל מקרה. ומכאן גם למדנו שאין לזלזל במצווה חשובה זו.
• ונתחברו אלו השלושה – כלומר: שלוש חבורות שונות התחייבו בזימון, ואחד מכל חבורה פרש קודם שבירך, ושלושת הפורשים הצטרפו יחד לשולחן אחד.
• עד שאמרו 'הזן' – כלומר שבכל חבורה זימנו לפני שהשלישי פרש, והפורש ענה לזימון אך לא בירך ברכת המזון[6].
• וגמרו סעודתן – וגם אם אכלו יחד לחם במקום החדש אינם יכולים עוד לזמן. והטעם, שהאוכל במקום החדש נחשב כממשיך את סעודתו הראשונה – ועליה הוא כבר זימן, ואי אפשר להתחייב פעמיים בזימון על אותה הסעודה.
• משנתחברו – כיוון שחל על כל אחד מהם חיוב זימון מאכילתו הראשונה, וחיוב זה לא התבטל עד שיזמנו.

סעיף ו

^צשלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה (לז), ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת, וזימנו השלשה הנשארים – פרח זימון מינייהו, כיון שחבריהם זימנו (לח). ^קוהוא הדין אם לא היו בכל חבורה אלא שלשה, והלך אחד מכל חבורה קודם זימון, ונתחברו אלו השלשה ובא אחד לכל חבורה ונצטרף עם שנים הראשונים וזימנו יחד (לט) – פרח זימון מאלו השלשה, כיון שכבר זימנו חבורתם, אף על פי שלא זימנו עמהם (מ). הגה: שלש חבורות שאכלו, ובכל חבורה שלשה בני אדם, אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד, דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אחר כך (מא); אבל אם היה בכל חבורה ארבעה, מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד, והנשארים יזמנו כל חבורה במקומה (מב) (ב"י בשם הרשב"א).

^צכן פירוש רבינו יהודה והביאו הרא״ש שם ורבנו יונה.  ^קרבנו יונה שם.

• ארבעה – והארבעה התחייבו בזימון כחבורה אחת.
• שחבריהם זימנו – בסעיף הקודם למדנו את דין הפורש מחבורה שאינה יכולה לזמן בלעדיו; כאן אנו למדים שאם בקבוצה הראשונה זימנו, אף שעשו זאת ללא הפורש, הרי שפרחה ממנו חובת הזימון.
• וזימנו יחד – המקרה דומה לסוף הסעיף הקודם, ששלושה סועדים פרשו משלוש חבורות של שלושה קודם הזימון, והצטרפו יחד. אלא שכאן החבורות הראשונות זימנו כל אחת ללא הפורש, משום שלכל חבורה הצטרף אדם שהשלים להם את הזימון.
• עמהם – כיוון שהקשר לחבורה הראשונה עדיין קיים, וחובת הזימון של הפורש נובע ממנה. ממילא אם אותה חבורה זימנה –אפילו בצירוף אדם נוסף – פרח הזימון מהחבורה כולה.
• לזמן אחר כך – שהלא כל פורש פוגע בחבורתו. דין זה מוסכם על המחבר.
• במקומה – הרמ"א חולק בכך על המחבר, ולדעתו אם פרש אחד מארבעה הוא מנתק בכך את הקשר מחבורתו הראשונה, ואף אם הם זימנו לא פרח החיוב ממנו[7].

חובת הזימון (קצ"ג)

1. שלושה שאכלו יחד באותה שולחן מצווה עליהם לזמן, ואסור לאף אחד מהם לברך ללא זימון [א]. ודין זה נכון גם אם כל אחד אוכל בנפרד מהאוכל שלו [ד].
2. אם מספר הסועדים הוא בין שישה לתשעה, יכולים שלושה סועדים ומעלה לזמן לעצמם, כל עוד נשארים לפחות שלושה בקבוצה השנייה. אולם אם החבורה מונה עשרה, הרי נתחייבו כולם בזימון בעשרה, ולא יפרשו מהחבורה עד שהחבורה תמנה לפחות עשרים, ואז יכולים עשרה לפרוש [א]. וגם במקום שמותר להתחלק, עדיף לזמן בחבורה גדולה [ב].
3. לשלושה מותר לזמן גם אם אכלו רק חלק מהארוחה יחד, וגם אם הזדמנו במקרה לאכול יחד. אולם אין עליהם חובה לזמן אם לא אכלו יחד באופן שיש בו קביעות [ב].

[1] אמנם למעשה כיום איננו מיישמים תמיד הלכה זו, כיוון שיוצא אדם בברכת חברו רק אם כיוון המברך להוציא והשומע ולצאת, ויש קושי מסוים לכוון.

[2] כפי שהתבאר בתחילת סימן קפ"ה; ויעויין גם בדברינו סימן קפ"ז ס"ק ג.

[3] ועיין סימן רי"ג סעיף ג: "אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו יענה אמן, אלא אם כן שמעו מתחילתה ועד סופה". ועיין דברינו בספרנו "בעקבות המחבר" מעמוד ל"ו. ועיין גם סימן קפ"ג סעיף ו.

[4] על פי אגרות משה או"ח חלק א' סימן נו (ומביא לכך מעין ראיה מדברי הרמ"א לקמן בסעיף ג', שכתב על האוכל בבית הגוי "והוי כאילו אכלו בלא קבע").

[5] מביאם משנה ברורה ס"ק כז.

[6] המילים "עד שאמרו הזן" אינם במהדורות הראשונות של השו"ע, ונוספו מדפוס קראקא שנת ש"מ (ראה שו"ע השלם הערה י"ח). כנראה התוספת על לפי לשון הטור, שכך כתב. ומשמעות המילים: הפורשים יצאו ידי חובת זימון רק אם המתינו עד שהמברך סיים ברכה ראשונה במילים "הזן את הכל". אולם אין זה נכון לדעת המחבר (סימן ר' סעיף ב) שפסק שהשומעים יוצאים ידי חובת זימון לפני ברכת "הזן". וכן העיר מג"א ס"ק יא.

[7] ויש מפרשים שהרמ"א אינו חולק, אלא מדבר רק במקרה שהחבורה של הפורשים מזמנת לפני שהחבורות הראשונות מברכות. אולם הדבר דחוק בלשון הרמ"א.