סימן קצ"ב – נוסח ברכת הזימון, ובו ב' סעיפים

ברכת המזון היא מצווה מהתורה, הנלמדת מפסוקים בפרשת עקב (דברים ח') העוסקים בשבח ארץ ישראל: "כי  ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים… ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם… ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". עיון בפסוקים מעיד שברכת המזון היא חיוב לעם ישראל להודות לה' על הארץ שנתן לנו. לכן הורו חכמים לזמן, כלומר להצטרף ולברך יחד כדי להודות כעם על ארץ ישראל[1]. לעניין הזימון שלושה נחשבים לקבוצה, דין הנלמד מהפסוק "גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו"[2]; וכשעשרה אוכלים יחד יש כאן קהל ששורה בו השכינה – "במקהלות ברכו א-להים"[3] – ויש לזמן בהזכרת שם ה'.

סימן זה פותח את הלכות הזימון, בהן נעסוק עד סימן ר"א, והוא דן בנוסח הזימון.

סעיף א

^אהיו המסובין (א) שלשה – חייבים בזימון (ב), שאומר אחד מהם: 'נברך שאכלנו משלו', והם עונים ואומרים: 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו', ^בוהוא חוזר ואומר: 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו (ג). ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם הזן את העולם' וכו'. ^גואם הם ארבעה, יכול לומר: 'ברכו שאכלנו משלו', ^דאבל יותר טוב לומר 'נברך', שלא להוציא עצמו מן הכלל (ד).

^הואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר: 'נברך א-להינו' וכו', והם עונים ואומרים: 'ברוך א-להינו' וכו'. ^וואין לומר 'נברך לא-להינו' בלמ"ד (ה). ^זובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים. ^חוכל המשנה מזה הנוסח, כגון שאומר: 'נברך על המזון שאכלנו' (ו), או שאומר: 'למי שאכלנו משלו' (ז), או שאומר במקום 'ובטובו' – 'מטובו' (ח), או במקום 'חיינו' אומר 'חיים' (ט), הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים את השם יכול לומר: 'נברך א-להינו על המזון שאכלנו משלו' (י).

^אברכות מ״ה ע"א.  ^בשם [מ"ו ע"ב] לפירוש הרי״ף.  ^גשם מ״ט ע"ב [במשנה].  ^דשם [בגמרא].  ^השם [במשנה].  ^ושם בתוספות. ^זשם במשנה. ^חשם נ׳ ע"א.

• המסובין – משמעו כאן: אנשים שאכלו באותו שולחן.
• חייבים בזימון – כשמסיימים שלושה שאכלו יחד את הסעודה ורוצים לברך ברכת המזון, עליהם לברך יחד, ולומר את הנוסח המובא בהמשך.
• ובטובו חיינו – עד כאן נוסח הזימון, וההמשך הוא תחילת ברכת המזון. הנוסח שהביא המחבר הוא הזימון עצמו, אך נהוג להקדים לו הזמנה לזימון. נוסח אחד של הזמנה הוא שהמזמן מכריז "רבותי נברך", המסובים עונים את הפסוק (תהילים קי"ג, ב): "יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם", המזמן חוזר על הפסוק, מוסיף "ברשות רבותי", ואומר את נוסח הזימון. נוסח אחר של הזמנה הוא שהמזמן אומר "הב לן ונבריך למלכא א-להא קדישא", המסובים עונים "שמיים", המזמן מוסיף "ברשות מלכא א-להא קדישא וברשות מורי ורבותי", ואומר את נוסח הזימון.
• מן הכלל – וכך נוהגים.
• בלמ"ד – כי מברכים את ה', ולא לה'.
• המזון שאכלנו – נוסח זה אסור, כי הוא עשוי להתפרש שמברך את בעל הסעודה על המזון שאכלנו. בסוף הסעיף מתבאר שבעשרה אפשר לומר נוסח זה, שכיוון שאומר "נברך א-להינו שאכלנו משלו" אי אפשר לטעות בהבנת המשפט.
• שאכלנו משלו – גם מניסוח זה עשו להשתמע שמברך את בעל הסעודה.
• מטובו – כך נשמע שכוונתו לחלק מטובו, בעוד שכוונת המילה "ובטובו" היא בזכות טובו.
• חיים – ואין לומר "ובטובו חיים", אלא יכליל במפורש את הסועדים: "ובטובו חיינו".
• שאכלנו משלו – כללו של דבר הוא שלא לשנות מהנוסח המקובל בסידורים, כל אחד לפי מנהגו.

סעיף ב

^טאם טעו המזמן בעשרה והעונים, ולא הזכירו 'א-להינו', אין יכולים לחזור (יא); אבל אם עדיין לא ענו אחריו, יחזור ויזמן בשם (יב).

^טארחות חיים.

• לחזור – כיוון שגם אם זימנו בלי הזכרת ה' הרי זה נחשב זימון, אלא שהפסידו את הזכרת שם ה'.
• ויזמן בשם – שכיוון שהזימון עדיין לא תם יכול לתקן את שהחסיר.

1. שלושה שאכלו יחד על אותו שולחן חייבים לזמן. ואם הם עשרה, יזכירו שם א-להים בזימון [קצ"ב, א].
2. יש לזמן כפי הנוסח בסידורים, ואין לשנות ממנו [א].
3. אם אכלו עשרה וטעו ולא הזכירו שם א-להים בזימון, לא יחזרו. אולם אם המזמן טעה והמסובים טרם ענו – יכול המזמן לחזור ולזמן שנית [ב].

[1] הגמרא (ברכת מח ע"ב) לומדת מהפסוק "… וברכת את ה' א-להיך" את חיוב לזמן, ומכאן המקור לפירושנו. יש ראשונים (מובאים בטור בסימן קפ"ח) שמבינים שזהו לימוד גמור, ולדעתם חובת הזימון היא מהתורה. ולהלכה מקובל שהחיוב מדרבנן.

[2] הפסוק בתהילים ל"ד, ד. הלימוד בברכות דף מה ע"א, מכך שהאחד אומר לפחות לשניים "גדלו לה' אתי".

[3] על פי דברי הירושלמי (ברכות פרק ז' הלכה ג): "במקהלות – בכל קהילה וקהילה", לפי הסברו של הפני משה, שאלו דברי חכמים החולקים על ר"י הגלילי.