סימן קצ"ט – על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים, ובו י"א סעיפים

הכלל הבסיסי בסימן זה הוא שמצטרף לזימון רק מי שמחויב בברכת המזון. בסימן זה רשימה של אנשים שאף שחבריהם לסעודה חייבים בברכת המזון, הם עצמם אינם חייבים, ולכן אינם מצטרפים לזימון.

סעיף א

^אהשמש שאכל כזית, מזמנין עליו (א).

^אברכות מ״ה ע"א.

• מזמנים עליו – אף על פי שהמלצר לא ישב עמם במהלך הארוחה, כיוון ששירת אותם וגם אכל בעצמו, הוא נחשב כחלק מהחבורה ומצטרף לזימון.

סעיף ב

^בכותי (ב) בזמן הזה, הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו (ג).

^בהרי״ף והרא"ש בברכות שם, מחולין דף ו ע"א.

• כותי – הם השומרונים, שעליהם מסופר בספר מלכים ב' (פרק י"ז) שהביאם מלך אשור מכּוּתָה לשומרון בזמן גלות בבל, ושם התגיירו מפחד מאריות שהיו הורגים בהם.
• ואין מזמנים עליו – במשנה נאמר שהכותי מצטרף לזימון, אולם מסבירים הראשונים שבזמן המשנה הם נחשבו כיהודים, אולם בהמשך התרחקו מהיהדות, והיום הם נחשבים לגויים.

סעיף ג

^געם הארץ גמור, מזמנין עליו בזמן הזה (ד).

^גתוספות בברכות מ״ז ע"ב, והרא״ש.

• בזמן הזה – עם הארץ הוא יהודי שאין לו ידיעה בענייני דת כלל, אך כמובן שהוא חייב במצוות. בגמרא נאמר שעם הארץ אינו מצטרף לזימון, אולם ביארו הראשונים שבזמן התלמוד עמי הארצות היו אויבי התורה והחכמים, ולכן לא יכלו לצרפם; אולם כיום יש לצרפם, כדי לא ליצור פירוד בעם ישראל. מכאן נלמד שלמעשה אפשר גם לזמן עם אדם שאינו מקיים מצוות, ואפילו מחלל שבת, מפני שכולם נחשבים היום כחוטאים מפאת חוסר הבנה, ולא כדי להכעיס.

סעיף ד

נכרי אין מזמנין עליו (ה), ^דואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו (ו). אבל גר גמור מזמנין עליו, ויכול לברך ברכת המזון ^הולומר 'על שהנחלת לאבותינו' (ז).

^דברכות מ״ז ע"ב [ודין הנכרי במשנה ברכות מ"ה ע"א].  ^התוספות בשם ר״י בבבא בתרא פא ע"א, וכן הסכמת הפוסקים.

• אין מזמנין עליו – כיוון שאינו חייב בברכת המזון.
• אין מזמנין עליו – כיוון שכל עוד שלא טבל תהליך הגיור לא נגמר, ועדיין אינו חייב במצוות.
• על שהנחלת לאבותינו – גר הוא כיהודי לכל דבר; הצורך להדגיש שהוא יכול לזמן ולברך הוא משום שיש דעה הסוברת שאינו חייב בברכת המזון, כי ברכת המזון היא הודאה על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו, והגרים אינם צאצאים ביולוגיים של האבות. אך להלכה נפסק שגר הוא בנו של אברהם אבינו, ויכול לזמן ולומר "לאבותינו".

סעיף ה

^ואונן (ח) בחול, שהוא פטור מלברך (ט), אין מזמנין עליו (י).

^וברכות י"ח ע"א, ומועד קטן כ״ג ע"ב.

• אונן – אדם שנפטר עליו אחד מקרוביו מדרגה ראשונה קרוי אונן מרגע הפטירה עד הקבורה. אונן פטור ממצוות העשה, וביניהן מברכת המזון.
• פטור מלברך – דיני אוננות אינם חלים בשבת וביום טוב, ובהם גם אם המת טרם נקבר, חייבים האוננים במצוות ובברכות. חול המועד, חנוכה ופורים דינם כימי חול לגבי דין אנינות.
• אין מזמנים עליו – לפי הכלל שכל הפטור מברכת המזון אינו מצטרף לזימון.

סעיף ו

^זנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם (יא), אבל מזמנין לעצמן (יב). ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים (יג), אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ^חובלבד שלא יזמנו בשם (יד).

^זמשנה ברכות מ״ה ע"א [ודין מזמנין לעצמן שם ע"ב].  ^חרמב״ם פרק ה' מהלכות ברכות.

• אין מזמנין עליהם – כלומר שאינם מצטרפים לזימון, שאם אכלו שני גברים עם נשים וקטנים, אין הם מצטרפים לשלושה. והטעם שאישה אינה מצטרפת אף על פי שחייבת בברכת המזון הוא שהאיש חייב בברכת המזון מהתורה, והאישה ספק אם חייבת מהתורה[1]. גם קטנים אינם מצורפים לזימון, מפני שאינם חייבים בברכת המזון בפרט ובמצוות בכלל, אלא מדין חינוך[2]. אולם בסעיף י' מתבאר שלדעת המחבר, קטן היודע למי מברכים מצטרף כשלישי.
• מזמנין לעצמן – כלומר: שלוש נשים או שלושה עבדים מצטרפים לזימון בפני עצמם. ובסעיף הבא מתבאר שאמנם מותר להם לזמן, אלא שאינם חייבים בכך. אולם חבורה של קטנים אינה מזמנת[3].
• פריצותא דעבדים – תמיד קיים חשש של פריצות מצד העבדים[4], ולכן אין זה טוב שחבורת נשים ועבדים תאכל יחד.
• שלא יזמנו בשם – זימון בשם, כשאר דברים שבקדושה, צריך מנין של עשרה גברים בני חורין[5].

סעיף ז

נשים מזמנות לעצמן, רשות (טו). אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו (טז). הגה: אף על פי שאינן מבינות (יז) (הרא"ש ומרדכי ריש פרק שלשה שאכלו בשם רש"י).

^טסמ״ג בשם ר״י מההיא דערכין ג׳ ע"א.

• רשות – במהלך הדורות נשים לא נהגו לזמן; והטעם לכך, שבהרבה מקומות כלל לא לימדו נשים לקרוא. כיום נשים מבינות ולומדות, וודאי שראוי שיקיימו מצווה חשובה זו, ובמיוחד שיש מהראשונים הסוברים שנשים חייבות לזמן.
• בזימון שלנו – כלומר שנשים שאכלו יחד עם שלושה גברים חייבות בזימון, ויוצאות ידי חובה בכך שעונות לזימון הגברים.
• שאינן מבינות – יש כאן עדות על המצב העגום של השכלת הנשים בזמן הרמ"א. הן לא למדו ולא יכלו לקיים מצוות שהן חייבות בהן, ומצבן זה מבאר כמה הלכות שנאמרו על נשים. וברוך ה' מצב זה השתנה היום.

סעיף ח

^יאנדרוגינוס (יח) מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים (יט).

^ימההיא ראש השנה כ״ט ע"א לעניין שופר.

• אנדרוגינוס – הוא אדם שיש לו סימנים חיצוניים הן של גבר והן של אשה.
• ולא לנשים – אנדרוגינוס הוא מין בפני עצמו מבחינה הלכתית, ולכן אינו מצטרף לזימון לא עם שני גברים ולא עם שתי נשים; אך שלושה אנדרוגינוסים יכולים לזמן.

סעיף ט

טומטום (כ) אינו מזמן כלל (כא).

^כראש השנה כ"ט ע"א.

• טומטום – הוא אדם שאין לו לא סימני גבר ולא סימני אישה.
• כלל – מבחינה הלכתית יש ספק האם טומטום הוא גבר (ואיברו נחבא), או שהוא אישה. לכן אפילו חבורת טומטומים אינם יכולים לזמן ביניהם, משום הספק שמא חלקם גברים וחלקם נשים.

סעיף י

^לקטן שהגיע לעונת הפעוטות (כב) ויודע למי מברכין, מזמנין עליו, ומצטרף בין לשלשה בין ^מלעשרה (כג). הגה: ויש אומרים דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה, דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא שתי שערות (הרא"ש ומרדכי פרק שלשה שאכלו, וטור), וכן נוהגין ואין לשנות (כד). חרש ושוטה, אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזמון, אף על פי שאין החרש שומע הברכה (כה) (מהרי"ל).

^לברכות מ״ח ע"א.  ^מרמב"ם שם.

• לעונת הפעוטות – כתבו הפוסקים שהיא בסביבות גיל שש-שבע[6].
• בין לעשרה – אף שראינו בסעיף ו' שקטנים אינם מצטרפים לזימון, שהלא אינם חייבים במצוות, תיקנו חכמים שאם חסר אחד לזימון, קטן המבין למי מברכים יכול להצטרף. ההבדל בינו לבין שאר הפטורים, הוא שהקטן עתיד להתחייב. ואמנם ראינו שמרן פסק שקטן אינו מצטרף למניין[7], אך שם מדובר בדברים שבקדושה, שתקנת חכמים היא שצריכים עשרה בני חיוב, כי השכינה שורה דווקא במקום שיש בו עשרה גברים גדולים. ולעומת זאת בזימון, שהוא מצווה אך אינו נחשב לדבר שבקדושה, ראו חכמים להקל ולצרף קטן אחד.
• ואין לשנות – לדעת הרמ"א קטן אינו יכול להצטרף לזימון, כדין כל הפטורים מברכת המזון[8].
• שומע את הברכה – כיוון שחובת הזימון נוצרת מכך שאכל עם האחרים, והעובדה שאינו שומע אינה מבטלת את החיוב בעבור האחרים.

סעיף יא

^נמי שנידוהו על עבירה (כו), (בזמן שהותר מצד השררה) (כז) אין מזמנין עליו (כח).

^נהריב״ש בתשובה ושאר פוסקים. עין בסימן נ״ה [סעיף י"ב].

• על עברה ­– בסמכות בית הדין לגזור נידוי על אדם בנסיבות מסוימות. על אדם זה מוטלות מגבלות רבות, שעיקרן הרחקה מהקהילה, למשל במניעתו מלהצטרף למניין[9].
• מצד השררה – פירוש המילים: בזמן שהשלטונות (של הגויים) מתירים לנדות אדם. מילים אלו אינן מצויות ברוב המהדורות, ולא יצאו מתחת יד המחבר, אלא נוספו בגלל פחד מהאומות שבקרבן חיו היהודים, ולא הרשו לקהילות להעניש אדם שלא על ידי ערכאות המדינה.
• אין מזמנין עליו – סעיף זה כמעט אינו מעשי כיום, משום שהטלת נידוי הינה נדירה מאוד. ואולם הדבר אפשרי לעיתים רחוקות, כגון בית דין המנדה גבר שמחויב לתת גט לאשתו ואינו מציית. ואז אכן אין לצרפו למניין ולזימון.

על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים (קצ"ט)

1. אדם שאינו מחויב במצוות ברכת המזון אינו מצטרף לזימון [(הק)].
2. מי שאינו מברך משום שאינו מכיר את המצוות, וכן חילוני, אפשר לצרפו לזימון [ג].
3. גר שמל וטבל, הרי הוא כיהודי לכל דבר. ואם טרם מל או טבל – אינו מצטרף [ד].
4. אונן שמתו מוטל לפניו אינו מצטרף לזימון [ה].
5. נשים אינן משלימות זימון לגברים לשלושה או לעשרה [ו]. אולם הן חייבות בזימון, ולכן אם אכלו יחד עם שלושה גברים יצאו ידי חובה בזימון הגברים, ואם אכלו שלוש נשים ללא גברים יכולות לזמן לעצמן [ז].
6. קטנים אינם מצטרפים לזימון [ו]. אולם אם חסר אחד למניין שלושה או לעשרה, לדעת המחבר אפשר לצרף קטן שיודע למי מברכים, ולדעת הרמ"א לא [י].

[1] כפי שכתב המחבר בתחילת סימן קפ"ו. וגם שני גברים שחייבים מדרבנן, כגון שאכלו פחות מכדי שביעה, אינם מצרפים אישה לזימון, משום שאינו דומה החיוב מדרבנן שלהם (שמשתנה אם יאכלו עוד קצת), לחיוב מדרבנן של נשים. בפוסקים נאמר כאן גם טעם "משום פריצות", אבל נראה שנאמר בעיקר על צירוף נשים ועבדים, משום "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (עיין רבנו מנוח על הרמב"ם הלכות ברכות פרק ה הלכה ז). ואולם, בבית יוסף משמע שגם הטעם שנשים אינן מצטרפות לגברים קשור בטעם הפריצות; וצריך לתת טעם לדברים, במיוחד לאור ההלכה שנשים האוכלות יחד עם שלושה גברים חייבות בזימון, ויוצאות בזימון הגברים, ואין רואים בכך פריצות. הסבר הדברים הוא שכל דין זימון מבוסס על חיבור בין הסועדים, ואין זה מכובד לראות נשים וגברים כחבורה אחת. ואף שכמובן בתוך משפחה אין בכך בעיה, לא חילקו חכמים. והטעם שביארנו הוא על פי המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן רכ"ז).

[2] שו"ע קפ"ו, ב.

[3] וכך עולה מהלשון בסוף הסעיף: "נשים לעצמן ועבדים לעצמן", ולא מוזכר שגם קטנים לעצמם.

[4] סתם "עבדים" בהלכה הם עבדים כנעניים, שחייבים במצוות כאישה. ובזמן הזה אין לנו עבדים.

[5] כמה קשה לקבל דין זה היום, במציאות חברתית השואפת לשוויון גמור בין גברים לנשים, ולאחר שטושטשה המציאות שבה עיקר תפקידו של הגבר היה בחוץ, לבנות ולפתח את העולם, ועיקר תפקידה של האישה היה לדאוג לצד הפנימי של הזהות היהודית, והיא הנהגת הבית והמשפחה. ועדיין, הלכה זו מלמדת אותנו שאף שהגבולות הברורים כבר אינם, יש לשמור על ההבדלים בין המינים.

[6] מקור הביטוי במשנה (גיטין פ"ה מ"ז): "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר".

[7] סימן נ"ה סעיף ד.

[8] קצת קשה, שבהלכות תפילה (שם) פסק הרמ"א שבשעת הדחק אפשר לצרף לתפילה תשעה וקטן. ונראה שאם רוצים להתפלל ויש רק תשעה מתפללים, הרי זו שעת הדחק; אולם לזימון אף פעם אין "שעת דחק", אלא פשוט לא יזמנו.

[9] תוקף הנידוי הוא מדרבנן, והתבאר בשו"ע יורה דעה סימן של"ד.