סימן ק"ו – הפטורים מהתפילה, ובו ג' סעיפים

סימן זה דן בחיוב התפילה בעבור אדם העוסק במצווה, וכן בעבור נשים, קטנים ומי שתורתו אומנותו. הדיון במעמדם של כל אלו לגבי תפילה יתייחס מטבע הדברים גם למעמדם לגבי קריאת שמע.

סעיף א

כל הפטורים מקריאת שמע (א) פטורים מתפלה (ב), וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפלה; ^אחוץ מהמלוין את המת ^בשאין למיטה צורך בהם, שאף על פי שהם חייבים בקריאת שמע, פטורים מתפלה (ג).

^אברכות י״ז ע"ב.  ^ברמב״ם פרק ו מהלכות תפילה.

• מקריאת שמע – כגון חתן והעוסקים במצווה, כפי שהתבאר בסימנים ע'-ע"ב (ודין נשים וקטנים מבואר בסעיף הבא).
• פטורים מתפילה – שהלא קריאת שמע חמורה מתפילה, מפני שבקריאת שמע אף הנוסח הוא מהתורה. והפטור מקריאת שמע – קל וחומר שפטור מתפילה. והעוסקים במצווה הפטורים מהתפילה אינם צריכים להשלים את התפילה בתפילה הבאה, כי אין זו שגגה, אלא שבזמן התפילה היו פטורים מן הדין[1].
• פטורים מתפילה – מדובר באנשים המקיימים את מצות ליווי המת, אולם אינם נושאים את המיטה בעצמם, וראינו בהלכות קריאת שמע (תחילת סימן ע"ב) שהם חייבים בקריאת שמע, אבל לעניין תפילה נחשבים כטרודים במצוותם, ופטורים[2]. כמובן שלמעשה צריך להשתדל להתארגן בצורה כזו שיתאפשר להתפלל לפני הלוויה או לאחריה.

סעיף ב

^גנשים ועבדים, שאף על פי שפטורים מקריאת שמע – חייבים בתפלה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא (ד). וקטנים שהגיעו לחינוך חייבים לחנכם (ה).

 ^גברכות דף  כ׳.

• שלא הזמן גרמא – לשיטת השולחן ערוך נשים חייבות בתפילת העמידה כמו הגברים, ועליהן לעשות זאת בזמן שקבעו חכמים, ואין בכך הבחנה בין גברים לנשים[3]. ואף שדיניה וזמניה של התפילה הם מתקנת חכמים, היות שעיקר החיוב הוא מן התורה, אין התפילה נחשבת ל"מצות עשה שהזמן גרמא", וחיובה חל על נשים כגברים.

העולה מכאן שנשים חייבות להתפלל את תפלת העמידה פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם אחר הצהריים. ויש מקום לפטור אותן מעמידה של ערבית, הואיל ומעיקר הדין גם לגברים היא רק רשות, אלא שהגברים קיבלו אותה עליהם כחובה. לכן למעשה נשים חייבות בברכות השחר, בפסוק ראשון של קריאת שמע,[4] ובעמידה של שחרית ושל מנחה; ואם רוצות, יכולות להתפלל את התפילה במלואה, ולברך ברכות קריאת שמע. והדבר נכון הן לאשכנזים והן לספרדים[5]. המשנה ברורה כתב שנשים חייבות גם בברכה שלאחר קריאת שמע, שבה מזכירים יציאת מצרים. אולם אין נראה כך מדברי המחבר והרמ"א, שלא כתבו זאת, ונראה שלשיטתם נשים פטורות גם מכך, כי הזכרת יציאת מצרים היא חלק ממצות קריאת שמע[6], שנשים פטורות ממנה.

• חייבים לחנכם – לכל הדעות, בניגוד למחלוקת לגבי קריאת שמע (סימן ע סעיף ב. וראה שם טעם הדבר).

סעיף ג

^דמי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחבריו, מפסיק לקריאת שמע (ו), ולא לתפלה (ז). אבל אנו מפסיקים בין לקריאת שמע בין לתפלה (ח). הגה: ואם לומד לאחרים – אינו פוסק (ט), כמו שנתבאר לעיל סימן פ"ט; ומכל מקום פוסק וקורא פסוק ראשון של קריאת שמע. ואם אין השעה עוברת, ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא קריאת שמע, אינו פוסק כלל (י) (ב"י בשם הר"ן).

^דשבת י״א ע"א.

• לקריאת שמע – שחובת קריאתה היא מן התורה.
• ולא לתפילה – הואיל ויוצאים ידי חובת תפילה מן התורה בתחינה אחת ביום, ואילו נוסח התפילה הוא מדרבנן. ודע שפטור זה למי שתורתו אומנותו נובע מחשיבותה של מצות לימוד תורה, שהיא מצות עשה שחייב בה כל איש מישראל כל ימי חייו. אלא שהפטור נאמר דווקא על רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שקיבלו על עצמם ללמוד כל הזמן, ולא לפסוק מלימודם אלא מתוך אונס, כגון למלאכה הנצרכת כדי לחיות, או לאכילה ולשינה וכדומה. צדיקים אלו פטורים מהתפילה שתיקנו חכמים, כי התפילה מבטלת אותם מלימודם, והעוסק בלימוד פטור ממצווה אחרת שקיומה בפה. אולם כמובן שלימוד התורה אינו פוטר משום מצווה אחרת, בין אם היא מדאורייתא בין אם היא מדרבנן, וגם מי שתורתו אומנותו חייב לאכול מצה ומרור, ליטול לולב כל שבעת הימים, לבקר חולים וכיוצא בזה[7].
• בין לתפילה – שיש הבדל בין כל איש ישראל לבין רשב"י וחבריו. שכל אחד חייב לקבוע זמן ללימוד תורה, אבל אין חיוב ללמוד בכל רגע פנוי, ומותר לעסוק בדברי הרשות, וכל שכן להפסיק לתפילה. ואם כך אמר הבית יוסף על עצמו, על אף שלא פסק פיו מלימוד, מה נאמר אנחנו.
• אינו פוסק – כי המלמד תורה לאחרים מקיים מצווה גדולה, שעליה נאמר: "ותלמוד תורה כנגד כולם", ופטור הוא מתפילה. לכאורה דין זה נאמר גם בזמן הזה, אלא שלמעשה גם גדולי המורים משתדלים שלא לפגוע בחיובם האישי להתפלל. ודין זה מעשי רק במקרים נדירים, כגון שהרב נאנס ולא הספיק להתפלל לפני השיעור, ואז לא יבטל שיעור קבוע לרבים בשביל תפילתו.
• אינו פוסק כלל – אפילו לא לקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע.

הפטורים מהתפילה (סימן ק"ו)

1. העוסק במצווה פטור מתפילה. ואף המשתתפים בלוויה, שחייבים בקריאת שמע, פטורים מתפילה [א].
2. נשים חייבות כגברים בתפילת העמידה של שחרית ומנחה בזמנן [ב].
3. קטנים שהגיעו לגיל חינוך, יש להרגילם במצות התפילה [ב].
4. גם הלומד תורה צריך להפסיק מלימודו כדי להתפלל [ג]. ואין פטוׂר מתפילה בזמן הזה אלא לאדם המלמד תורה לרבים, שאין לו לבטל שיעורו כדי להתפלל [(ט)]

[1] מ"ב ס"ק ג, כף החיים סימן צ"ג אות טו. ויש שכתבו שטוב להתפלל בתפילה הסמוכה תפילת נדבה, אולם יעשה כן רק מי שמתפלל בכוונה.

[2] בסימן ע"ב הסברנו את ההבחנה ביניהן, שבקריאת שמע רק הפסוק הראשון, שהוא דאורייתא, דורש עצירה וריכוז גדול; מה שאין כן בתפילת העמידה, שדורשת מהמתפלל להתעלם לגמרי מן העולם הסובב אותו, ולהשתדל לכוון מתחילתה ועד סופה, ואי אפשר לאמרה בהליכה.

[3] וכך עולה אף מהרמב"ם (הלכות תפילה פרק ו הלכה י), שנשים חייבות לא רק בעצם התפילה, אלא גם בתקנת חכמים כיצד לקיימה. וכך משמע גם מהשולחן ערוך, שחייב כאן את הנשים בתפילה, ולא כתב שיש הבדל בין חיובן לחיוב הגברים. ודע שהמגן אברהם לימד זכות על הנשים שלא נהגו להתפלל בכל יום פעמיים את תפילת העמידה, אלא הסתפקו בתחינה פעם ביום, והסביר שהן חייבות רק בעיקר החובה מהתורה, ולא במה שתיקנו חכמים. אולם אין זו דעת הרמב"ם ודעת השולחן ערוך, אלא זהו לימוד זכות על מנהג שהתפשט מאוד. וודאי היום, כשהנשים יודעות לקרוא וללמוד כמו הגברים, אין מקום לקולא זו. ועיין בהרחבה בספרי 'בעקבות המחבר' בפרק "חיוב תפילה לנשים", החל מעמוד צ"א.

[4] כמבואר ברמ"א בסימן ע סעיף א.

[5] כך פסק כף החיים אות א, והרב אבא שאול ב"אור לציון" חלק ב' עמוד נה. אמנם הילקוט יוסף פסק שלא יברכו. והנוהגות לברך אינן צריכות לבטל מנהגן.

[6] עיין מ"ב סימן ע' ס"ק ב, שמביא בשם השאגת אריה שנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים. ועיין בספרנו "בעקבות המחבר" החל מעמוד נ"ד, שם פירשתי שלדעת הרמב"ם הזכרת יציאת מצרים היא חלק ממצות קריאת שמע, וממילא כפי שנשים פטורות מקריאת שמע כך פטורות מהזכרת יציאת מצרים.

[7] כמפורש בירושלמי ברכות פ"א ה"ב: "ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות …? טעמא דר' שמעון בן יוחי: זהו שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון". ומובא הירושלמי בתוספות במועד קטן דף ט ע"ב, ד"ה "כאן במצווה".