שולחן ערוך כפשוטו
הלכות פסח
סימן תנ"ה – דין מים שלנו, ובו ו' סעיפים
בעשיית המצות שני מרכיבים, הקמח והמים. שני הסימנים הקודמים דנו לגבי הקמח, ובסימן זה דנים לגבי המים. הכלל החשוב הוא, שהמים צריכים להיות צוננים ולא פושרים או חמים. הטעם הוא, שלישה במים מעט חמים, עלולה להחמיץ את העיסה. בזמנם לא היה בבתים ברזי מים או בקבוקי מים, אלא כל אחד שאב מים מבארות או מנהרות. וחששו חכמים שמא טמפרטורת המים הנשאבים תהא פושרת, ולכן התקינו שלא להשתמש במים אלא לאחר שיונחו במקום קריר עד למחרת.
אמנם המציאות היום שונה מאוד. אף אחד אינו שואב מי שתיה מנהרות ובארות, ולרוב, מים אלו גם אינן ראויים לשתיה.
בנוסף, תיאור המציאות, לגבי מים צוננים ולגבי טמפרטורה פושרת, לא תמיד מתאימה למציאות שאנו מכירים. לכן עיקר תשומת הלב צריכה להינתן לחומם של המים, שלא יהיו פושרים, אלא צוננים.
גישתנו בהסברת הסימן היא שאם כי רובו אינו מעשי, בכל זאת נסביר כיצד יש לנהוג כיום למעשה.
סעיף א
אאין לשין אלא במים שלנו (א), בין שהם מי בורות ומעיינות, בבין שהם מי נהרות. ושואבין אותם מבעוד יום (ב) (סמוך לבין השמשות (ג)), (דברי עצמו והגהות מיימוני פ"ה), או בין השמשות (ד). גואין לשין בהן עד שיעבור הלילה כולה (ה). דויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה; הואם הזמן חם יניחם במרתף שהוא קר (ו). ואם הזמן קר, יניחם באויר כי המרתף הוא חם (ז). ווצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש, ואפילו ביום המעונן (ח). הגה: ואם לא הכניסם בהשכמה, אם לא עמדו כל כך עד שהוחמו, אינו מזיק (ט). ויותר טוב להעמידם תחת התקרה (י), שמא ישכח להכניסם בהשכמה (ב"י בשם א"ח). וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע, יש לכסותן (יא) (ת"ה סימן קט"ו בשם סמ"ג וסמ"ק ומהרי"ק). כשחל פסח באחד בשבת, יש לשאוב המים אור י"ג, דהיינו בליל חמישי (יב) (מרדכי ספ"ק דפסחים). לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות (יג) (אשירי ומרדכי); אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות (יד) (מהרי"ו). ואין לשפוך מים שלנו מכח מת (טו) או תקופה הנופלת (טז) (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ה); ומכל מקום טוב לכתחלה להשים בהם ברזל (יז). גם אסור לשאוב מים על ידי אינו יהודי למצות של מצוה (יח); ואף לשאר מצות (יט) ישאב ישראל (מרדכי ומהר"י ברי"ן ומהרי"ל), אם אפשר. ונוהגין ליטול מים מיוחדים למצה של מצוה (כ). ונוהגין ליקח כלי חרס חדשים (כא), ואין לשנות המנהג; אבל בשל עץ, אין להקפיד (כב) (כל בו).
אמימרא דרב יהודה פסחים מב. בהרא"ש שם, וכן כתב הכל בו. גרש"י ובה"ג ושאר רוב הפוסקים. דתשובת הרשב"א. הטור בשם אביו הרא"ש. וארחות חיים.
- שלנו – שעבר עליהם לילה, לצורך צינונם.
- מבעוד יום – כלומר אי אפשר לשאוב בבוקר, וללוש עמם באותו יום, אלא צריך להמתין עד למחרת, כדי שיצטננו בלילה.
- סמוך לבין השמשות – לפי הרמ"א חשוב לשאוב אותם בסוף היום, כדי ש"ההצטננות" תתחיל כשאינם חמים מאוד.
- או בין השמשות – אבל לא מאוחר יותר, כי כפי שהבינו, המים התחממו במשך הלילה.
- הלילה כולה – כדי שיצטננו לגמרי.
- שהוא קר – כדי שלא יתחממו במהלך היום.
- הוא חם – העיקר הוא, שלא יתחממו.
- ביום המעונן – כי גם ביום מעונן יש כח בשמש לחממם.
- אינו מזיק – כיבוד הכללים דבר חשוב הוא, אבל המציאות חשובה יותר, ולכן אם עדיין לא הוחמו, מותרים.
- תחת התקרה – זה מסייע למקרה ששכח להכניסם, כי אז הם מוגנים מחימום ישיר של קרני השמש.
- יש לכסותן – שוב, כדי לגונן על המים מקרני השמש.
- בליל חמישי – כי אם ישאב במוצאי שבת (לאפות מצות לליל זה), הרי ישאב בלילה, וראינו שצריך לשאוב דוקא ביום, ולהניחם למשך הלילה שיצטננו.
- ולא מן הבארות – כי הנהרות זורמים, ועל כן מימיהם צוננים יותר.
- הבארות – כי לפי המציאות של זמנם ומקומם, היו מימי הנהרות בעת הפשרת השלגים חמימים מעט יותר מן המים שבבארות.
- מכח מת – כאשר נפטר בשכונה איזה מת, נהגו כמובא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שלט סעיף ה), לשפוך את המים השאובים בשכונתו, כסימן המודיע לשכנים על פטירת אדם. שורש המנהג הוא, שלא להודיע בשורה רעה בפה מלא. אלא שלגבי מים שאובים, אומר הרמ"א שאין לשפכם, כי נשאבו לעשיית מצות, ואין לזלזל במה שנשאב לצורך מצוה. ועיין בס"ק הבא.
- תקופה הנופלת – התקופות הן העונות המחושבות על פי חשבונו של שמואל. ומובא ברמ"א שבזמן שינוי התקופות, נהגו שלא לשתות מים למשך שעה. כמו שכתב בלשונו "ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות" (שלחן ערןך יורה דעה סימן קטז סעיף ה). כאן הרמ"א אומר, שאין לחשוש לזה, וגם בעת התקופה מותר להשתמש במים שנשאבו, כי העוסק במצוה, לא ידע דבר רע.
הרבה אינם מקפידים בשני מנהגים אלו, מאחר ואין להם מקור בגמרא[1].
- ברזל – מנהגם היה, שבהנחת ברזל סר החשש משתיית המים.
- למצות של מצוה – בסימן ת"ס נראה, שלישת ואפיית המצות צריכה להעשות לשם מצוות מצה. ושאיבת המים גם היא חלק מן המצוה. אמנם אין זה אלא הידור לכתחילה[2], והמחבר לא הביא הידור זה להלכה.
- לשאר מצות – בגלל שאם המצה המיועדת למצוה תאבד, מן הסתם ישתמשו בשאר מצות[3].
- למצה של מצוה – ויאמר בעת שאיבתן לשם מצה של מצוה.
- כלי חרס חדשים – לכבוד המצוה, כי כלי חרס ישנים מאוסים.
- אין להקפיד – שיהיו חדשים, כי יכול להשתמש גם בישנים, שהם אינם מאוסים.
סעיף ב
זיש אומרים שמים המכונסין בסיסטירנ"ה (כג), מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן; חואין להקל בדבר (כד), אם לא בשעת הדחק (כה).
זארחות חיים בשם הראב"ד. חבית יוסף.
- בסיסטרינ"ה – הסיסטרינה היא מקום כינוס ומאגר מים רבים לתושבי שכונה. כמות המים רבה מאד, ואינם מתחממים בנקל.
- ואין להקל בדבר – מחשש שגם הם התחממו, ועל כן לכתחילה צריך להלין אותם.
- בשעת הדחק – מים אלה נחשבים כמים שלנו, בגלל הזמן הרב שהם נמצאים בכלי הגדול הזה.
למעשה: כיום אפשר להשתמש במים מהברז, ובקבוקים קנויים, ולצנן אותם בלילה, ולכבד בכך את המנהג שהיה נהוג כשכל אחד שאב מים מבאר או מנהר.
לפעמים הבתים חמים, ואפשר לצנן את המים במקרר.
לכתחילה, כדי לכבד את מנהג הקדמונים, יש להלין את המים. אף שלמעשה, אם קיררו אותם במקרר, הם כשרים ללישת המצות[4].
סעיף ג
טאין ללוש במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה, ולא במים הגרופים ימדוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרים, אפילו כשאין האש תחתיו. כואם עבר ולש בין באלו לבין במים שלא לנו, אסור (כו). מויש חולקין ומתירין בלש במים שלא לנו (כז). נויש אומרים דבשוגג מותר, ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם (כח). הגה: ואפילו בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג ולש במים שלא לנו (כט) (ר' ירוחם וב"י).
טשם בגמרא מב. יכפרוש רש"י שם. כשם וכרב אשי. לטור בשם הרי"ף והרי"ץ גיאות לפירושו, דבמים שלא לנו פליגי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה. מטור לפרוש רש"י, וכן פסק הרא"ש שם. נשם בשם אבי העזרי ורבנו ירוחם.
- אסור – כלומר אי כיבוד המצוה להלין את המים, גורם חשש להחמצת המצות, כיון שהמים היו פושרים.
- בלש במים שלא לנו – כי אין וודאות שהם פושרים. אבל אם לש במים חמים או פושרים, אין המצות כשרות לפסח.
- יש לסמוך עליהם – כי אפילו לא לנו, מי אמר שהיו חמים, הרי זה רק חשש. אבל מי שמזלזל ביודעין בתקנות חכמים, אוסרים את המצות שלו.
- במים שלא לנו – כי לא נאסרו מים אלו אלא משום חשש רחוק, ולא שהעיסה ודאי תחמיץ אם תילוש במים שלא לנו.
סעיף ד
סמים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו (ל), לשין בהם (לא).
ססמ"ג בשם רבנו יחיאל וסמ"ק.
- חד בתרי במים שלנו – כלומר התערבו בתוך מים שלנו כמות כפולה מהם.
- לשין בהם – כי בכמות כזאת אין החמימות של המים שלא לנו מורגשת.
סעיף ה
ענוהגין שלא ליתן מלח במצה (לב), ונכון הדבר (לג); (ואפילו בדיעבד יש לאסור) (לד) (מרדכי ודברי עצמו).
עטור ובית יוסף.
- מלח במצה – כי המלח מחמם ויכול לגרום החמצה. לדברי המחבר אין זאת אלא זהירות לכתחילה, אבל בדיעבד המצה מותרת. הרבה ראשונים אינם חוששים לזה. לכן מעיקר הדין אין איסור, ועל כן כתב המחבר בלשון "נוהגים".
- ונכון הדבר – לכתחילה נכון לחשוש לזה, וזוהי דרכו של המחבר שבכל מקרה, שאין בו טרחה וצורך, כדאי לחשוש לדעת המחמירים, כי הלוא יכול להוסיף מלח אחר האפיה.
- יש לאסור – לדברי הרמ"א אסור גם בדיעבד. וכתבו הפוסקים שאם הוכנסה רק כמות מועטה של מלח, גם לרמ"א מותר בדיעבד[5].
סעיף ו
פלש המצה בקצח ושומשמין ובמיני תבלין, כשרה כיון שיש בה טעם מצה (לה); צומכל מקום אין ליתן בה תבלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה (לו). הגה: ופלפלין, אפילו בדיעבד אסור; וכן אם נפל בה סיד (לז) (מהרי"ב).
פרמב"ם בפרק ה והרא"ש והמרדכי בפרק ב דפסחים מהא דמנחות כג. צטור בשם רוקח, ושם כתבו פלפלין, ואיסור התבלין כתב הכל בו בשם הראב"ד.
- טעם מצה – כלומר שהרוב הוא קמח. ואף שהקצח והשומשמים נותנים טעם, אינם מבטלים את טעם הקמח. ובאכילתה, יוצאים ידי חובת המצוה.
- חד ומחמם העיסה – כי יש חשש שיחמיצו בגלל החדות שלהם. אמנם אין זה בטוח כלל, ולכן כתב המחבר "אין ליתן בה תבלין", ולא כתב אסור, משמע שבדיעבד כשר.
- נפל בה סיד – כי הפלפלין מפני חריפותם, והסיד מפני תכונתו, מחממים את העיסה. והחשש שהעיסה תחמיץ גדול יותר, ועל כן, לדעת הרמ"א, אסור גם בדיעבד. ולדעת המחבר, בדיעבד מותר, אפילו בפלפלין וסיד.
מים שלנו (תנה)
- בזמן התלמוד נהגו לשאוב מים מהנהרות, וחששו שטמפרטורת המים פושרת. על כן חייבו לשאבם טרם בין השמשות, ולהלינם במקום קריר, כל הלילה (א).
- בזמננו מותר להשתמש במים מהברז, או מבקבוקים קנויים, ולצננם כל הלילה [כה].
- מים שקוררו במקרר, כשרים ללישת המצות [כה].
- אסור ללוש במים פושרים או חמים, ואם לש בהם, המצות אסורות (כז).
- אין למלוח את העיסה (ה).
- עבר ומלח, המצות כשרות [לב], ולמנהג אשכנז דווקא אם כמות המלח מועטה [לד].
- אין לתת תבלינים בעיסה (ו).
- אם נתן תבלינים, בדיעבד כשר [לו].
[1] כך כתב ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלט סעיף ט), ובשו"ת מים חיים מהרב יוסף משאש ח"ג (מים קדושים) סימן פד.
[2] כפי שמוכרח ממקור הדין במהרי"ל (מנהגים) הלכות מים דלישת המצות "וטוב ונכון הוא שדוקא יהודים ישאבו את מי המצות ולא על ידי נכרים, וכ"כ הר"ר שמואל מפלייזא. וחומרא יתירה היא. ואולי טעמא, כיון דאי אפשר בלתי מים מין עיסה, ואם גוי שאב המים, המים כשרים ללישה.
[3] כך מפורש במהרי"ל הנ"ל, שהוא מקור הדין.
[4] עיין בהערות איש מצליח (נדפסו בסוף ספר משנה ברורה), שדן בהרחבה בשאלה זו.
[5] מ"ב ס"ק מב.