סימן ת"ס – דיני מצת המצוה, ובו ז' סעיפים

בהכנת המצה יש שני חיובים שונים. האחד, אודותיו למדנו בסימנים הקודמים, הוא שמירת המצה מחימוץ. והאחר, עליו נלמד כאן, שייך רק למצה הנאכלת בליל הסדר, והוא, לישה ואפיה לשם המצוה. עשיה ייחודית זו נלמדת מהפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז), כלומר שמור על המצה מחימוץ[1], ומלבד זאת,  שמרם לשם המצוה[2].

כמו כן, יש בסימן זה דינים נוספים השייכים להכנת המצה, ולשימורה מכל חשש חימוץ.

סעיף א

^אאין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי (א), ולא על ידי חרש (ב) שוטה וקטן (ג).

^אטור בשם השאלתות ורב כהן צדק, וכן פסקו שאר פוסקים.

• אינו יהודי – כי עבודתם נעשית לשם משכורת, וללא כוונה לשם מצוה. אבל יהודי העוסק בלישה, מספיק שידע כי הלישה והאפיה נעשית עבור פסח. וטוב אם יאמרו הלישה לשם מצוה, והאפיה לשם מצוה.
• חרש – שאינו שומע ואינו מדבר. ויש מקילים בחירשים של ימינו, כי מצליחים לתקשר ולהבין, אחר לימוד שפת הסימנים.
• וקטן – בן פחות מגיל יג, ובת פחותה מגיל יב. הבאר היטב[3] הביא, שיש מקילים שקטן יעשה נקבים במצה.

יש מחמירים שלא להשתמש אלא במצות שנילושו ביד ולא במכונה, כי המכונה לא יכולה לכוון. ויש מקילים בזה, כי האדם הוא שמפעיל את המכונה, ודי שיכוין בהפעלתה לשם מצוה.

בסימן תע"ה נראה, שחיוב אכילת מצה מן התורה הוא רק בכמות של כזית. ועבור הכזית הזה טוב להחמיר שהמצה תהיה מצת יד, אבל מעיקר הדין, אדם יוצא גם במצת מכונה[4].

סעיף ב

^בהרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות, להטפל הוא בעצמו במצוה (ד).

^בשם.

• להטפל הוא בעצמו במצוה – כלל גדול בכל המצוות, שמצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא, א). כך למדנו בהלכות שבת, שגדולי חכמים עסקו בעצמם בהכנת הבית והסעודות לכבוד שבת, וכך הוא גם בעניין מצות מצה, ואשרי מי שיכול לעשות כן. אמנם לרוב אין זה אפשרי, כי אין לאדם את המיומנות והידע הנדרשים לזה.

יש מקומות שמארגנים לישה ואפיה על ידי בעלי בתים. זה דבר מבורך, אבל בתנאי שיהא שם משגיח שיוודא כי דרישות ההלכה מקוימות כראוי. אחרת, זו חומרה המביאה לקולא. אמנם הלומד יפה את ההלכות, ומכשיר את תנורו, יכול לאפות בביתו.

סעיף ג

^גהלש אחר זמן איסור חמץ (ה) יאמר בשעת לישה: כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, ^דוכן בצק הנדבק בכלים, אני מבטל אותם (ו), כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן (ז).

^גטור, וכן כתב המרדכי בפרק ג דפסחים ושאר פוסקים. ^דשם במרדכי ושאר פוסקים.

• אחר זמן איסור חמץ – כלומר, מערב פסח בחצות, עת נאסרת הבעלות על החמץ מן התורה.
• אני מבטל אותם – כדי שלא לעבור באיסור בעלות על החמץ.
• קודם חימוצן – כי אחר חימוצן, לא ניתן לבטלן. שכן נאסרו באכילה ובהנאה, וכאילו הפקיעתם התורה ממנו.

סעיף ד

^האין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף (ח); ^ואבל כל מה שעושים אותו במסרק כדי שלא יתפח (ט), וכן מה שמנקבין המצות מותר (י), ומכל מקום טוב למהר לעשותן שלא להשהות בהם (יא). הגה: ויש לעשות המצות רקיקין (יב), ולא פת עבה כשאר לחם, כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ (יג).

^הברייתא פסחים לז. ^וטור, וכן כתב הכל בו.

• כמין חיה ועוף – כי הציור לוקח זמן, והמצה עלולה להחמיץ. אמנם בדיעבד, אין לאסור המצה.
• במסרק כדי שלא יתפח – המסרק יוצר חריצים המונעים תפיחה. ואף אם על ידי זה נעשה גם ציור, הדבר מותר, כי הכוונה היא רק למנוע תפיחה.
• מותר – כי מטרת הניקוב למנוע את תפיחתה, כמו בסריקה, ולא ליפות את המצה.
• שלא להשהות בהם – אין חובה לנקב, ועל כן יש למהר את הניקוב, כדי שלא תצא תקלה והעיסה תחמיץ.
• רקיקין – כלומר דק מאוד, כמנהג האשכנזים.
• ממהרין להחמיץ – ספרדים ותימנים לא נהגו בחומרה זו. אבל צריך להיזהר שלא לעשותה עבה מאד, וכדברי השולחן ערוך בסעיף הבא.

סעיף ה

^זאין עושין בפסח פת עבה טפח (יד).

^זרבי ירוחם ממשמעות הגמרא לז. 

• פת עבה טפח – כי קשה שעובי כזה לא יחמיץ. וכבר כתבנו בסעיף ד שהאשכנזים נוהגים לעשות מצות דקות מאוד, ואילו ספרדים ותימנים עושים אותם קצת יותר עבות. ובכל זאת כולן כשרות לכולם[5].

סעיף ו

^חאין להקל במה שהחמירו הקדמונים שלא לעשות פאנדי"ש או פלאדוני"ש (טו).

^חארחות חיים. 

• פלאדוניש – עיסה עם מילוי כל שהוא, כי המילוי מונע אפיה טובה במקום מגעו.

סעיף ז

^טאין ליתן ביצים שלמים במצה שתאפה עמהם (טז).

^טשם.

• שתאפה עמהם – כי יש חשש שבמקום הנגיעה המצה לא תיאפה יפה ותחמיץ

דין מצת מצוה (תס)

• כל המצות צריכים שמירה לבל יחמיצו. ובמצות מצוה, בהם מקיימים מצות אכילת מצה בליל הסדר, השמירה מחימוץ צריכה להיות לשם מצוה [הק].
• לכן אין לשין על ידי אינו יהודי, ולא על ידי קטן או מי שאין לו דעת (א).
• מצוה, אך לא חובה, לאפות המצות בעצמו, ובתנאי שלמד את ההלכות ,ורכש את המיומנות הנדרשת לאפייתם על פי ההלכה (ב) [ד].
• הלש בערב פסח אחר חצות יאמר בשעת הלישה, כל הפירורים שיפלו, יהו בטלים לפני שיחמיצו (ג).
• אשכנזים נוהגים לעשות את המצות דק מאוד (ד).
• הספרדים נוהגים לאפותם קצת יותר עבות, אבל אסור שהעובי יגיע לטפח (ה).
• מצות בני אשכנז כשרות לבני ספרד וכן להיפך [ד].

אין למלא את עיסת המצה במילוי כלשהו

[1] כמו שראינו בסימן תנג סעיף ד.

[2] אמנם לא כל הראשונים מסכימים לחיוב זה, אבל המחבר פסק כמותם. [ועיין בביאור הלכה ד"ה אין דן אם חיוב זה הוא מן התורה או דרבנן. אמנם להרבה ראשונים (הרי"ף והרמב"ם) אין בכלל חיוב להכין את המצות לשם מצוה, אלא רק לדאוג שלא יחמיצו.]

[3] ס"ק ג.

[4] מאחר ולרי"ף והרמב"ם אין צורך בעשייה לשם מצוה. מה גם שיש דעות שהפעלת המכונה לשם מצוה נחשבת כוונה, ועל כן יש מקום גדול להקל.

[5] עיין ביאור הלכה (ד"ה ויש) שמביא דעות שצריך לעשות המצות דקות ממש. אמנם בדיעבד מסכים שאין להחמיר כל זמן שאין בו עובי טפח. וגם מצות הספרדים והתימנים אף שאינן דקות כמו זה של אשכנזית אבל אין הן עבות ולכן אין ספק שכולן כשרות בדיעבד.