סימן תקל"ג – מלאכות המותרים בחול המועד, ובו ה' סעיפים

סימן זה דן בהיתר הרחב של עשיית מלאכה לצורך המועד, כגון הכנת מאכלים. ואמנם מצינו כבר ביום טוב היתר ללוש ולבשל, אבל לא הותרו בו כל המלאכות הנצרכות להכנת מאכלים. ואולם בחול המועד, הורחב היתר זה מאד, ומותר לבצע גם מלאכות שהיה ניתן לעשותם בערב החג. עוד הובאו בסימן זה פעולות מספר שהותרו לצורך מניעת הפסד.

סעיף א

^אמותר לטחון קמח לצורך המועד (א), אפילו כיון מלאכתו במועד (ב), ולקוץ עצים מהמחובר (ג) ולהטיל שֵׁכָר (ד), בין של תמרים בין של שְׂעוֹרִים, לצורך המועד; ושלא לצורך המועד, אסור (ה). ומיהו אין צריך לצמצם (ו), אלא עושה בְּהַרְוָחָה, ואם יותיר יותיר (ז); ^באבל לא יערים לטחון או לעשות (שֵׁכָר) יותר, בכוונה, או אם יש לו קמח (או שֵׁכָר ישן) לא יערים (ח) (לעשות אַחֵר) ויאמר: מזה אני רוצה; ^גאבל אם יש לו לחם, מותר לטחון (לְפַת) דְּפַת חַמָּה עדיף (ט); (והוא הדין בשֵׁכָר, אם החדש עדיף, בלא הָעֲרָמָה  שרי) (המגיד פ"ז).

^אברייתא מועד קטן דף יב ע"ב. ^בברייתא שם וכתנא קמא, טור בשם אביו הרא"ש ושאר פוסקים. ^גהרשב"א בתשובה ח"א סימן תתמ"ה.

• לטחון קמח לצורך המועד – כי זהו צורך המועד. והותרה הטחינה, הגם שיכל לעשותה קודם המועד.
• אפילו כיון מלאכתו במועד – כלומר יכל לעשותה טרם המועד, ודחה את ביצועה למועד, גם זה מותר.
• ולקוץ עצים מהמחובר – העצים נצרכים לאש הבישול והאפיה.
• ולהטיל שכר – מותר לייצר בירה.
• ושלא לצורך המועד אסור – כי לא הותרו המלאכות אלא לצורך המועד.
• אין צריך לצמצם – אין צורך שהכמות תתאים בדיוק לצורך.
• ואם יותיר, יותיר – ואין בידו כל חטא.
• לא יערים – לטחון קמח חדש, ולהשתמש בחלק מועט ממנו, ולטעון שטחן לצורך המועד. כי אין כל הבדל בין הקמח הנטחן עתה, לזה הטחון קודם החג. ובהכרח שטוחן לימים שאחר המועד[1].
• דפת חמה עדיף – אפילו שכבר יש בידו לחם אפוי, רשאי לאפות עוד, כי לחם טרי טעים יותר, על כן זה צורך המועד.

סעיף ב

^דמותר לעקור פשתן (י), מפני שראוי לכסות בו את האוכלים (יא); ולעקור כְּשׁוּת (יב), שראוי להטיל בו שֵׁכָר לצורך המועד (יג); ולעקור שׂוּמְשֻׂמִין (יד), שהיבשים שבו ראויים לאכול מיד (טו).

^דשם בגמרא מימרא דרב יהודה.

• לעקור פשתן – עם היות תלישתו מלאכה, שמטרתה הפקת חוטים לתעשיית הביגוד.
• לכסות בו את האוכלים – ובתנאי, כמובן, שנעקר למטרה זו.
• כשות – צמח מטפס. מרכיב מרכזי בייצור בירה, מעניק לה מרירות, ומשמש כחומר משמר ומייצב טבעי.
• לצורך המועד – גם עקירה זו הותרה רק לצורך הנזכר.
• ולעקור שומשמין – הגם שעיקר גידולו נועד להפקת שמן.
• ראויים לאכול מיד – ורשאי לעקרם רק בתנאי שכוונתו אכן לזה.

סעיף ג

^הפירות שנתבשלו קצת ונאכלין על ידי הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן (טז); ואם לקטן לאכלן והותיר, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא ליחה מהם, יכול לכבשם (יז). ^ואבל אסור ללקטם תְּחִלָּה כדי לכבשם (יח); ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו (יט).

^השם דף י ע"ב וכרב פפא וכפירוש הרא"ש שם פ"א סימן כ"ב. ^וטור.

• ללקטן כדי לאכלן – כי לוקט לצורך המועד.
• יכול לכבשם – כי בזה מונע הפסד, והותר משום "דבר האבד".
• אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם – כי אין זה צורך המועד.
• מותר לקנותו ולכבשו – אף שאין זה צורך המועד, אבל זה כעין דבר האבד, על כן מותר.

סעיף ד

^זצד אדם דגים כל מה שיכול לצוד (כ), ומולח הכל במועד (כא), שהרי אפשר שיאכל מהם במועד אם יסחוט אותם בידו פעמים רבות עד שיתרככו (כב). (ומותר לצודן בפרהסיא, שניכר לכל שהוא לצורך המועד (כג)) (מרדכי).

^זלשון הרמב"ם בפרק ז' מהלכות יום טוב הלכה ז כאיכא דאמרי משמיה דרבא שם דף יא ע"א.

• כל מה שיכול לצוד – אפילו יותר מהנצרך למאכלו במועד, כי אינו יודע איזה דג יתאים לו[2].
• ומולח הכל במועד – למנוע את הפסד הדגים שאינם נאכלים.
• עד שיתרככו – המליחה משמרת ומקשה את הדגים. ורשאי למלוח כמה שרוצה כי מתוכם יבחר את שברצונו לאכול. ואחר ריכוך הדג ניתן לאכלו.
• שניכר לכל שהוא לצורך המועד – הרמ"א מוסיף זאת משום שהמחבר להלן מונע מציידים צידה בפרהסיא, כי צדים כמות רבה, ולא כולם יודעים שזה צורך המועד. ואולם בדגים, כפי שהסביר רמ"א, אין חשש כזה, ומותר לצוד כמות רבה בפרהסיא.

סעיף ה

^חכל מלאכות שהם לצורך המועד, כשעושין אותם אומניהם עושין בצנעה (כד); כיצד, הציידים (של חיות ועופות (כה)) והטוחנין והבוצרים למכור בשוק, הרי אלו עושים בצנעה לצורך המועד. הגה: ומותר לחלוב הבהמה אפילו שלא לצורך המועד דהוי דבר האבד (כו) (תה"ד סימן קנ"ג ובית יוסף).

^חמשנה שם דף יג ע"ב וכתנא קמא.

• עושין בצנעה – הצורך בהסתרת מלאכתם הוא מחמת הכמות הגדולה, המעוררת חשד שהמלאכה לא נעשתה לצורך המועד.
• של חיות ועופות – כבר הוסבר בסעיף הקודם, שדייג הצד דגים אינו צריך להצניע את מעשיו. כי כולם יודעים שהם צורך היום טוב, ולכן צמצם הרמ"א הגבלה זו לחיות ועופות בלבד. אבל המחבר לא עשה הבחנה זו, כי לפיו גם האומנים הצדים דגים, ידוגו בצנעה[3].
• דהוי דבר האבד – החליבה אסורה מן התורה בשבת וביום טוב[4], אבל בחול המועד לא נאסרה, כדי למנוע צער מן הבהמה, וכן למנוע הפסד.

מלאכות המותרות בחול המועד (תקלג)

• בחול המועד מותר לעשות כל מלאכה נצרכת להכנת מאכלים, אף שאין הכרח לעשותה דווקא בחול המועד [הק].
• על כן מותר לטחון קמח בחול המועד, אם יש צורך בקמח לימי המועד, אף שיכול היה לטוחנו קודם החג (א).
• כמו כן מותר ללקוט פירות לצורך אכילתן (ג).
• מותר גם לצוד דגים, אם יאכל מהם במועד (ד).
• חליבת הבהמות בחול המועד מותרת גם כן, כדרכו בחול (ה).

[1] ונראה שאם עבר וטחן, אינו אסור בדיעבד, כפי שמשמע מדברי המ"א (ס"ק ב) על פי דברי המחבר בסימן תקג סעיף א.

[2] עובדה זו, שלא ידוע לו איזה דג יתאים למאכלו, היא הסיבה המתירה תפיסת דגים רבים, בשונה מטחינת קמח שלא הותר לטחון אלא כנדרש לימי המועד, וכפי שהוסבר בסעיף א, שאין הבדל בין קמח כזה לאחר (על פי המ"ב ס"ק יח).

[3] עיין כף החיים אות לד.

[4] משום מפרק, שהוא תולדת מלאכת דש.