סימן תקמ"ח – דין אבילות בחול המועד, ובו כ' סעיפים

בסימן זה דנים על אבל שארע במועד, וקיום דיני אנינות ואבלות.

אנינות:

האנינות היא חובת קרובי הנפטר לוודא שכל צרכי המת נעשים, מעת פטירתו עד הקבורה. חובה זו פוטרת את האבלים מכל מצוות עשה עד הקבורה. בכל המצוות יש כלל, שהעוסק במצווה פטור מן המצוה. אבל בעת מיתה, הוסיפו חכמים פטור גורף מכל המצוות, גם עבור מי שבידו לקיים בו זמנית קבורה ושאר מצוות, כדי לפנותו מכל עיסוק אחר.

אבלות:

חובה להתאבל בפטירת קרוב משפחה. המקור הראשוני והקדום לזה הוא יוסף שהתאבל על יעקב, כנאמר (בראשית נ י) "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים". למעשה, אין זו חובה מן התורה, אלא תקנת חכמים. עם זאת, יש דעות[1] שאם הפטירה והקבורה ארעו ביום אחד, חובת האבלות בו היא מן התורה[2]. ולמדו זאת[3] מחובת הכהנים להיטמא לקרוביהם בפטירתם[4], למרות שבאופן כללי נאסר עליהם להיטמא למת, כל זאת כדי שלא ימנעו מלהתאבל עליהם.

דיני האבלות רבים הם, ותלויים בזמנים שונים. העיקריים שבהם אלו שבעת ימי האבלות, ותקופת השלושים, בה מתבטלים מקצת איסורים מן השבעה. ובמות אב או אם האבלות נמשכת שנה, ורוב דיני השלושים נוהגים משך שנה זו.

הסימן אינו מרחיב במנהגי האבלות עצמם, לכן נזכירם רק בקצרה ללא פרטים רבים. עשיית מלאכה אסורה על האבל בימי השבעה, כמו כן אסורה עליו רחיצה במים חמים, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, שאילת שלום, כביסה, ולימוד תורה. כל אלה אסורים רק שבעה ימים. הגיהוץ, התספורת והשמחה, אסורים שלושים יום. והאשכנזים נמנעים גם מכיבוס ורחיצה כל שלושים[5]. בזמן השבעה יושבים על הרצפה, או על כיסא נמוך.

הבדל בין שבת ומועדים:

בשבת ובמועדים אין דיני האבלות נוהגים, מלבד אבלות בצנעה, כמו שיתבאר בהמשך. אמנם יש הבדל בין שבת למועדים, כי יום השבת, אף שאין מתאבלים בו, אינו מפסיק את האבלות. כי אם היה כך, היו ימי השבעה לרוב בטלים. מה גם שמעלתה העיקרית של שבת היא "הקדושה", הרבה יותר מאשר מעלת ה"שמחה". אבל המועדים לעומת זאת, כן מבטלים את האבלות כפי שיתבאר כאן בסימן, כי נועדו בעיקרם לימי שמחה, ולא שייך שאדם אבל יחדל מעצבותו וישמח, ובתום המועד ישוב לאבלות ולעצבות שנעצרה. לכן קבעו חכמים שהמועדים יבטלו כליל את האבלות, כפי שיתבאר.

סעיף א

^אהקובר את מתו בתוך הרגל לא חל עליו אבילות ברגל (א), אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהם אבילות (ב); ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים ככל גזירת שלשים (ג).

^אטור בשם בה"ג והרי"ף והרא"ש בפרק ג דמועד קטן (סימן כז).

• לא חל עליו אבילות ברגל – חובת האבלות היא מצוה ליחיד, בעוד ששמחת החג היא מצוות הכלל כולו. וכיון שהיחיד הוא תמיד חלק מהכלל, אין כח באבלותו לדחות את שמחת הכלל.
• ונוהג בהם אבילות – מנהגי האבלות שחלקם הובאו בהקדמה.
• ככל גזירת שלשים – כלומר אף שהחלו שבעת ימי האבלות אחר המועד, ימי השלושים מתחילים כבר מהקבורה. כי דיני השלושים, האוסרים תספורת וגיהוץ, חלו בחול המועד.

סעיף ב

במקומות שעושין שני ימים טובים (ד) ^במונה השבעה מיום טוב שני האחרון, אף על פי שאינו נוהג בו אבילות, הואיל ומדבריהם הוא (ה) עולה לו מן המנין (ו); ומונה מאחריו ששה ימים בלבד. הגה: (ז) אם יום שני של ר"ה עולה למנין ז' עבי"ד סימן שצ"ט סי"ג בהגהות (ח).

^בלשון רמב"ם בפרק י מהלכות אבלות ה"ט.

• שני ימים טובים – בחוץ לארץ נחגג כל חג שני ימים. כי בזמן התלמוד, נתקדש החודש לאחר שהעידו בפני בית דין על מולד הלבנה. העברת הידיעה לחוץ לארץ על כך שהחודש קודש, לא היתה אפשרית בתוך שבועיים. וכיון שלא נודע באיזה יום חל ראש חודש, לא ידעו באיזה יום לחוג את החג. מחמת ספק זה, תיקנו שהוא ייחגג יומיים. כיום, יש בידינו לוח מסודר, ואין מקום לתקנה זו, אבל כיון שכך נהגו, נותר מנהג זה כשהיה. וגם היום השני נחגג כיומו הראשון של החג, אלא שדרגת איסורי המלאכה שבו הם דרבנן.
• הואיל ומדבריהם הוא – כלומר מדרבנן.
• עולה לו מן המנין – כיון שיומו השני של החג אינו מן התורה, יחל ממנו את חשבון השבעה.
• הג"ה – להבנת דברי הרמ"א נקדים שהמפרשים נחלקו בהבנת דין יום טוב שני של ראש השנה. יש סוברים שהוא ככל יום טוב שני, שהיום הראשון הוא מן התורה, והיום השני מדרבנן. ויש אומרים שלמרות שיום טוב השני של ראש השנה הוא מדרבנן, דינו כאילו מן התורה, ונקרא ראש השנה "יומא אריכתא", כלומר יום ארוך.

למעשה, אם הוא נחשב לחג מן התורה, אין מקום למנותו כיומו הראשון של השבעה. אבל אם הוא כשאר יום טוב שני, ניתן למנותו כיום הראשון משבעת ימי אבלות.

• בהגהות – שם כתב הרמ"א כי גם אבלות היום הראשון היא דרבנן. ממילא, כשמת ונקבר ביום שני של ראש השנה, ויש ספק אם להחשיב יום זה כיום ראשון של אבלות, הוא אכן נמנה כיום תחילת האבלות, מאחר וזה ספק דרבנן, ובספקות דרבנן מקילים[6]. להלכה, גם הספרדים מחשיבים את היום השני של ראש השנה כיומו הראשון של האבלות.

סעיף ג

^גהקובר את מתו ביום טוב שני של גליות שהוא יום טוב האחרון (ט), או ביום טוב שני של עצרת (י), נוהג בו אבילות אם היה אותו היום ^דיום מיתה וקבורה, ^ההואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון של תורה, יִדָּחֶה עשה של דבריהם (יא) מפני עשה של תורה (יב); אבל אם קברו ביום טוב שני של ר"ה, אינו נוהג בו אבילות, ששניהם כיום ארוך (יג). הגה: ויש חולקים דסבירא להו דאין נוהג אבילות בשום יום טוב שני (יד), וכן מנהג פשוט ואין לשנות (טו) (רבינו חננאל והרא"ש).

^גשם כדעת בה"ג והרי"ף. ^דהרשב"א בתשובה לדעת הגאונים. ^ההרמב"ם שם.

• שהוא יום טוב האחרון – מדובר בחוץ לארץ, וביום השמיני של פסח או בחג שמחת תורה, שהוא היום התשיעי של סוכות.
• עצרת – יום שני של שבועות.
• יִדָּחֶה עשה של דבריהם – כלומר שמחת יום טוב שני, שהיא מדרבנן, תידחה.
• עשה של תורה – החובה הפרטית להתאבל.
• ששניהם כיום ארוך – למרות שיום טוב שני של ראש השנה הוא מדרבנן, עם זאת החמירו בו להחשיבו מן התורה. לכן אי אפשר להחשיב יום זה כיום ראשון של אבלות.
• בשום יום טוב שני – אפילו של ראש השנה, כי האבלות היא דרבנן וחובה פרטית, לכן לא תדחה את שמחת יום טוב, שהיא חובת רבים. והרמ"א לשיטתו, שאבלות יום ראשון דרבנן.
• ואין לשנות – גם הספרדים נוהגים כך, ואינם מתאבלים ביום טוב שני. ואף שהמחבר פסק כי אבלות יום ראשון מן התורה, אבל כדי לחזק את דברי חכמים שתיקנו לשמוח ביום טוב שני, נמנעו מאבלות, לבל יזלזלו ביום זה[7].

סעיף ד

זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות, הני מילי דברים של פרהסיא; ^ואבל דברים שבצנעה (טז), נוהג (מיהו מותר לישן עם אשתו בחדרו ואין צריך שמירה) (יז).

^והתוספות והרא"ש בריש כתובות והרמב"ן בספר תורת האדם.

• דברים שבצנעה – הכוונה לאיסור תשמיש המיטה, רחיצה במים חמים, ולימוד תורה. אמנם הפוסקים התירו לימוד תורה[8], ןמכל מקום אינו עולה לתורה
• ואין צריך שמירה – כי לא חוששים שבעת צרתו יגבר עליו יצרו, וכמו שמותר לו לישון עם אשתו בחדר בעת נידתה. אולם איסורי נגיעה חלים.

סעיף ה

(יח) ^זאף על פי שאין אבילות נוהג במועד, אנינות נוהג בו (יט); שאם מת לו מת בחול המועד, אסור בדברים שאונן אסור בהם (כ); ואם מת ביום טוב ואינו רוצה לְקָבְרוֹ בו ביום, אין עליו דין אנינות (כא) אלא אם כן צריך להחשיך על התחום (כב) להכין לו צרכי קבורה, אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך; אבל אם מת ביום טוב שני והוא רוצה לְקָבְרוֹ בו ביום (כג); או ביום טוב ראשון ורוצה לְקָבְרוֹ על ידי אינו יהודי (כד), חל עליו אנינות (כה).

^זהרא"ש אברייתא דמי שמתו מוטל לפניו וכו' מועד קטן כ"ג.

• הקדמה לסעיף – מצווה למהר ככל האפשר בקבורת הנפטר. אבל במיתה שארעה ביום טוב, אז אין הקבורה אפשרית בידי יהודי, כי יש בה מלאכות אסורות מן התורה, יש לְקָבְרוֹ בידי נכרי. ואולם ביום טוב שני של גלויות, שהוא מדרבנן, יש לְקָבְרוֹ בידי יהודים[9]. למעשה המנהג הוא, לא לקבור מתים, לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני.

בהקדמת הסימן הוסבר, שקרוב משפחה של הנפטר נעשה אונן מהפטירה עד הקבורה. בסעיף  זה נידונה אנינות אדם שקרובו מת ביום טוב.

• אנינות נוהג בו – כי בחול המועד חייבים לקבור, ועל כן האבלים העסוקים במצווה זו פטורים משאר מצוות.
• בדברים שאונן אסור בהם – בנוסף לפטור ממצוות, נאסרה על האונן אכילת בשר ושתיית יין[10].
• אין עליו דין אנינות – כי העסק בקבורת המת הוא שגורר אחריו את דיני האנינות.
• להחשיך על התחום – הכוונה ליציאה רגלית מהעיר עד הגבול ההלכתי המותר ביום טוב, כדי שברגע יציאת החג, יהא קרוב ככל הניתן למקום ההתעסקות בקבורה. כיום, לא שכיח להיתקל במציאות כזו.
• לְקָבְרוֹ בו ביום – כפי שמותר מעיקר הדין[11].
• על ידי אינו יהודי – כמוסבר בהקדמת הסעיף.
• חל עליו אנינות – עקב טיפולו בנפטר.

סעיף ו

^חאף על פי שאין אבילות ברגל (כו), אם מת לו מת ברגל מתעסקים בו ברגל לנחמו (כז), ולאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת המת אף על פי שעדיין לא כלה האבלות (כח), מלאכתו נעשית על ידי אחרים ^טבבתיהם (כט) ועבדיו עושים לו בצנעה בתוך ביתו (ל); ואין צריכים לנחמו אחר הרגל ^ימנין הימים שֶׁנִּחֲמוּהוּ ברגל (לא).

^חברייתא שם יט ע"ב. ^טרבנו ירוחם. ^יכפרוש רש"י שם.

• שאין אבילות ברגל – מלבד דברים שבצנעה, הנוהגים במועד, כמבואר בסעיף ד.
• לנחמו – באים לבקרו בביתו כדי לנחמו, אף שאינו יושב על הרצפה כדין האבלים. ההלכה מצאה איזון בין הצורך לנחם את האדם שאחד מקרוביו נפטר מחד, ובין הצורך למנוע פגיעה בחג מאידך. וכיון שבחג האנשים מבקרים זה את זה בין כה וכה, ללא אבלות, אין בביקור תנחומים פגיעה בקדושת החג, אלא חיזוק לב האבל.
• שעדיין לא כלה האבלות – כי מיד בסיום החג, עליו לשבת שבעה ימים.
• על ידי אחרים בבתיהם – כי באבילות רגילה, אם האחרים אינם קבלנים, ולא קיבלו עליהם קודם אבלותו, אסור לבצע מלאכות עבורו.
• בתוך ביתו – כי בתום שבעה ימים מקבורת הנפטר, אף שעדיין לא נגמרה האבלות, כבר חלו מספר הקלות, ואיסור המלאכה נחלש.
• הימים שֶׁנִּחֲמוּהוּ ברגל – היות וכבר החלו לנחמו במועד, אין צורך לנחמו אלא עד תום שבעה ימים מהקבורה.

הימים בהם נהג אבלות בצנעה עולים למנין השלושים. כגון, אם קבר מתו ביום ראשון של חול המועד פסח, מונה אחר הרגל, עשרים וארבעה ימים בלבד.

סעיף ז

^כמת לו מת קודם הרגל ונהג אבילות, ^לאפילו שעה אחת (לב), לפני הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה (לג) וימי הרגל עולים למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל, והרגל, ומשלים עליהם עד שלשים (לד); ^מודוקא שנהג אבילות באותה שעה, אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבילות, או שהיה סמוך לחשיכה ולא היה יכול לנהוג, אין הרגל מבטל האבילות ודינו כדין קובר מתו ברגל (לה).

^כמשנה שם יט ע"א. ^לכחכמים בברייתא שם כ ע"א. ^מרא"ש שם בשם הראב"ד, מדקתני קיים כפיית המיטה.

• אפילו שעה אחת – לאו דוקא, אלא אפילו נהג אבילות כל שהיא, כגון חליצת הנעל, או אחד מהדברים השייכים לשבעה, ככפיית המיטה[12].
• בטלה ממנו גזירת שבעה – ואחר החג לא יצטרך לקיים אלא את דיני השלושים, הקלים בהרבה.
• עד שלשים – כלומר אחר הרגל יצטרך לנהוג במשך ששה עשר יום בלבד את מנהגי השלושים. אמנם כל זה לאבל על אשתו, אחיו או אחותו, בנו או בתו. כי המתאבל על הוריו נוהג במנהגי השלושים עד תום שנים עשר חודש מהקבורה.
• כדין קובר מתו ברגל – הרי כל עוד לא החלה אבילות, אין את מה להפסיק, לכן האבלות מתחילה אחרי החג. אלא שאם ניחמו אותו במהלך החג, לא יצטרכו לשוב ולנחמו אחרי החג. כמו כן, יוכל ליהנות מהקלות באיסור מלאכה, כפי שראינו בס"ק ל.

סעיף ח

^נאם נהג שבעה ופגע בו הרגל, מבטל ממנו גזירת שלשים (לו), ^סאפילו חל יום שבעה בערב הרגל (לז), מותר לספר ולכבס בערב הרגל (לח). הגה: והוא הדין הרחיצה, לדידן דנוהגין איסור רחיצה כל שלשים, ^*)ומותר לרחוץ סמוך לערב (לט) ואין צריך להמתין עד הלילה (הגהות מיימוני ומרדכי והגהות אשירי); ואין צריך לומר אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר בערב שבת (מ); ^עואם לא גילח בערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל שהרי כבר נתבטל ממנו גזירת שלשים; אבל בתוך הרגל לא יגלח, כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל (מא). ^פואם חל יום שבעה שלו בשבת ערב הרגל (מב), מותר לגלח בחול המועד כיון שלא היה אפשר לו לגלח קודם (מג).

^נשם במשנה. ^סשם בגמרא (יט ע"ב) וכאבא שאול. ^*) (כאשר הגהתי כן הוא שם, ומה שכתב ואין צריך להמתין וכו' פרוש וירחץ בצונן). ^עשם בברייתא וכאבא שאול. ^פשם ברייתא בגמרא כאבא שאול.

• מבטל ממנו גזירת שלשים – כמו שהרגל מבטל את דין השבעה, כך הוא מבטל את דין השלושים.
• בערב הרגל – יום קבורת הנפטר הוא היום הראשון של השבעה, בין אם נקבר בתחילת היום, ובין אם נקבר בסופו. אחריו יש חמשה ימים שלמים, וביום השביעי האבלות פוסקת כבר בבוקר, לכן הוא נמנה כיומו הראשון של השלושים. כשמסתיימת השבעה בערב הרגל, השלושים מיד מתחילים, וכשנכנס הרגל, הם מתבטלים.
• לספר ולכבס בערב הרגל – ההיתר לכבס פשוט, כי אינו אסור אלא בימי השבעה (אמנם למנהג אשכנז הוא אסור כל השלושים). אבל ההיתר להסתפר אינו פשוט, כי איסורו שייך בכל השלושים, ולכאורה אם ערבו של רגל חל בתוך השלושים, אין היתר להסתפר. אמנם כיון שהחג יפסיק ויבטל את השלושים, התירו חכמים להסתפר בערב החג, לבל ייכנס בניוולו לחג.

אם יש אפשרות, ראוי להמתין עד חצות היום ורק אחר כך להסתפר.

האבל על אביו ואמו, שהחג בא ומבטל עבורו את השלושים, עדיין אסור בתספורת, כפי שמביא המחבר בסעיף ט.

• לרחוץ סמוך לערב – כלומר אחר חצות היום. היתר זה נצרך רק לבני אשכנז, הנמנעים מרחיצה בחמין כל שלושים. אבל למחבר, והוא עיקר הדין, הרחיצה מותרת מיד בבוקר סיום השבעה.
• שמותר לספר בערב שבת – אם בשביעי, בו נהגו איסורי השבעה, חל ערב הרגל, יש חידוש בביטול השלושים בו ביום. אבל אם חל הרגל בסוף היום השמיני, פשוט שהרגל יבטל את השלושים[13]. ואף שרק החג, החל ביום התשיעי, מבטל את השלושים, ובערב שבת שהוא היום השביעי, עדיין לא בטל השלושים, רשאי להסתפר, כי בשבת הדבר אסור[14].
• אפשר לו לגלח קודם הרגל – בחול המועד יש איסור גילוח, וכשהגילוח לפני המועד היה אפשרי, לא הותר לגלח במועד.
• בשבת ערב הרגל – ובערב שבת אינו יכול להתגלח, כי הוא עדיין בעיצומה של השבעה.
• לגלח קודם – ואף שהגילוח בחול המועד נאסר, כדי לזרז אנשים להתגלח קודם המועד, לבל ייכנסו אל החג בניוול, הרי שבמקרה זה בו לא יכל לגלח קודם, מחמת השבעה, יש להתיר עבורו את הגילוח והתספורת בחול המועד.

דיני השלושים, אינם חלים, כי בשבת בבוקר הסתיימה השבעה וחלו דיני שלושים, שמיד בכניסת הרגל בטלו.

סעיף ט

^צהא דרגל מבטל גזירת שלשים (מד), בשאר מתים; אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו, אפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים יום, אינו מבטל (מה).

^צהרא"ש שם בברייתא דעל כל המתים כו' שם (כב ע"ב).

• שלשים – תרגום: מה שהחג מבטל את השלושים.
• אינו מבטל – באבלות על אב או אם אין דין שלושים, אלא דין שנה, והוא אינו מתבטל על ידי חגים. הטעם לחומרה זו היא, כי מלבד מצוות האבלות התווספה לה מצוות כיבוד הורים.

סעיף י

^קואם חל אחד מימי האבילות, חוץ מהשביעי, בערב הרגל, מותר לכבס (מו), ולא ילבשנו עד הלילה (מז); וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות, כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס (מח); ^ראבל לרחוץ (מט), אסור עד הלילה (נ); ^שויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה, סמוך לחשיכה (נא). הגה: ולדידן דנוהגים איסור רחיצה כל שלושים, אסור לרחוץ, דהא הרגל לא בִּטֵּל ממנו רק גזרת שבעה; והוא הדין לענין כיבוס, במקום דנוהגין איסור כיבוס כל שלשים (נב).

^קהרא"ש שם בשם הראב"ד. ^רמימרא דרב הונא שם יט ע"ב. ^שהגהות מימוני (הלכות אבל פ"י אות ה) בשם ראבי"ה ורבי יצחק הלוי.

• מותר לכבס – כי המועד יבטל את האבלות, ובכלל זה את איסור הכיבוס. אבל עדיין ייאסר בכיבוס מחמת קדושת החג. לכן התירו לו לכבס בערב החג.
• ולא ילבשנו עד הלילה – כי רק בלילה מסתיימת השבעה.
• שמפני הרגל הוא מכבס – כי במהלך השבעה, הכיבוס אכן אסור.
• לרחוץ – במים חמים.
• עד הלילה – ובליל יום טוב ירחץ במים שהוחמו מערב יום טוב.
• סמוך לחשיכה – כדי להיכנס בנקיות אל החג. ושאר דיני אבלות נוהגים עד שתחשך[15], אמנם יש נוהגים שמאחר והאבלות בטלה לגבי כביסה ורחיצה (למנהג הספרדים, אבל לאשכנזים רחיצה בחמין אסורה כל שלושים), מותר גם לשבת על כיסא לסעודה מפסקת. ונראה שכך נקטו הפוסקים הספרדים[16].
• כל שלשים – כמו שראינו בהקדמה, שמנהג אשכנז לאסור כיבוס ורחיצה כל שלושים. אמנם כשגופו מלוכלך, או בגדיו התחתונים, מותר להחליף גם בתוך השבעה. והעיקר להימנע מרחיצה של תענוג, ולרחוץ רק לצרכי היגיינה.

סעיף יא

^תראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים (נג) לבטל האבילות (נד).

^תמשנה שם וכרבי שמעון בן גמליאל.

• כרגלים – בתורה הובאו כל מועדי ישראל בפרשת אמור, ובכללם ראש השנה ויום הכיפורים. בסיום הפרשיה נאמר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' (ויקרא כג לז), וזה מלמד שכולם קרויים מועדים.

בהלכה יש מצוה לאכול מאכלים מיוחדים ביום הדין, כאות על אמונתנו שזה יום בו הא-ל דן אותנו ברחמים, ושמחים שהוא הדיין האמיתי והרחום. גם ביום כיפור יש שמחה, כי הוא יום כפרה לכל ישראל, כמו שכתוב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז ל).

• לבטל האבילות – ואם ישב זמן מה באבלות לפני ראש השנה או לפני יום כיפור, האבילות מתבטלת. ואם מצוי בתקופת השלושים, היא בטילה.

מובא בכף החיים[17], שיש נוהגים לשבת בסעודה המפסקת על כסא, ולנעול נעלים.

סעיף יב

^אנהג שעה אחת (נה) לפני הפסח, אותה שעה חשובה כשבעה, ושמנה ימי הפסח (נו), הרי חמשה עשר. ומשלים עליהם [עוד] חמשה עשר (נז).

^אמימרא דרב ענני בר ששון שם כד ע"ב.

• שעה אחת – כלומר זמן מה.
• ושמונה ימי הפסח – בחוץ לארץ, אבל בארץ חוגגים רק שבעה ימים.
• ומשלים עליהם עוד חמשה עשר – ובארץ עוד ששה עשר יום. כי אבלותו לפני פסח נמנית כשבעה ימים, ויחד עם שמונת ימי פסח (ובארץ שבעה ימים), חלפו חמשה עשר (ובארץ, ארבעה עשר ). נמצא שנותרו חמשה עשר (ובארץ ששה עשר) עד תום השלושים.

סעיף יג

^בשעה אחת לפני עצרת (נח) חשובה כשבעה (נט); ועצרת, כיון שאם לא הקריב 'קרבנות עצרת' בעצרת, יש לו תשלומין כל שבעה (ס), חשוב כשבעה, הרי ארבעה עשר ומשלים עליהם [עוד] ששה עשר; ויום שני של עצרת (סא) עולה למנין הששה עשר (סב).

^בשם וכדאמר רב אלעזר אמר רב אושעיא.

• עצרת – חג השבועות, שבארץ נוהג יום אחד, ובחוץ לארץ יומיים.
• חשובה כשבעה – כי בכניסת החג מסתיימת השבעה.
• יש לו תשלומין כל שבעה – בזמן בית המקדש, היה כל יהודי חייב לעלות לירושלים בכל אחד משלושת הרגלים, וביום ראשון של החג להקריב קרבן עולה הנקרא 'קרבן ראייה', וקרבן שלמים הנקרא 'קרבן חגיגה'. אם לא הקריב ביום ראשון, יכול להקריב בשאר ימי החג. ובשבועות, הנחגג רק יום אחד, עדיין יכול להקריב קרבנות אלה בששת הימים שאחר החג. אפשרות זו משליכה גם על דיני האבלות, כי נמצא ששבועות נחשב חג כמו פסח, ויש לספרו כשבעה ימים ממניין השלושים.
• ויום שני של עצרת – בחוץ לארץ.
• עולה למנין הששה עשר – היות ויומו השני של שבועות הוא מדרבנן, ניתן למנותו כאחד מששה עשר הימים בהם נוהג 'דין שלושים' שלאחר שבועות.

סעיף יד

^גשעה אחת לפני ראש השנה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה (סג), וגזירת שלשים מבטל ממנו יום הכפורים (סד), ^דומגלח בערב יום הכפורים (סה); והוא הדין לקובר מתו בשלשה לתשרי (סו), שמגלח בערב יום הכפורים.

^גשם מימרא דרב פפא. ^דרמב"ן וכן כתב הטור.

• ראש השנה – הנחשב כחג.
• יום הכפורים – שגם נחשב כחג, בהיותו יום סליחה לכל ישראל.
• ומגלח בערב יום הכיפורים – אף שאיסור הגילוח בטל רק ביום כיפור עצמו, אבל כיון שבו ביום הגילוח אסור, התירו לו לגלח בערבו.
• בשלשה לתשרי – השבעה מסתיימת בט' תשרי, ערב יום כיפור, ומיד מתחיל 'דין שלושים', הנפסק על ידי יום כיפור.

סעיף טו

^השעה אחת לפני יום הכיפורים בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים (סז); וגזירת שלשים מבטל ממנו החג (סח), ומגלח בערב החג (סט).

^השם.

• מפני יום הכפורים – הנחשב כחג.
• מבטל ממנו החג – הכוונה שחג הסוכות מבטל את 'דין השלושים'.
• ומגלח בערב החג – כי בחג עצמו אסור להתגלח.

סעיף טז

^ושעה אחת לפני החג והחג, הרי ארבעה עשר, ושמיני עצרת שבעה (ע), הרי עשרים ואחד יום, ויום שני של שמיני עצרת (עא) הרי עשרים ושנים, ומשלים עליהם שמונה (עב).

^ומימרא דרבינא שם.

• ושמיני עצרת שבעה – כי נחשב מועד בפני עצמו.
• ויום שני של שמיני עצרת – בחוץ לארץ. בארץ זהו יומה הראשון של תקופת השלושים המקוצרת.
• ומשלים עליהם שמונה – ובארץ ימנה תשעה ימים ממוצאי שמיני עצרת.

סעיף יז

(עג) ^זשמע שמועה קרובה בשבת או ברגל (עד), ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה (עה), דינו כדין שמע שמועה רחוקה אחר השבת והרגל (עו), ^חאלא שבשבת וברגל נוהג דברים שבצנעה (עז).

^זמימרא דרבי יוסי בר אבין שם כ ע"ב. ^חהרא"ש שם בשם רמב"ן, דכיון דאכתי שמועה קרובה היא הוי כקובר את מתו ברגל.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נצטט מדברי השולחן ערוך בהלכות אבלות (יורה דעה סימן תב סעיף א) המסביר מה היא שמועה קרובה ומה היא שמועה רחוקה: "מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה שֶׁמֵּת לוֹ קָרוֹב, אִם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הִגִיעָה הַשְּׁמוּעָה, אֲפִלוּ יוֹם שְׁלֹשִׁים עַצְמוֹ, הֲרֵי זוֹ שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְחַיָּב לִנְהֹג שִׁבְעָה יְמֵי אֲבֵלוּת מִיּוֹם שֶׁהִגִיעַ הַשְּׁמוּעָה; וְקוֹרֵעַ וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַשְּׁמוּעָה לְתִסְפֹּרֶת עִם שְׁאָר דְּבָרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, יוֹם שְׁמוּעָתוֹ הַקְרוֹבָה כְּיוֹם הַקְבוּרָה. וְאִם שָׁמַע מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים וָאֵילָךְ, אֵין צָרִיךְ לִנְהֹג אֶלָא שָׁעָה אַחַת.
• בשבת או ברגל – בשבת או בחג חלפו שלושים יום ממיתת הנפטר[18].
• נעשית רחוקה – כי זה כבר היום השלושים ואחד.
• אחר השבת והרגל – כלומר לא מתחשבים בעובדה ששמע בתוך השלושים על פטירת מתו, שהרי לא חויב ברוב דיני האבלות, ולכן יש להגדיר זאת כאילו שמע רק אחר השבת או החג.
• נוהג דברים שבצנעה – ככל אבל החייב לנהוג בדברים שבצנעה, שהם תשמיש המיטה ורחיצה במים חמים, ולימוד תורה.

סעיף יח

^טשמע שמועה רחוקה (עח) בשבת או ברגל, אינו נוהג בהם אפילו דברים שבצנעה; אלא למוצאי שבת או הרגל נוהג שעה אחת, ודיו (עט).

^טגם זה מדברי הרא"ש בשם הרמב"ן.

• רחוקה – שמע על פטירת קרוב שלושים יום לאחר הפטירה.
• נוהג שעה אחת, ודיו – כי בשמועה רחוקה אינו צריך לנהוג שום מנהג אבילות, ואינו יכול לשבת שעה אחת בשבת או בחג, על כן יקיימה אחר החג.

סעיף יט

^ישמע שמועה קרובה בשבת (פ), שבת עולה ליום אחד ולמחר קורע והוי ליה יום ששי שביעי לאבילות (פא).

^יטור בשם סמ"ק.

• שמועה קרובה בשבת – ולמחרת אינה נעשית רחוקה, ינהג מיד אבלות בצנעה, וימנה את השבת כיום הראשון של אבלותו.
• יום ששי שביעי לאבילות – לקרוע בשבת בלתי אפשרי, אלא קורע במוצאי שבת, ויום ראשון שאחר השבת הוא יומה השני של האבלות, המסתיימת ביום שישי בבוקר.

סעיף כ

^כאם עשרה ימים אחר החג שמע שמת לו מת בערב החג, אף על פי שאם נמנה שעה אחת לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמיני עצרת עשרים ואחד, ועשרה ימים אחרים הרי שלשים ואחד, אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה; שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבילות קודם לו כלל, וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת (פב).

^כרבנו ירוחם בנתיב כח בשם בעל המאור, וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם.

• שלא היה יודע שמת לו מת – אם חלפו בין המיתה לשמועה עשרה ימים במהלכם נחגגו חג סוכות ושמיני עצרת, הימים נספרים כימים פשוטים. כי רק למי שהחל אבלותו קודם החג יש חישוב מיוחד כנזכר בסעיף, אבל זה לא החל אבלותו קודם החג, וכלל לא ידע על פטירת מתו.

דין אבילות בחול המועד (תקמח)

• הקובר מתו בחול המועד אינו נוהג בחול המועד במנהגי אבלות. אלא במוצאי החג מתחיל את שבעת ימי האבלות (א).
• ספירת השלושים מתחילה מיום הקבורה (א)
• בחוץ לארץ, שיום טוב נחגג שני ימים, אינו מתאבל ביום טוב שני של גלויות, ובכל זאת נחשב יום זה כיומו הראשון של שבעת הימים. וכן כשנקבר בראש השנה, יום שני של ראש השנה נחשב כיום ראשון של שבעת ימי אבל (ב).
• בימים טובים, וגם בראש השנה וביום כיפור, ואף ביום טוב שני של גלויות, אין נוהגים דיני האבלות (ג).
• עם זאת, דברים שבצנעה נוהגים גם בחגים, לכן אסור לקיים יחסי אישות, וגם רחיצה בחמין אסורה (ד).
• לימוד תורה נהגו להתיר בחג [טז].
• אנינות חלה בחול המועד. אבל בימים טובים, אם לא קוברים את הנפטר בעיצומו של יום טוב, אין לנהוג באנינות (ה).
• מותר לנחם אבלים בחול המועד (ו).
• החלו לנחם במועד, ימשיכו לנחמו אחר החג, עד עבור ששה ימי ניחום. ואין חובה להמשיך ולנחמו בשאר ימי השבעה (ו).
• כשנשלמו ימי הניחום, אפשר להקל קצת באיסור מלאכה, ולהתיר עשיית מלאכה של האבל, על ידי אחרים, ובבתיהם.
• אם זמן מועט לפני יום טוב קויימו חלק מדיני אבלות, החג מבטל את גזירת שבעה (ז).
• אבלות שחג הפסח עצר, נמנית כשבעה ימים. יום הפסח גם נחשב שבעה ימים, ואחר החג נותרו ששה עשר יום להשלמת דיני השלושים (יב).
• החלה האבלות ונעצרה בסוכות, הרי היא נמנית כשבעה ימים. יומו הראשון של החג גם הוא נמנה כשבעה ימים, ואף שמיני עצרת נמנה כשבעה ימים. לכן בסיום החג נותרו רק תשעה ימים להשלמת דיני השלושים (יב).
• יום השבועות נספר כשבעה ימים (יג).
• נהג שבעה טרם החג, ואפילו סיימה בערב הרגל, הרגל מבטל דין שלושים (ח).
• ראש השנה ויום הכיפורים גם הם נחשבים כמועדים, ומבטלים שבעה או שלושים (יא).
• אם ראש השנה ביטל דין שבעה, בא יום כיפור ומבטל דין שלושים (יד).
• אם יום כיפור ביטל דין שבעה, בא חג סוכות ומבטל דין שלושים (יד).
• בא החג וביטל שבעה, מותר לאבלים (ספרדים) לכבס ולרחוץ לכבוד החג (י).
• חג המבטל דין שלושים, מתיר כיבוס ותספורת בערב חג, ולאשכנזים, רחיצה בחמין.
• כשיום כיפור מבטל דין שבעה, מנהג הספרדים להתיר ישיבה על כסא בסעודה המפסקת.

[1] רמב"ם (הלכות אבלות פרק א הלכה א).

[2] נראה שזו דעת מרן המחבר כמבואר בסימן שצח שסתם כדעה זו, וחזר על זה בסימן שצט סעיף יג. אבל הרמ"א פסק בסימן שצט סעיף יג שאינו אלא מדרבנן. ואין ראיה מן הפסוק, כי הוא מחייב אמנם להיטמא למת, אבל רק לצורך קבורתו, ובלי קשר לחובת האבלות.

[3] על פי הכסף משנה על הרמב"ם (הלכות אבל פרק א הלכה א).

[4] אמנם יש ראשונים הסוברים כי גם האבילות ביום הראשון היא רק מדרבנן. לעומת זאת, קיימת דעה מחמירה, שכל שבעת הימים חיובם מן התורה. להלכה, רק יום ראשון הוא מן התורה.

[5] יורה דעה סימן שפא הלכה א, וסימן שפט הלכה א.

[6]  מוסבר על פי כף החיים. המ"ב לעומת זאת כתב שהגהה זו נשרתבבה בטעות.

[7] כך הביא המחבר בעצמו ביורה דעה (סימן שצט סעיף יג) שנהגו שלא להתאבל ביום טוב שני של גלויות.

[8] מ"ב ס"ק טז וכף החיים אות טוב. טעמם הוא, משום שיש ראשונים הסוברים כי גם דברים שבצנעה אינם נוהגים בחול המועד. ואף שהמחבר לא פסק כמותם, ניתן לצרף את הדעה שלימוד תורה נחשב דבר של פרהסיה.

[9] פרטי ההלכות למקרים אלו נתבארו לעיל בסימן תקכו.

[10] ועוד דינים, כמבואר ביורה דעה סימן שמא.

[11] כמבואר באורח חיים סימן תקכו סעיף ד.

[12] כף החיים אות לב.

[13] ועל כן כתב המחבר "ואין צריך לומר".

[14] למעיין, סוף דברינו מיישבים את קושיית הב"י, על פי הב"ח יורה דעה שצט (ז), שהסביר את לשון הטור, לדבריו גם בדין זה יש חידוש.

[15] כך כתב המ"ב ס"ק לט על פי המגן אברהם, וזה פשט דברי המחבר שהתיר דווקא כיבוס, כי אי אפשר לעשותו ביום טוב. אמנם הכף החיים אות נד הביא שיש ראשונים הסוברים כי כל דיני אבלות בטלים אחרי מנחה. אבל לא ברור אם פסק כמותם.

[16] כך כתב כף החיים אות נד, בהביאו שיטת ראשונים הסוברים, כי כל דיני אבלות בטלים אחרי מנחה. ובילקוט יוסף כתב כי למעשה אפשר לסמוך על שיטות אלה.

[17] אות נו.

[18] ואפילו אם הקבורה הייתה מאוחרת יותר מונים מיום המיתה (יורה דעה סימן תב, ש"ך ס"ק ה)