סימן תקל"ה – שלא לפנות מחצר לחצר בחול המועד, ובו ג' סעיפים

סימן זה דן באיסור לטרוח בחול המועד אף ללא מלאכה. אמנם לצורך המועד או למניעת הפסד, הטרחה הותרה. פרטי הדין מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אאין מפנין מחצר לחצר (א), אפילו מכעורה לנאה (ב), לא לפנות דירתו ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד (ג), הגה: כל שכן  שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר (ד) (מרדכי פרק מי שהפך); ^באבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר (ה); ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי, ^גיש אומרים שמבית לבית הסמוך לו, מותר (ו). הגה: ואם מתיירא מחמת גניבה בחצר שדר שם, מותר אפילו מחצר לחצר המשתמר (ז); ואפילו מעיר לעיר, בדבר האבד, שרי (ח) (הגהות אשירי ומרדכי).

^אמשנה מועד קטן יג ע"א. ^בכדמפרש לה אביי שם וכפירוש הנמוקי יוסף ו ע"ב במשנה. ^גטור והגהת אשרי.

• מחצר לחצר – מבית שבחצר זו לבית בחצר אחרת. מדובר באדם בעל שתי דירות רחוקות זו מזו. שהעברת החפצים כרוכה בטרחה, האסורה בחול המועד. נוסף על כך, הפינוי נעשה לעין כל, וקדושת המועד מתבזה.
• אפילו מכעורה לנאה – מדירה קטנה לדירה מרווחת ויפה. אף שזה משמחו, אבל כיון שאינו משתמש בה בחג, הדבר אסור.
• שאינם לצורך המועד – חלקו השני של המשפט, מסביר את חלקו הראשון ואומר, כי לא רק רהיטי הבית אסורים בהעברה מדירה אחת לשניה, אלא גם בגדים וכלים אחרים. אלא שהדבר נאסר רק אם מבקש לעשות בהם שימוש אחר המועד. אולם המבקש לדור בדירתו השניה כבר במועד עצמו, הרי זה צורך המועד, והדבר מותר. מכאן מוכח שמותר לעבור דירה בחול המועד, אם ידור בחג בתוכה.
• מעיר לעיר – הכסף בתקופתם היה בעל נפח ומשקל רב, כי לא הודפס בשטרות, אלא עשוי היה נחושת וכסף וזהב. והעברתו ממקום למשנהו נעשתה בטרחה רבה.

ה"כל שכן" אינו מתייחס לממון, כי אין בהעברתו טרחה רבה מהעברת דירה. אלא כוונתו להעברה מעיר לעיר, שזו טרחה גדולה יותר מבית לבית באותו עיר, כי התחבורה בזמנם היתה קשה ומסורבלת. לכן אפילו ממון נאסר בהעברה מעיר לעיר.

• מבית לבית באותה חצר – כי אין זו טרחה גדולה, והפינוי גם נסתר מעין כל.
• אלא למבוי – כאן מדובר שפתחי בתים אינם פונים ישירות לרשות הרבים, אלא מרשות הרבים פונה כעין כביש ללא מוצא, ובצידו פתחי החצרות, בהם מצויים פתחי בתים.

העברת דירה מבית לבית באותה חצר מותרת, כפי שראינו, כי הטרחה אינה גדולה כבהעברה מבית בחצר זה לבית בחצר אחרת. ובהעברה מבית בחצר זה לבית בחצר אחרת דרך מבוי, אסור גם משום שהטרחה גדולה יותר, וגם משום שהמבוי דומה לרשות הרבים.

מלמדנו המחבר כאן, שאם מדובר בשני בתים משתי חצרות סמוכות זו לזו, ביניהם מפריד מעבר קצר במבוי, יש מקילים בזה כי הטרחה אינה רבה כל כך, וגם אינו גלוי כל כך לעין.

• מותר אפילו מחצר לחצר המשתמר – כי חשש זה הוא דבר האבד, אז הטרחה מותרת למניעת הפסד.
• בדבר האבד, שרי – הטרחה הרבה, אף זו שבהעברה מעיר לעיר, מותרת במקרה זה. ונראה שהמחבר מסכים לתוספת זו של הרמ"א, כי ההיתר לעסוק בדבר האבד בחול המועד רחב מאוד.

סעיף ב

^דיש מתירים לפנות מחצר של אחר (ט) לחצר שלו (י), ואפילו מנאה לכעורה (יא).

^דהרא"ש שם בשם הראב"ד מירושלמי פרק ב ה"ד ושאין גמרא דידן חולק בזה.

• מחצר של אחר – דירתו מצויה בחצר שאינה שלו, כגון ששכר שם בית.
• לחצר שלו – כלומר לבית שלו בחצר אחרת, וללא כוונה לגור שם במועד. כי אם מבקש לדור שם בחג, ודאי מותר.
• ואפילו מנאה לכעורה – עבורו זה צורך המועד, כי רוצה שחפציו ישהו בביתו. דעה זו מתירה העברת חפצים לדירתו בחול המועד , אף שכוונתו לדור בה רק אחר המועד. וכתב זאת בשם יש אומרים, כי היתר זה אינו קביל על כולם, כמבואר בסעיף הקודם, שהותר רק אם ידור בה בימי המועד. למעשה, אם יתקשה להעביר דירתו אחר החג, רשאי לסמוך על דעה זו.

סעיף ג

^ההזבל שבחצר אסור להוציא (יב), אלא יסלקנו לצדדים; ואם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת, מוציאין אותו לאשפה (יג).

^הברייתא אוקימתא דרבא פסחים נה ע"ב.

• אסור להוציא – בזמנם לא היה פינוי אשפה מאורגן כבזמננו. אלא הניחו את הזבל בקצה החצר, ומזמן לזמן פינוהו משם אל האשפה הציבורית שמחוץ לחצר. פעולה זו נאסרה בחול המועד, כי הוצאת אשפה זו היתה כרוכה בטרחה גדולה. אלא ירכז את זבלו בפינה מפינות החצר.
• מוציאין אותו לאשפה – כי בכמות רבה זו, הפינוי הופך לצורך אמיתי.

שלא לפנות מחצר לחצר בחול המועד (תקלה)

• אין לטרוח בחול המועד, אף ללא מלאכה [הק].
• טרחה לצורך המועד או למניעת הפסד, מותרת [הק].
• אין לעבור לדירה אחרת בחול המועד, אלא אם כן יתגורר בה במועד (א).