סימן תקל"ד – דיני כבוס בחול המועד, ובו ג' סעיפים

הכיבוס הוא צורך המועד ולפי כללי ההלכה הרגילים, היה צריך להיות מותר. אמנם חכמים אסרוהו בחול המועד, כדי שאנשים לא ימתינו לחופשת חול המועד בה יעשו כביסה, אליה נלוותה בזמנם טרחה גדולה ורבה[1]. ואם ימתינו, הרי ייכנסו בבגדים מזוהמים לחג. סימן זה דן בגבולות האיסור. וכמו כן נפגוש בו בהיתר עשיית מלאכה, שהוענק לאדם שנותר ללא כל מקור מחיה.

סעיף א

אין מכבסין במועד (א). ואלו שמכבסין; הבא ממדינת הים (ב), והיוצא מבית השביה (ג) ומבית האסורין (ד), ומנודה (ה) שהתירו לו חכמים ברגל (ו), ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו (ז), ומטפחות הידים (ח), ומטפחות הספרים (ט), ומטפחות הספג (י), ובגדי קטנים, ובעלת הכתם (יא) שנמצא במועד, ומי שאין לו אלא חלוק אחד; (יב) וכולם מכבסין כדרכן, אפילו בנתר ואהל (פירוש מיני בורית(יג)), ובפרהסיא, על גבי הנהר (יד). הגה: מיהו לא יכבסו רק הצריך להן, דהיינו חלוק אחד (מרדכי והגהות אשיר"י פ' אלו מגלחין); מיהו בגדי הקטנים ביותר, דהיינו אותן שמלפפים בהם ומשתינים ומוציאין רעי בהם (טו), מותר לכבס ד' וה' בפעם א', כי צריך להרבה מהם כל רגע, והא דמותר לכבס בפרהסיא היינו דוקא כשרוחץ על גב הנהר, משום דמתכבס יותר יפה על גב הנהר; אבל אם אינו כובס על גבי נהר, לא יכבס רק בצנעה ולא בפרהסיא, כן נ"ל (טז).

^אמשנה מועד קטן יג ע"ב. ^בצינתיו לעיל סימן תקל"א סק"ה. ^*)(פירוש המגלחים). ^גהירושלמי שם פ"ג ה"ב. ^דמרדכי סימן תתעא בשם רבי אברהם. ^המימרא דרבי יוחנן שם יח ע"א. ^ומרדכי שם סימן תתעג. ^זשם, מירושלמי שם.

• אין מכבסין במועד – כדי לתזמן את כיבוס הבגדים לפני החג.
• הבא ממדינת הים – חזר מנסיעה רחוקה, וקודם המועד לא יכל לכבס. היתר זה כולל חיילים השבים לביתם ברגע האחרון של ערב החג, או בחול המועד, ולא יכלו לכבס קודם החג.
• והיוצא מבית השביה – נתפס בידי ליסטים שודדים או אויבים, ושוחרר בחול המועד.
• ומבית האסורין – בית כלא המנוהל בידי מדינה.
• ומנודה – חוטא בעבירה שסירב לחזור בו, ולכן נודה בבית דין. הנידוי אוסר על הציבור לבוא עמו במגע, והוא עצמו אסור בכיבוס.
• ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל – אחר חזרתו בתשובה במועד, התירו את נידויו. אבל בעודו מנודה, היה אסור לכבס[2].
• ונשאל ברגל והתירו לו – את נדרו בחול המועד, לכן לא יכל לכבס לפני יום טוב.
• ומטפחות הידים – מגבות ידים שצריך להחליפם תדיר.
• ומטפחות הספרים – בהם עוטפים את ספר התורה, מצוי בקהילות הספרדים.
• ומטפחות הספג – מגבות גוף.
• ובעלת הכתם – אשה שמצאה כתם דם על בגדה.
• ומי שאין לו אלא חלוק אחד – אין לו יותר מבגד אחד.
• מיני בורית – סבוני כביסה שונים.
• ובפרהסיא, על גבי הנהר – מקום הכיבוס בתקופה הקדומה. ולא אסרו זאת חכמים, אף על פי שעושה לעין כל.
• ומוציאין רעי בהם – הכוונה לטיטולי בד.
• יכבס רק בצנעה ולא בפרהסיא כן נראה לי – ההיתר לכבס בפרהסיה ניתן דווקא כשבלתי אפשרי לכבס כראוי בצנעה. מכאן אנו לומדים שכיום, כיון שבמציאות כל הכביסה נעשית בבית בצנעה, חומרת האיסור פחותה ממה שהיה.

סעיף ב

כל כלי פשתן (ח) מותר לכבסן (ט); ולא נהגו כן, והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם (י).

^חמימרא דרבי יוחנן שם וכן הסכמת רוב הפוסקים. ^טהרא"ש שם סימן כא. וכמו שכתב רבינו ירוחם נתיב ד ח"ה בשמו.

• כלי פשתן – בגדי כותנה הנלבשים על הגוף, כגופיות ותחתונים של ימינו.
• מותר לכבסן – כי טינופם וזוהמתם רבה, וצריך להחליפם מידי יום.
• אי אתה רשאי להתירם בפניהם – לכן יש להכין כמות בגדים נקיים כנדרש לכל החג, כדי שלא יצטרכו לכבס במועד.

כיון שזה רק מנהג יש מקום להקל בשעת הצורך, ולתת לאינו יהודי לכבס. עוד ניתן להקל בדין כביסה, בזכות מכונות הכביסה של ימינו, שמונעים את הטרחה הגדולה שתמיד נלוותה לפעולת הכיבוס[3]. וגם אין הכיבוס נעשה בפרהסיה. אמנם יש לסייג היתר זה רק למקום בו יש צורך גדול. ומן הראוי לעשות כל מאמץ שכל חלקי הלבוש הנצרכים לאדם במועד יהיו מוכנים קודם החג, כדי שלא יצטרך להתעסק עם הכביסה במועד.

סעיף ג

מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד, כגון כרים וכסתות וצלוחיות (יא); אבל כלים שאינם לצורך המועד, כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין (יב); ואם אין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו (יג) ומניחן אצלו (יד), ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש שמא יגנבו, מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו, אלא בצנעה (טו).

^יברייתא במועד קטן יג ע"ב. ופסחים נה ע"ב. ^ככגרסת הרי"ף ז ע"א והרא"ש פרק ב' סימן יט שם. לרמב"ם בפרק ח הט"ז וכפי גירסת ספרים.

• כרים וכסתות וצלוחיות – בעת הצורך מותר להביא כלים מבית מסחר, כפי הכלל שראינו בסימן הקודם שכל שהוא לצורך המועד, מותר.
• אין מביאין – אף שאין בהבאתם מלאכה, אבל הרואים יחשבו שהאומן תיקנם במועד.
• נותן לו שכרו – הכלל הוא שמותר לאדם שאינו מוצא כדי מחייתו לעסוק במלאכה במועד.
• ומניחן אצלו – אצל האומן. ויביאם אחר המועד, שלא ייראה כעובר על האיסור להביא כלי מבית האומן.
• בצנעה – כי מה שנאסר להביאם הוא משום מראית העין. ואם אין ברירה רשאי להביאם לביתו, אבל יעשה זאת בצנעה.

דיני כביסה במועד (תקלד)

• הכלל הוא שאין לכבס בכל ימי המועד. לכן צריך להקדים ולהכין בגדים לכל ימי החג (א).
• אבל יש יוצאים מן הכלל, שהעיקרון בכולם הוא, שאפשרות הכיבוס לפני החג נמנעה מהם, או שאין בידם מספיק בגדים (א).
• על כן מותר לכבס בגדי קטנים, המתלכלכים בכל עת (א).
• כמו כן מותר לכבס מגבות. (א)
• גם המגיע מנסיעה רחוקה, רשאי לכבס בחול המועד (א).
• חייל המגיע לביתו בערב החג או במועד עצמו גם הוא רשאי לכבס [ב].
• נוסף על זאת בשעת צורך גדול מותר לכבס במכונה בגדים תחתונים, אם לא הספיקו קודם אם אין לו מספיק בגדים.

[1] על פי רש"י דף יח ע"ב ד"ה כלי פשתן.

[2] כמבואר ביורה דעה סימן שלד סעיף ב.

[3] כך כתב הרב מאיר מאזוז בבטאון אור תורה (טבת תשע"ד – חוברת ד (תקנח) סימן טל עמוד שא), ולשיטתו, כל גזירת חכמים חלה רק בתקופתם, שעניין הכביסה היה טורח מיוחד, אז היה חשש שהאדם ישאיר את הכביסה למועד. אבל בימינו, כאשר משתמשים במכונת כביסה, המציאות שונה מזו של חז"ל – ובכהאי גוונא לא גזרו. הוא מביא את דברי המהריק"ש (בבאר היטב ס"ק ג) וכותב שהדברים נכונים עוד יותר בימינו, כאשר מדובר על לחיצת כפתור –  דבר שאין בו שום טירחה. חז"ל לא דיברו על מציאות זו.