סימן תקל"ז – דין מלאכת דבר האבד, ובו ט"ז סעיפים

אחת המלאכות האסורות בחול המועד היא העבודה החקלאית עקב הטרחה הרבה והעבודה הקשה הכרוכה בה. עם זאת התירו חכמים מלאכות רבות הבאות למנוע הפסד, וזה אחד ההיתרים המרכזיים של חול המועד. אמנם ככל שטרחת המלאכה רבה, כך התקשו חכמים להתירה למרות ההפסד. על הגבולות בין המותר לאסור בכלל זה דן הסימן להלן.

מובן מאליו שהמציאות עליה דן הסימן, הייתה רווחת בעיקר בעבר. ואולם כיום נעשו שינויים מרחיקי לכת בעבודה החקלאית, ולא כל המתואר כאן קורה במציאות. ועדיין מוטל עלינו לדלות את העקרונות עליהן מבוססת ההלכה, כי עמם נשתמש לפסיקת הדין במציאות המשתנה.

סעיף א

^אדבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי (א); (מיהו בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה) (כל בו). ^בלפיכך בית השלחין (פירוש הארץ הצמאה) (ב) שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד (ג); אבל שדה ^*)הבעל (ד) שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה (ה).

^אמשנה מועד קטן יא ע"ב ויב ע"א וכרבי יוסי ובגמרא שם. ^במשנה שם ב ע"א ודף ו ע"ב וכרבי אליעזר בן יעקב הסכמת הפוסקים. ^*) (פירוש שדי לה במטר השמים).

• בלא שינוי – כלל זה הובא בהקדמה. בהמשך נראה כיצד הוא מיושם ומה הם מגבלותיו.
• הארץ הצמאה – בית השלחין הן שדות הזקוקות להשקיה נוספת, מלבד לחות מי הגשמים.
• תפסד – הפסקת ההשקיה מסכנת את היבול, והיא "דבר האבד", לכן הותרה ההשקיה.
• שדה הבעל – שדה שאינה זקוקה להשקיה נוספת מלבד מי גשמים.
• אסור להשקותה – כי העדר השקיה אינו מפסידו, רק מונע ממנו ריוח גדול יותר.

סעיף ב

^דאפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא (ו); כגון מן המעיין, בין חדש בין ישן, שהוא ממשיכו ומשקה (ז) אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים מקובצים, מפני שהוא טורח גדול (ח); אפילו ^הערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך אין דולים ממקום נמוך להשקות מקום גבוה (ט).

^דמשנה שם ב. ^הברייתא שם ד ע"א וכרב אליעזר ברבי שמעון.

• היכא דליכא טרחא יתירא תרגום: במקום שאין טרחה גדולה. גם בדבר האבד לא ניתן היתר גורף לכל פעולה, אלא רק לטרחה ממוצעת, אבל טרחה גדולה אסורה. בהמשך, יתאר המחבר מה היא טרחה גדולה האסורה גם למניעת הפסד.
• ממשיכו ומשקה – כלומר משתמש במערכת השקיה מסודרת, ולמרות הטרחה שבדבר, הרי זו טרחה סבירה.
• שהוא טורח גדול – כלומר הבאת מים לשדה שאין בה תשתית השקיה, מלווה בטרחה רבה. לכן יכין תשתיות אלה קודם החג.
• להשקות מקום גבוה – קשה לומר היכן הגבול בין טרחה ממוצעת לטרחה גדולה, לכן קבעו חכמים שדרך נוחה בצורה כלשהי להבאת המים מותרת. ואם איננה נוחה, אין היתר לבצעה. ההשלכה מכך על המושגים של ימינו היא, במה שנוגע למערכת השקייה, שהפעלתה מותרת. גם לתקן אותה, אם התקלקלה במועד, או סמוך לו, מותר. ייצור מערכת השקייה, אסורה.

סעיף ג

(י) ^ונהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהם בית השלחין במועד, והוא שלא פסקו (יא); ^זוכן הבריכות (יב) שאמת המים עוברת ביניהם (יג), מותר להשקות מהן (יד); ^חוכן בריכה (טו) שנטפה מבית השלחין ועדיין היא נוטפת (טז), מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת (יז), ^טוהוא שלא פסק המעיין המשקה בית השלחין העליונה (יח).

^ומימרא דרבי זירא שם. ^זברייתא שם. ^חברייתא שם וכאוקימתא דרב ירמיה. ^טכאוקימתא דאביי שם.

• הקדמה לסעיף: כבר הובהר כי מערכות ההשקיה בתקופה הקדומה אינן דומות כלל להשקיה הנעשית בימינו, שהכל נעשה ביעילות ובקלות יחסית, בסיוע מערכות השקיה קבועות, שכמעט אין בהם טרחה מלבד הפעלתם. עם זאת, העקרון המובא בסעיף זה דומה לסעיף הקודם, שטרחה גדולה מאוד אסורה גם במקום הפסד, בעוד שטרחה סבירה הותרה.
• שלא פסקו – הכוונה שזרימת מי הנהרות לא פסקה, וממילא אין בהבאת המים לשדות אלא טרחה סבירה.
• וכן הבריכות – הסמוכות לשדות.
• עוברת ביניהם – וממילא הן מליאות במים.
• מותר להשקות מהן – כי זו טרחה סבירה.
• בריכה – מקום כינוס מים.
• ועדיין היא נוטפת – כלומר בריכה זו מקבלת מים מבריכה עליונה שבבית השלחין.
• בית השלחין אחרת – כי אין כאן טרחה גדולה.
• בית השלחין העליונה – כי אם פסק המעיין העליון, לא יישאר די מים בבריכה, וזה יגרום שיביא מים מרחוק יותר. ויש בזה טרחה גדולה, כפי שראינו בסעיף הקודם.

סעיף ד

^יירקות שרוצה לאכלן במועד, יכול לדלות מים להשקותן כדי שיגדלו ויהיו ראוים למועד (יט); אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד, ועושה כדי להשביחן, אסור (כ).

^יברייתא שם.

• ויהיו ראוים למועד – ואף שהיה עלינו לאסור זאת מחמת הטרחה הגדולה כמוגדר בסעיף ב, בכל זאת ההשקיה מותרת, כי בנוסף להפסד יש גם צורך המועד. מכאן עולה כי טרחה גדולה הותרה לצורך הכנת מאכלים במועד.
• להשביחן אסור – כפי שראינו בסעיף ב, שטרחה גדולה לא הותרה כשתכליתה מניעת הפסד בלבד.

סעיף ה

^כאין עושים החריצים שבעקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים (כא); ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנן במועד (כב) (אבל אסור להעמיקן יותר מבראשונה) (כג) (המגיד פ"ח).

^כמשנה ב ע"א וגמרא שם ד ע"ב.

• כדי שיתמלאו מים – פעולה זו מאפשרת את השקיית הגפן, ויש לבצעה קודם בוא החג.
• מתקנן במועד – כי אם ימנע, הוא עלול להפסיד, והיות שלא היה יכול לתקן לפני כן, הותרה המלאכה.
• אסור להעמיקן יותר מבראשונה – כי זה דומה ליצירה ראשונית של החריצים.

סעיף ו

^לאמת המים (כד) שנתקלקלה, מתקנין אותה (כה); היתה עמוקה טפח, חופר בה עד ששה; היתה עמוקה טפחיים, מעמיק עד שבעה (כו).

^למשנה שם וגמרא שם.

• אמת המים – תעלה מלאכותית להובלת מים.
• מתקנין אותה – במועד עצמו אסורה חפירת תעלה, אבל תעלה שכבר נחפרה, שארע בה קלקול בלתי צפוי, מותר לתקנה.
• עד שבעה – תעלה שהחלו לחפרה קודם החג, מותר להוסיף ולחפור לא יותר מחמישה טפחים[1]. כי החופר שישה טפחים, הרי הוא כיוצר תעלה מראשיתה, שזהו עומק כל תעלה.

סעיף ז

^ממושכין את המים מאילן לאילן (כז), ובלבד שלא ישקה את כל השדה (כח); ^נואם היתה שדה לחה (כט), מותר להשקות את כולה.

^ממשנה שם ו ע"ב וכרבי אליעזר בן יעקב. ^נרמב"ם בפרק ח ה"ג מהא דשדה מטוננת שם בגמרא.

• מאילך לאילן – אם היתה תעלת מים קטנה סביב לעץ, מותר לעשות חריץ בו יימשכו המים לעץ הסמוך, הזקוק להשקאה.
• שלא ישקה את כל השדה – כי זו טרחה גדולה שנאסרה.
• שדה לחה – אדמה רוויה ורטובה שהזרעים שבה החלו לצמוח, ואם לא ישקנה, עלולים להתקלקל, על כן מותר.

סעיף ח

^סאסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה (ל); ואם עושה כדי לצוד דגים כדי לאכלן במועד (לא), כגון שפותח למעלה מקום שיכנסו ולמטה מקום שיצאו, מותר.

^סמימרא דרבא שם י ע"ב.

• שיכנסו בה מים להשקותה – מדובר באדם שפותח חור בגדר שבין שדהו לנהר, ועושה שם כעין גומא, ומשם יוצאים להשקות את שדהו, כי פעולה זו דומה ליצירת תעלה, שהיא טרחה רבה, ונאסרה.
• כדי לאכלן במועד – עם היות פעולה זו כרוכה בטרחה רבה, אבל כבר הוסבר שלצורך אכילה במועד, הותרה אפילו טרחה גדולה[2].

סעיף ט

^עאסור להשוות השדה (לב) לצורך חרישה (לג); ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד (לד), כגון שמשווה כולה, מותר.

^עמימרא דרבא שם וכפירוש רש"י שם (ד"ה דמתקיל) טור וריבנו ירוחם נתיב ד ח"ה.

• להשוות השדה – יישור רגבי האדמה ופני השטח.
• לצורך חרישה – זו טרחה גדולה, שניתן לעשותה לפני המועד, על כן נאסרה במועד.
• לצורך המועד – הכוונה שאדם זה דש תבואה ממנה יכין קמח ולמטרה זו הוא צריך ליישר את הקרקע, בה ישתמש במועד.

סעיף י

^פאסור ללקט עצים מן השדה ליפותו לחרישה (לה); ואם ניכר שמכוין לצרכו שצריך לעצים, כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים, מותר (לו).

^פגם זה שם.

• ליפותו לחרישה – ליקוט עצים כהכנה לחרישה מלווה בטרחה גדולה, ואין זה דבר האבד, ולא צורך מועד, לכן נאסר.
• מותר – לקיחת עצים לצורך המועד מותרת, אבל צריך לוודא שמעשיו אינם נראים כהכנת שדה לחרישה.

סעיף יא

^צאסור לקצץ ענפי האילן לתקנו (לז); ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים להאכילן לבהמתו ולא לתקנו, כגון שקוצץ כולן מצד אחד, מותר (לח)

^צגם זה שם.

• לקצץ ענפי האילן לתקנו – זו מלאכת זמירה האסורה בחול המועד, כי אין בזה לא צורך המועד ולא דבר האבד.
• מותר – ככל מלאכה הנעשית לצורך המועד ומותרת. אבל יש לוודא שלא ייראו מעשיו כמבקש לזמור ולגזום את העץ.

סעיף יב

^קאין מתליעים האילנות (לט) ולא מזהמין (פירוש מדביקים שם זבל כדי שלא ימות האילן) הנטיעות (מ), אבל סָכִין האילנות (מא) והפירות בשמן (מב).

^קברייתא בעבודה זרה נ ע"ב.

• אין מתליעים האילנות – אין מסירים תולעים העלולים להזיק לאילן. ואף שפעולה זו באה למניעת הפסד, אבל יש בה טרחה, ואין הכרח לעשותה דווקא במועד.
• הנטיעות – אילן צעיר קרוי נטיעה. ואם ספג גזעו מכה הוא משיר את קליפתו, וכשהגזע חשוף, העץ עלול למות. ניתן לסייע לו בהדבקת זבל על מקום המכה. אבל כיון שיש בפעולה זו טרחה רבה, יש לעשותה קודם החג או אחריו.
• סָכִין האילנות – כחלק מהסיוע הניתן לאילן בגידולו גוזמים את ענפיו. לאחריו, מושחים שמן על מקום הגיזום, כדי למנוע את ייבושו. ואין בפעולה זו, המונעת הפסד, טרחה גדולה.
• בשמן – ישנן פירות שהטיפול המונע את הפסדם הוא סיכתם בשמן בעודם קטנים, וטרחה זו המונעת הפסד, אינה רבה.

סעיף יג

(מג) ^ר אִישׁוֹת (מד) ועכברים שמפסידים בשדה אילן (מה) מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה (מו); ואפילו בשדה הלבן (מז) הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו (מח), שיוצאין ממנה ומפסידים האילן; ואם אינה סמוכה לשדה האילן, אין צדין אותן אלא על ידי שינוי (מט). ^ששנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה (נ); ^תויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי (נא), ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו על ידי שינוי (נב).

^רמשנה מועד קטן ו ע"ב וכדפירש רבן שמעון בן גמליאל בברייתא שם, טור בשם אביו הרא"ש וכן כתב הרי"ף ב ע"ב ורי"ץ גיאות. ^שברייתא שם ז ע"א כפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות. ^תטור בשם הרמב"ם בפרק ח ה"ה ולפי גירסתו ולזה הסכים הרב המגיד שם.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים ששדה אילן הוא פרדס בו גדלים עצי פרי, ושדה לבן הוא שדה תבואה. בזמנם, העכברים והדומים להם הזיקו לאילנות וגרמו הפסד גדול. אבל בשדה תבואה, לא הזיקו כל כך, אף אם היו מצויים בו.

הסעיף דן בפעולות שהותרו לצידתם בעת המועד. הכלל העיקרי הוא, ככל שטרחת צידתם קטנה, כך מקילים יותר. וגם, ככל שהיזיקם רב וההפסד גדול, כך מקילים יותר.

כבר הוסבר כי בימינו איננו מבינים כל כך את המציאות שרווחה בזמנם, וגם בענין זה, לא תמיד נקל להבין את דרכי פעולתם בצידת המזיקים בשדותיהם. ובמבט על המושגים של ימינו, ההדברה מותרת, רק כאשר קיים חשש להפסד, וביצוע ההדברה לא התאפשר קודם המועד.

• אישות – זה החולדה.
• בשדה אילן – בו ההפסד גדול.
• שחופר גומא ותולה בה המצודה – טרחה זו מותרת כדי למנוע הפסד גדול.
• בשדה הלבן – שדה תבואה.
• מותר לצודן כדרכו – אף שהאישות והעכברים אינם גורמים הפסד גדול בשדה תבואה, אבל עקב סמיכותו לשדה אילן קיים חשש שיעברו אליו ויזיקוהו. לכן מותר לחפור ולהניח מכשול כרגיל, למרות הטרחה שבדבר.
• על ידי שינוי – כיון שההפסד אינו גדול כל כך, לא הותר לחפור כרגיל.
• ותולה בה המצודה – אין בפעולה זו חפירה ממש, אלא נענוע והזזת עפר, לשם יצירת גומא או חור קטן, וזו טרחה פחותה מחפירה רגילה.
• אלא על ידי שינוי – כי כל זמן שלא נדדו לשדה האילן, אין היזק ודאי אלא ספק וחשש, על כן לא הותרה חפירה שיש בה טרחה גדולה.
• אפילו על ידי שינוי – כי ההפסד הקטן אינו מצדיק טרחה. ואפשר להקל כדעה ראשונה[3].

סעיף יד

(נג) ^אאין מכניסין צאן לדיר בחול המועד לזבל השדה (נד); ואם הכניסן האינו יהודי מעצמו, מותר אף בשבת (נה), אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן, ובלבד שלא יתן לו שכר (נו), ואפילו אינו נותן אלא שכר מזונו אסור (נז); וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו, ובלבד שלא יתן לו שכר אחר (נח); ובחול המועד, אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר (נט), ^בובלבד שלא ישכירנו (ס) ולא יסייענו (סא); ^גולא ימסור לו שומר (סב) לְנַעֵר הצאן (פירוש, מוליכה ממקום למקום, ומתוך כך הגללים מתנערים) (סג); ^דואם היה האינו יהודי שכיר שבת (סד), שכיר חדש (סה), שכיר שנה (סו) מסייעין אותו בחול המועד (סז) ומוסרין לו שומר (סח) לְנַעֵר הצאן (סט).

^אברייתא שם יב ע"א וכרבי. ^בטור וכפירוש הנמוקי יוסף ו ע"א. ^גשם ברייתא וכתנא קמא. ^דשם.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף יש להסביר כי בשדה המיועדת לתבואה, מקדימים לזבל את הקרקע טרם הזריעה, לשיבוח פוריותה. ניתן לזבל שדה בהוצאת בהמות מן הדיר אל חלקת הקרקע, והם אגב שוטטותם בשדה יטילו צרכיהם.

בשבת ויום טוב מוגדר זיבול השדה בידים מלאכה מן התורה, בהיותה תולדת זורע או חורש. אבל הוצאת בהמה לזיבול אינה אסורה מן התורה, כי אינו מזבל בידיו. אלא מדרבנן, כי נראה כמזבל.

קיימת פעולה נוספת הקרויה "ניעור" הבהמות, בה אין מוציאים בהמות מן הדיר לשדה, אלא הם כבר מצויות בחלקת השדה, ורק מוליכים אותם הנה ואילך בכל חלקי השדה, לוודא פיזור צרכיהם בשווה. פעולה זו אינה אסורה מדרבנן, כי הבהמות כבר מצויות בשדה, ולא נראה שהוא פועל לזיבול השדה, אלא כרועה צאן המוודא שהן מטיילות להנאתן. על פי זה נוכל בעזרת השם להבין את הסעיף.

• לזבל השדה – כמו שביארנו, פעולה זו מוגדרת מלאכה מדרבנן, ולא הותרה בחול המועד, כי גם בהימנעו, אינו מפסיד דבר.
• מותר אף בשבת – כי אין בפעולה זו מלאכה מן התורה, אלא איסור מדרבנן, שנראה כמזבל. וכשהנכרי עושה כן בשבת הדבר מותר, ובלבד שימלא אחר התנאי המובא מיד בסמוך.
• ובלבד שלא יתן לו שכר – המשלם שכר לנכרי עושהו שלוחו, ואם כך זה אסור. אבל אם מוקיר לו טובה ומודה לו אין זה תשלום, הלכך אינו נחשב שלוחו.
• שכר מזונו אסור – קדושת השבת גורמת שנחמיר לדונו כשליח, מאחר ואכל ארוחה בשכרו.
• ובלבד שלא יתן לו שכר אחר – אף שאסור לתת שכר לנכרי, כי בזה נעשה שלוחו ממש, ביום טוב ניתן להקל קמעא שלא להחשיבו כפועל המקבל שכר פעולתו בארוחתו, אלא כפועל המצטרף לסעודת בעל הבית[4].
• אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר – כלומר הגוי בא מיוזמתו אל הדייר, וסומך על הבעלים שישלמו לו אחר המועד את שכרוכך הוא לא נראה כשלוחו.
• ובלבד שלא ישכירנו – לא יאמר בפירוש ששוכרו לביצוע עבודה זו, כי בזה ממנהו לשלוחו.
• ולא יסייענו – לא ישתתף בהוצאת הבהמות.
• לא ימסור לו שומר – לא ימסור לנכרי המזיז את הבהמות, שומר גוי נוסף, לסייעו בהולכתם הנה ואילך.
• ומתוך כך הגללים מתנערים – כי אף שבניעור אין כל מלאכה, אבל בזה ששולח אדם נוסף לסייעו, נראה שמעוניין בזיבול השדה על ידי הגוי, הנראה כשלוחו, על כן אסור.
• היה האינו יהודי שכיר שבת – מקבל שכר בסוף כל שבוע.
• שכיר חודש – מקבל שכרו בסוף כל חודש.
• שכיר שנה – מקבל שכר בסוף כל שנה. בכל אופנים אלה, מובלע התשלום על השבת בשכר שאר הימים, ולא נראה ששכרו דווקא למלאכת חול המועד.
• מסייעין אותו בחול המועד – מותר ליהודי לסייע, כי עיקר המלאכה מוטלת על הנכרי. וזה היתר גמור, כי אין במעשה זה כל איסור.
• ומוסרין לו שומר – אפילו שומר יהודי.
• לְנַעֵר הצאן – כפי שהוסבר בהקדמת הסעיף, אין כל מלאכה בניעור הצאן.

סעיף טו

^האסור לקצור השדה בחול המועד אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד (ע); ^וואם אין לו מה יאכל, ^זאפילו מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו (עא), ^חובלבד שלא ידוש בְּפָרוֹת (עב); והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו, ^טאבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים, דש אפילו בְּפָרוֹת (עג).

^המעובדא דרב הונא שם יב ע"ב. ^ומעובדא שם. ^זהרמב"ם שם פ"ז ה"ו מדאיקפד שמואל. ^חברייתא שם. ^טירושלמי פרק ב ה"ד כתבוה הרא"ש שם סימן י"ז.

• אם יעמוד עד לאחר המועד – כי אין כאן לא צורך המועד ולא דבר האבד, ובקציר יש טרחה רבה.
• קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו – כי ההיתר שניתן לביצוע מלאכות לצרכי אכילה במועד רחב מאד, והותר גם בטרחה רבה.
• ובלבד שלא ידוש בְּפָרוֹת – כי עבודת דישה בפָּרוֹת נעשית בפרהסיה, ואם רק הוא עצמו ומשפחתו צריכים מאכל, אין צריך דישה של פרות, לכן ראוי להימנע מזה לכבוד המועד.
• דש אפילו בְּפָרוֹת – כיון שזקוק לכמויות גדולות יש בזה צורך המועד, לכן הותר לדוש בְּפָרוֹת, כי דישתם ממעטת את הטורח.

סעיף טז

^ימי שיש לו כרם אצל כרמו של אינו יהודי (עד), ואינו יהודי בוצר שלו בחול המועד ואם לא יבצור הישראלי גם את שלו יפסיד (עה), יכול לבצרו (עו) ולדרוך היין ולעשות החביות וכל צרכי היין (עז), בלא שינוי (עח) ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד.

^ימעובדא דרבי ינאי שם בבבלי, והרא"ש שם בשם הירושלמי שם ה"ב.

• אצל כרמו של אינו יהודי – בחול המועד אסורה בצירת הגפן, כשאין כל הפסד בהמתנה עד אחר המועד.
• גם את שלו יפסיד – כי הפועלים בשדה הסמוך אליו, השייך לגוי, ירמסו את כרמו, במהלך הבציר, ויפסיד את גפנו.
• יכול לבצרו – כי הותר לבצע בחול המועד מלאכות שתכליתם מניעת הפסד.

לכתחילה נכון לשכור דווקא פועלים גוים או יהודים הזקוקים לפרנסה בחג (בהלכה גדרם "עני שאין לו מה יאכל")[5].

• לדרוך היין ולעשות החביות וכל צרכי היין – אחר הבציר יש לטפל מיידית בענבים, כי אם לא יעשה כן, יתקלקלו. על כן מותר לעסוק בכל צרכי היין.
• בלא שינוי – המחבר מדגיש זאת כי בגמרא הובאה דעה שאף המלאכות המותרות למניעת הפסד ייעשו רק בשינוי. לכן מדגיש המחבר שעושה בלא שינוי, כי אין הלכה כדעה זו[6].

דין מלאכת דבר האבד (תקלז)

• מלאכה הנעשית למניעת הפסד מותרת בחול המועד, ואין צורך לעשותה בשינוי [הק] (א).
• אבל כשההפסד אינו גדול, והטרחה רבה מאוד, אסרוה חכמים [הק] (א).
• בתקופה זו, מותרת הפעלת מערכות השקייה [ט].
• אין לייצר מערכת השקייה [ט].
• אסור ליישר את שטח השדה לצורך חרישה (ט).
• גיזום ענפים שאין לו בהם צורך אסור, אבל אם יש לו צורך בהם, מותר (יא).
• ההדברה מותרת, כאשר יש חשש להפסד, ולא התאפשרה לפני המועד [מג].
• הקצירה מותרת, כאשר יש חשש הפסד (טו).

[1] יש שפירשו כי דווקא חפירה שכבר נחפרה לעומק ששה טפחים, ונתקלקלה עד שנותר ממנה טפח אחד בלבד, רק אז מותר לחפור. אמנם הבית יוסף הביא בסוף דבריו את דברי המגיד משנה, המתיר לחפור גם כשנחפר עד כה רק טפח. וכך משמע מלשון המחבר כאן.

[2] כמבואר בס"ק יט.

[3] על פי הכלל סתם ויש אומרים הלכה כסתם.

[4] אמנם קשה להבין מדוע יצרו הבדל זה בין יום טוב לשבת, הרי כלל בידינו, שכל דבר האסור בשבת, אסור ביום טוב, לבד מפעולות הכנת מזון. ואולי אפשר להסביר שבאיסור זה, שהוא הרחקה גדולה, כי גם יהודי המוציא בהמותיו אינו עושה מלאכה, אלא נראה כמזלזל בשבת, שמוציא בהמותיו לזיבול. אבל הולכת בהמות ביום טוב אינה נראית כזלזול בקדושת היום, שהרי בזמנם נהגו אפילו לרכוש בעלי חיים לצורך שחיטתם, לכן הוצאת בהמות לשדה לא נראתה כל כך כפגיעה גדולה באוירת הקדושה של החג.

[5] סיבת פסיקה זו היא כיון שכאן בבית יוסף נקט שמותר לשכור עובדים יהודים, אבל בהמשך (או"ח סימן תקמב) משמע שרק רמ"א התיר זאת, בעוד שהמחבר התיר זאת רק לנכרי ולא ליהודי. ועיין ביאור הלכה כאן.

[6] וצריך לומר שהטרחה סבירה לעומת ההפסד שעלול היה להיגרם.