סימן תקמ"ז – דין מי שמת לו מת בחול המועד, ובו י"ב סעיפים

סימן זה דן בכל הקשור בטיפול בנפטר במועד, מהפטירה עד הקבורה. הסימן הבא ידון בדיני האבלות במועד.

המצוות הנידונות בסימן זה הן ההספד, הקריעה וכל הפעולות הנלוות לקבורת הנפטר. חול המועד הם ימי שמחה, כפי שכתוב בתורה "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז יד). אבל דיני השמחה בחול המועד נדחים מפני חובת קיום המצווה.

טרם ניגש אל ביאור הסימן, נקדים להביא את מקור החיובים הללו:

ההספד והבכי:

יש מצוה להספיד את הנפטר, ולדבר על המעשים הטובים שלו, ולגרום לציבור התרגשות ובכי על אבידת אדם כשר, שהלך ואיננו. הנהגה זו נלמדת מאברהם אבינו, שהספיד את שרה אחר פטירתה, ככתוב "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג ב). מצוה זו מכבדת את הנפטר ומחזקת את האבלים. בימי המועד, כאשר מתנגשים שני חיובים סותרים, כגון בפטירת קרוב, שמצד אחד, קיימת דרישת לשמוח, ומאידך קיימת דרישה לבכיה ומספד, יש לברר היכן הוא הגבול הנכון בינם, ובסימן זה המחבר מברר זאת.

קריעה:

מלבד הבכי וההספד, קיימת גם חובת קריעה, כפי שלומדים מהנאמר בפטירת נדב ואביהוא, שלמרות הנוהג, אין לאהרן ובניו לקרוע את בגדיהם, ככתוב בפסוק "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). כלומר, כיון שעבדו במשכן ביום חנוכתו, אסרתם תורה בקריעה. מכאן מוכח, שאדם רגיל כן חייב לקרוע. הסימן ידון איזו קריעה הותרה בחול המועד ואיזו נאסרה.

קבורה:

נוסף על זאת, קיימת גם מצוה שלא להלין את המת, אלא לקברו בקבר, כפי שנלמד מהפסוק "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ וגו' כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" (דברים כא כג). בסימן זה נלמד אלו הכנות הותרו לצורך הקבורה בחול המועד, ואלו הכנות יש לעשות קודם החג, למקרה שאדם ימות במהלך החג.

סעיף א

^אחול המועד אסור בהספד (א) ותענית (ב); לפיכך אין מניחין את המטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד (ג); ^בומטעם זה אין מוליכין את המת לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן (ד).

^אמשנה מועד קטן כז ע"א. ^בנימוקי יוסף (יז ע"א במשנה).

• בהספד – כי הספד נעשה באסיפת ציבור, ואין בצורך של משפחת הנפטר לכבד את מתם לדחות את השמחה, שהיא מצוות הציבור.
• ותענית – אין להתענות בחול המועד, כי אלו ימי שמחה.
• שלא להרגיל את ההספד – בימים רגילים מניחים את המיטה, עליה מונח הנפטר, ברחובה של עיר, והקהל מתאסף סביבו, ואומרים עליו דברי הספד. כיום, סודרו מקומות ובתי הספדים, לקיים בהם את מצוות ההספד. בחול המועד אין לעשות כן, כי ההספד נאסר. הסיבה לאיסור היא, כי ההספד נעשה בפני ציבור, והוא אינו אבל. על כן אין לדחות את מצות השמחה שלו, בשביל ההספד של היחיד. אבל רק הספד נאסר, בעוד שהבכי על לכתו של הנפטר, לא נאסר לגמרי, כפי שיתבאר בסעיף הבא.
• עד שיהיה הקבר מתוקן – למרות שהציבור מוזמן ללוות את הנפטר עד הקבורה, אבל יש להמעיט בהספד, לכן מקצרים את זמן הלויה, כדי למעט את הפגיעה בשמחת החג.

סעיף ב

^גנשים מענות, דהיינו שכולם עונות כאחת; אבל לא מקוננות, דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה; ולא מטפחות, דהיינו להכות כף על כף (ה); נקבר המת, אף לא מענות (ו).

^גמשנה שם כח ע"ב.

• כף על כף – בזמנם נהגו לשכור נשים שתעוררנה את עצב הציבור. בחול המועד ממעטים בפעולות אלה, ואחר הקבורה נמנעים לגמרי.
• לא מענות – כי ההיתר לעורר את הציבור לבכי ניתן רק לפני הקבורה, אבל אחריה אין היתר.

סעיף ג

^דכל שלשים יום לפני המועד אסור להספיד על המת שמת לו לפני שלשים יום קודם המועד (ז); ^הואפילו אם יש לו הספד בלא זה, כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר לספדו אפילו מת ערב הרגל, אסור להספיד עמו על המת שמת לפני שלשים יום קודם המועד (ח).

^דמשנה שם ח ע"א ואפילו בחינם כשמואל שם, טור בשם הראב"ד והרא"ש פ"א סימן י והרמב"ם בפרק ו הכ"ד. ^הכפירוש הראב"ד.

• קודם המועד – עד בא המועד מותר, ואפילו מצוה, להספיד נפטרים. אבל אין להספיד אדם שמת לפני שלושים הימים הקודמים לחג, כדי שלא תתלווה העצבות של השומעים לתוך החג. ואף שעדיין מותר להספיד מתים שפטירתם ארעה בימים סמוכים לחג, ומשום שגם במועד מקיימים את חובת ההספד, למרות העצבות שבהספד. אבל בהעדר חובה להספיד, יש להימנע מכך.
• שלשים יום קודם המועד – כדי שלא להוסיף צער מעבר לנדרש לצורך זה שעכשיו נפטר.

סעיף ד

מי שבאה לו שמועה בתוך שלשים יום קודם הרגל (ט), ^ונראה לי שמותר לספדו, ואף על פי שהיא רחוקה.

^ובית יוסף מהירושלמי.

• קודם הרגל – כלומר מפטירת האדם חלפו למעלה משלושים יום לפני הרגל. אבל חלק מבני משפחתו עדיין לא שמעו על הבשורה הרעה. ולא יכלו להספידו בזמן. לכן, השומעים בשורה מרה בתוך שלושים יום שקודם לחג, רשאים להספידו, כי בשורה עצובה זו, חדשה היא עבורם.

סעיף ה

^זנראה לי שמה שאנו נוהגים בתשלום השנה לספוד המת ולהזכיר נשמתו אינו בכלל זה, ומותר לעשותו בתוך שלשים לרגל (י).

^זשם.

• בתוך שלשים לרגל – גם בימינו נוהגים להספיד את המת בתום השנה. ולמרות הקירבה לחג, מותר להספיד, כי אין כאן תוספת על מה שרגילים לעשות. נוסף על כך, האירוע מבטא את החזרה לשגרת החיים בתום שנת האבל. לפי זה גם הכינוסים שרגילים לעשות בסוף השבעה ובסוף השלושים מותרים. כי האיסור הוא על הוספת כינוסים מעבר למקובל.

סעיף ו

(יא) ^חאין קורעין על המת בחול המועד, אלא לקרוביו ^טשהם חייבים להתאבל עליו (יב); ^יוכן על חכם (יג) או על אדם כשר (יד); או אם עמד שם בשעת יציאת נשמה (טו); ועל קרוב שחייב להתאבל עליו (טז); ועל חכם קורע ^כאפילו אינו בפניו אלא שבאה לו שמועה במועד אם הוא בתוך שלשים יום (יז); ועל אדם כשר אינו קורע אלא אם כן ידע בין מיתה לקבורה (יח). הגה: ויש חולקים. ונהגו בני אשכנז שלא לקרוע במועד כי אם על אביו ואמו (יט); ועל שאר המתים קורעים לאחר המועד (מהרי"ל ותה"ד סימן רפ"ח); ובמקום שאין מנהג, יש לקרוע על כולם (כ).

^חמשנה שם כד ע"ב. ^טהרא"ש שם (פ"ג סימן נח) בשם הראב"ד מירושלמי. ^יברייתא שם כה ע"א. ^כהרא"ש (שם סימן נט) בשם הראב"ד מהא דאביי בעובדא דרב ספרא.

• הקדמה לסעיף – בפטירת קרוב משפחה, יש חובה לקרוע. החיוב נלמד מהפסוק שבפטירת נדב ואביהוא ציוה על אהרן, ואלעזר ואיתמר בניו, שלא לקרוע כנהוג, כפי שכתוב בפסוק "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). ומשום שעבדו במשכן ביום חנוכתו. מכאן למדנו שכל שאר בני אדם צריכים לקרוע בעת פטירת קרוב משפחה, שהם אב ואם, רעיה, אח אחות, בן ובת.
• חייבים להתאבל עליו – כלומר רק בפטירת שבעה הקרובים שמנינו. אבל בפטירת אדם החביב עלינו, אין לקרוע במועד, אף שבשאר ימות השנה הדבר מותר.
• על חכם – שכולם חייבים לקרוע עליו. כיום, רוב הציבור אינו נוהג לקרוע על רב חשוב, גם בשאר ימות השנה.
• אדם כשר – מעיקר הדין צריך לקרוע אפילו על אדם כשר שמת. אמנם לא נוהגים בזה היום כלל, לכן ודאי שבחול המועד אין לקרוע.
• בשעת יציאת נשמה – הנוכח בעת יציאת נשמה מחויב קריעה על כל אדם, כי זה דומה לספר תורה שנשרף, שהרי בתוך כל יהודי שוכנת נשמה קדושה. והרבה נוהגים היום שלא לקרוע[1].
• קרוב שחייב להתאבל עליו – חוזר על מה שכתב בתחילת הסעיף, ולמעשה זו הקריעה הכי נפוצה.
• אם הוא בתוך שלשים יום – הצער על סילוקו של חכם אינו צער פרטי, ולא נכרך בהיכרות אישית. על כן חייבים לקרוע אם השמועה על פטירתו באה בתוך שלושים יום. אלא שכאמור, כיום רוב המקומות לא נהגו בקריעה זו.
• ידע בין מיתה לקבורה – וכאמור, בימינו לא קורעים על אדם כשר שנפטר.
• על אביו ואמו – כי מלבד האבילות על ההורים, נוסף חיוב לכבדם, ובדחיית הקריעה לאחר המועד, יש בהם זלזול.
• יש לקרוע על כולם – כפי שכתב המחבר[2].

סעיף ז

^לאין חולצין כתף אלא קרוביו של מת ^מהמחוייבים להתאבל עליו, או על חכם (כא).

^לשם במשנה כד ע"ב. ^מציינתיו לעיל אות ט.

• או על חכם – בזמן התלמוד נהגו לחלוץ את הכתף בעת האבלות. אבל בימינו לא נהגו גם בזה.

סעיף ח

(כב) ^ומברין בחול המועד, והוא שלא יברו ברחבה אלא קרוביו של מת (כג); ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מטות זקופות, לפי שאין כפיית המטה ברגל כלל (כד).

^נשם במשנה.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף עלינו להסביר שני מנהגי אבלות שהונהגו בעבר על פי התלמוד, ובימינו לא נוהגים כך, והם: א. הבראה ברחוב. זו חובה שהוטלה על שכני האבל להביא לו סעודה תיכף אחר הקבורה, כי נאסר עליו לעסוק בהכנת ארוחה זו, ומנהג זה קרוי "הבראה". בזמן התלמוד והשולחן ערוך נהגו להברות ברחוב, חוץ לדירת הנפטר. ב. כפיית המיטה. מדין הגמרא נהגו להפוך את כל מיטות הבית, כסימן על כך שהאבלות הופכת את החיים של הנשארים.
• קרוביו של מת – כלומר רק האבלים שותפים לארוחה המובאת להם. אבל אנשים אחרים לא ישתתפו בארוחה זו. כיום נהוג לאכול את סעודת ההבראה בבית.
• כלל – כשמנהג זה היה נהוג, הונחו המאכלים המובאים לאבל על אחת המיטות ההפוכות. אבל בחול המועד לא נהגו כך.

סעיף ט

^סעל החכם מברין הכל בחול המועד בתוך הרחבה כדרך שמברין את האבלים, שהכל אבלים עליו (כה).

^סברייתא שם כה ע"ב.

• שהכל אבלים עליו – כפי שכולם קורעים עליו, כך יכולים כולם להשתתף בסעודת ההבראה שלו, הנערכת מחוץ לביתו. אבל בימינו,  גם מנהג זה אינו קיים עוד.

סעיף י

^עעושין כל צרכי המת בחול המועד; גוזזין שערו, ומכבסים כסותו, ^פועושין לו ארון בחצר שבו המת כדי שיהא ניכר שהוא לצורך המת (כו); ואם לא היו להם נסרים, ^צמביאים קורות ונוסרים מהם נסרים בצינעה בתוך הבית (כז); ^קואם היה אדם מפורסם, עושים אפילו בשוק (כח). ^ראבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו נסרים לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר (כט); ^שובמקום שהיהודים מעט דרים במקום אחד והכל יודעים כשיש מת בעיר, הכל חשוב כמפורסם (ל).

^עברייתא שם ח ע"ב. ^פמשנה שם. ^צשם בברייתא וכרבן שמעון בן גמליאל. ^קירושלמי, כתבוהו הרי"ף ג ע"ב והרא"ש שם (פ"א סימן יד). ^רירושלמי. ^שתוספות שם (ד"ה וארון).

• ניכר שהוא לצורך המת – הטיפול במת הוא מצוה וחובה גמורה, על כן איסור מלאכה בחול המועד נדחה מפניו.
• בצינעה בתוך הבית – כי גם הנסרים מוגדרים כצורך המת, ולא נאסר אלא לעשות בפרהסיה, כי הדבר יעורר חשד שעושה כן לצורך בנין.
• אפילו בשוק – כי אין חשש למראית עין, שהרי כולם יודעים שהדבר נעשה לצורך הנפטר.
• קבר – כי יחשדו בו שכורת וחוצב לצורך בנין.
• חשוב כמפורסם – ושם מותר לעשות את הארון אפילו בשוק, כי הפטירה ידועה לכל, והרי זה כמת מפורסם. בלית ברירה, כגון שנפטר אדם בחול המועד, ומחמת רשלנות אין עצים או אבנים לקבורתו, הכל מותר, גם כריתת עצים וגם חציבת אבנים, כי מצוות הקבורה דוחה את כל איסורי חול המועד.

סעיף יא

^תאין חופרים כוכין בחפירה וקברות בבנין בחול המועד להיות מוכנים למת שימות (לא); אבל מחנכין אותה, ^אשאם היה ארוך מקצרו או מאריכו או מרחיבו (לב).

^תמשנה וגמרא שם. ^אכדמפרש רב יהודה שם.

• להיות מוכנים למת שימות – אף שיש בחפירה צורך מצוה, אין בה צורך למועד, והיא כרוכה בטרחה גדולה, לכן אסור.
• מאריכו או מרחיבו – כי בזה אין כל כך טרחה, וזה צורך מצוה.

סעיף יב

^באין לתלוש עשבים ועפר בחול המועד בבית הקברות כמו שנוהגים לעשות בחול (לג) (דין צדוק הדין במועד עיין בי"ד סי' ת"א סעיף ו').

^בהגהות מיימוני בפרק ח' מהלכות יום טוב (אות ט) בשם הרב מאיר.

• שנוהגים לעשות בחול – מנהגים אלו נועדו להבעת צער, אבל אין בהם מצוה, על כן אינם דוחים את קדושת ושמחת החג.

דין מי שמת לו מת בחול המועד (תקמז)

• אסור לצום בחול המועד (א).
• אסור להספיד נפטר בחול המועד, גם אם מת בחול המועד עצמו (א).
• קרובי הנפטר בלבד רשאים לקיים מצות קריעה על אדם שנפטר בחול המועד (ו).
• למנהג אשכנז קורעים בחול המועד רק על פטירת אביו או אמו, ולא על שאר קרובים, עליהם קורעים בחלוף החג. במקום שאין מנהג, יש לקרוע על כל הקרובים (ו).
• יש להביא סעודת הבראה אל בית האבלים, גם בחול המועד (ח).
• הטיפול במת וכל צרכי הקבורה נעשים בחול המועד, ואין להתעכב כלל או לדחות את הקבורה (י).

[1] בימינו מקילים בכל דיני קריעה, וגם בראיית הר הבית, אין נוהגים לקרוע, למרות שבשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקסא סעיף א) כתב שהקריעה היא חובה, הסיבה לזה כפי הנראה היא, כי בגד שנקרע בימינו, מושלך ונזרק לפח. בניגוד לימים עברו, בהם היו תפרו ותקנו את מקום הקריעה, ושוב היה הבגד חוזר לשימוש. וכיון שהקריעה שלנו אינה דומה לקריעה שלהם, על זה לא ציותה התורה., ולכן מקילים

[2] הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ד' יו"ד סימן כה) מביא שגם מנהג ירושלים הוא כמנהג האשכנזים, שלא לקרוע בחול המועד אלא על אב ואם.