סימן תק"ל – חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן

חול המועד היא קבוצת ימים בין יומו הראשון של הפסח ליומו האחרון של פסח. ובין יום ראשון של סוכות, לשמיני עצרת. אין תקופה זו מוגדרת כ"יום טוב", בו קיים איסור גורף על עשיית מלאכות, ומאידך היא גם אינה מוגדרת כיום חול רגיל. אלא כפי שהתורה הגדירה "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", כיון שאכן קיימת בהם קדושה יתירה על ימי החול. הרי בפסח אוכלים בהם מצות, והחמץ אסור. ובסוכות יושבים בסוכה, ונוטלים לולב. ובזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרבו בו קורבנות נוספים בימים אלה,  ועד ימינו, קוראים בבתי הכנסת קריאה מיוחדת בתורה.

מלבד כל הנ"ל, ישנם מלאכות האסורות בתקופה זו. והדעות חלוקות אם התורה אסרתם או שנאסרו מדרבנן. אלא שגם על הצד שהתורה אסרתם, עדיין אין רמת חומרתם דומה לחומרת האיסור בימים טובים, והעושה בהם מלאכה אסורה, אינו עובר על לאו שיש בו עונש מלקות, כמו שיש לעושה מלאכה אסורה ביום טוב.

ולדעת מי שאומר שהם מדרבנן, ניתנה להם חומרה יתירה, עד שמצאנו כמה מקומות בהם הוגדרו מלאכות חול המועד "איסור תורה", והסיבה לזה היא, כי רצון התורה הוא שחול המועד לא יהיה כיום רגיל. אלא שפרטי ההלכות בענינים אלו חידשום רבנן. הסימנים להלן ידונו במלאכות האסורות בחול המועד[1].

סעיף א

^אחול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן (א). הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר (ב).

^אבית יוסף הכריע מהא דחגיגה יח ע"א כהנך רבוותא דאסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא והתורה מסרה לחכמים, כמו שכתב רמ"א בהג"ה.

• ומותר במקצתן – הכללים העיקריים על פיהם מתירים עשיית מלאכה בחול המועד, הם שמונה:

א. צורך המועד.

ב. דבר האבד.

ג. צורך רבים.

ד. עני שאין לו מה יאכל.

ה. מעשה הדיוט.

ו. דבר מצוה.

ז. מניעת סכנה.

ח. דבר שאין בו טרחה כלל. כי טירחה הכרוכה בפעולה יכולה להוות סיבה שנחמיר. ובכל מקום בו ידונו להלן איסורים או היתרים במלאכות חול המועד, נסביר בעזרת השם את טעם הדבר.

• שהיה נראה לחכמים להתיר – רצתה התורה לקבוע את תקופת חול המועד כזמן שונה מימי החול הרגילים. אבל לא הגדירה בבירור את האסור והמותר, אלא הותירה זאת ביד החכמים, שהם יקבעו מסגרת הלכתית, דרכה ייקבע מה אסור ומה מותר.

חול המועד אסור בקצת מלאכות (תקל)

• בחול המועד נאסרו קצת מלאכות, ומקצתן מותרות.
• יש אומרים שהתורה אסרה חלק מהם, ויש אומרים שכולם לא נאסרו אלא מדרבנן.

• הכללים העיקריים על פיהם מתירים עשיית מלאכה בחול המועד, שמונה המה:

א. צורך המועד.

ב. דבר האבד.

ג. צורך רבים.

ד. עני שאין לו מה יאכל.

ה. מעשה הדיוט.

ו. דבר מצוה.

ז. מניעת סכנה.

ח. דבר שאין בו טרחה כלל. כי טירחה הכרוכה בפעולה יכולה להוות סיבה שנחמיר.

[1] יש להסתפק מהי דעת המחבר בנידון הנזכר. כי בתחילת הלכות חול המועד, כתב בבית יוסף בפירוש, שהאיסור הוא מן התורה. ואולם במקומות אחרים כתב שהוא מדרבנן, כגון בסוף סימן תקלו, שם כתב בפירוש שמלאכות חול המועד אסורות מדרבנן. וכך דעתו של הביאור הלכה (ד"ה ומותר במקצתן), והרב עובדיה יוסף, ביביע אומר (ח"ח סימן מח אות ד). ובספרי (בעקבות המחבר מעמוד  שצ עד תב) הארכתי להביא את הראיות של השיטות השונות, ודנתי בדברי המחבר, עיין שם.