סימן תקל"ח – כמה עניינים הנקראים דבר האבד, ובו ו' סעיפים

סימן זה הוא המשך הסימן הקודם בו נידונו המעשים שהותרו בחול המועד לצורך מניעת הפסד. אלא שהסימן הקודם עסק בעיקר בעבודות בענינים המחוברים לקרקע, ובסימן זה דנים על היתרים לעסוק בדבר האבד בתלוש.

הכלל בסימן זה הוא שהטיפול בדבר האבד מותר, גם אם תהא בזה טרחה רבה. זאת בשונה מעבודות קרקע בהם לא הותרה טירחה יתירה, למרות שיתכן וייגרם הפסד ממוני. עוד נלמד בסימן זה, שאם יש אפשרות לעשות מלאכה בצנעה, יש לנהוג כך.

עוד נשוב ונשנן בסימן זה כלל חשוב והוא, שאין לכוון את המלאכה לימי המועד דוקא, כי ההיתר ניתן רק במקרה ולא יכל לעשות קודם החג איזו פעולה למניעת ההפסד. תיאורים רבים המובאים בסימן זה עוסקים בפעולות שעברו מן העולם, וקשה לנו לדמיין את המציאות, אבל כללי ההלכה ועקרונותיה לא השתנו.

סעיף א

^אמי שהפך את זיתיו (א) או שהיה יינו בבור (ב), ואירע אונס או ששכח או נתעצל שהיה סבור שהיה יכול לשהות לאחר הרגל ולא עשה קודם הרגל (ג), מאחר שהוא דבר האבד ^בזולף וגומר (ד) ומזפת החביות (ה), ^גבין קטנות בין גדולות, וגף (פירוש שישים בהן מגופתן) (ו) בחביות, כדרכו, בלא שינוי (ז); הגה: והוא הדין דיכול לתקן החביות לקשרם בעקלים (ח) (מרדכי), אבל לא יכוין מלאכתו במועד אלא יעשה הכל קודם המועד אם יודע שיצטרך במועד (ט) (הגהות מיימוניות ותרומת הדשן); ^דוכן שולה פשתנו מן המשרה (י), וכל כיוצא בזה מדבר האבד, ^הובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.

^אמשנה מועד קטן יא ע"ב. ^בשם וכרבי יוסי. ^גכשמואל וכרב דימי יב ע"א ולקולא, הרמב"ם בפרק ח מהלכות יום טוב הי"ד, וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש. ^דמשנה שם יב ע"ב. ^השם.

• שהפך את זיתיו – הפיכת הזיתים פירושה הנחתן, קודם הכתישה בבית הבד, בכלי הנקרא מַּעֲטָן, בתוכו הופכים אותם לעשותם מרוככים. אחר הפיכתן יש לסחטן. ואם לא יעשו כן, יש חשש שהם יתקלקלו.
• יינו בבור – ואם ישאירנו בו, יש חשש שיתקלקל.
• ולא עשה קודם הרגל – ובסוף נתברר שאם לא יזדרז בסחיטת להזיתים ובהעברת היין לחביות בימי המועד, סביר שיאבדו.
• זולף וגומר – כלומר סוחט זיתים להוצאת להוציא את השמן. וגומר הכוונה, עושה פעולה זאת כדרכו, עד סיום הסחיטה כולה.
• ומזפת החביות – בזמנם, מרחו זפת בדפנות הפנימיות של חביות היין, למניעת בליעתו בחבית.
• שישים בהן מגופתן – סתימת פי החבית.
• כדרכו בלא שינוי – המחבר כתב זאת כי בגמרא הובאה דעה שההיתר ניתן דווקא לעשייה בשינוי. מלמדנו המחבר שאין הלכה כדעה זו.
• לתקן החביות לקשרם בעקלים – חבית יין עשויה מקורות עץ סמוכות זו לזו. לפעמים הידוקם נעשה רופף, וכדי למנוע זאת מקיפים את החבית בחישוקי ברזל, כמין סורג, ולוחצים אותם בחזקה. תיקון זה כרוך בטרחה רבה, ובכל אופן הותר, כי בלעדיו היין דולף מן החבית, וזה דבר האבד.
• אם יודע שיצטרך במועד – זה מוסכם על המחבר, כפי שמובא בסוף הסימן.
• המשרה – הפשתן עובר הליך עיבוד, בו מוכנס לבריכת מים לפרק זמן מסוים כדי שיהיה נוח לכתשו ולא ישבר. ואם כעבור הזמן הנדרש לא יוציאוהו מן המים, עלול הוא להירקב ולהתקלקל.

סעיף ב

^ומותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר (יא); ^זומיהו יעשה בצנעה כגון שיכניסם בלילה; ^חואם הוא דבר שיש בו פרסום בלילה יותר מביום, כגון שצריך להכניסו באבוקות ובקולות, יכניסם ביום (יב). הגה: ואם אי אפשר לעשותן כי אם בפרהסיא, הכל שרי בדבר האבד (יג) (המגיד פרק ז' ומרדכי פרק מי שהפך).

^ושם במשנה יב. ^זברייתא שם. ^חמעובדא דרב יוסף שם.

• אם אינם במקום המשתמר – אף שיש בזה טרחה, אבל זה דבר האבד.
• יכניסם ביום – כי מחמת היותו דבר האבד מותר לטרוח בהכנסתו, אבל צריך להצניע פעילות זו ככל האפשר.
• הכל שרי בדבר האבד – המחבר מסכים שאם אכן אין ברירה מותר להכניס בכל אופן.

סעיף ג

^טאסור להסיע ממונו (יד) מעיר לעיר, אם לא בשביל דבר האבד.

^טמרדכי שם סימן תתנה מברייתא דלעיל.

• להסיע ממונו – כלומר רכושו. ועיין בסימן תקל"ה סעיף א, שם הארכנו בדין זה.

סעיף ד

^יהיו לו תאנים שטוחים בשדה ליבש וירא מהמטר, מותר לחפותם בקש אפילו חיפוי עב (טו).

^ימשנה שם יג ע"ב וכרבי יהודה.

• אפילו חיפוי עב – כדי למנוע הפסד.

סעיף ה

^כמי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה ממטה למעלה תתקלקל, מותר להפכה בחול המועד (טז).

^כנימוקי יוסף ו ע"א ד"ה דחזי בשם הירושלמי פרק ב ה"ד.

• מותר להפכה בחול המועד – ככל דבר האבד.

סעיף ו

^להמכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד (יז), בית דין מאבדין אותה ממנו ומפקירים אותה לכל (יח); הגה: ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו, כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים, היו משמתין ליה (יט) ומלקין אותו (כ) (ב"י ור"י); ^מואם מת, לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד (כא).

^למשנה שם יב ע"ב. ^מבעיא שם ונפשטא.

• ועשאה במועד – הטיפול בדבר האבד לא הותר בחול המועד, בשונה מדבר שיש בו צורך המועד, אלא אם כן הזדמן הטיפול וחל בדיוק בחול המועד. אבל אם יכל לפעול בענין טרם המועד ונשתהה ולא עשאה, אסור. ובסעיף זה מלמדנו שגם קונסים את העושה כן.
• ומפקירים אותה לכל – כקנס על חוסר הציות לדברי חכמים.
• היו משמתין ליה – כלומר מנדים אותו, ובזה אוסרים להתחבר עמו[1].
• ומלקין אותו – כל זה לא שייך בימינו, כמובן.
• אם הוא דבר האבד – אף שהאב זלזל והשהה עבודה זו למועד, אין לקנוס את הבן שלא חטא וירש את ממון אביו, לכן הוא רשאי לעשות עבודה זו (על ידי אחרים, כי הוא אבל, האסור במלאכה).

כמה עניינים נקראים דבר האבד (תקלח)

• ההיתר לטפל בדבר האבד הוא דווקא אם לא יכול היה לעשות כן לפני המועד (א).

אם השהה את הטיפול בכוונה, עד חול המו

[1] כמבואר ביורה דעה (סימן שלב ס"ב) "הַמְנֻדֶּה, אֵין יוֹשְׁבִין בְּד' אַמּוֹתָיו וכו' וְאֵין אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עִמּוֹ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְאֵין כּוֹלְלִין אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה וכו'".