סימן תקל"ט – דיני הסחורה בחול המועד, ובו י"ד סעיפים

סימן זה דן באיסור מסחר ומשא ומתן בחול המועד. אף שאין במסחר כל מלאכה אסורה, ואפילו בשבת לא התורה אסרה זאת, אלא חכמים[1], עם זאת גם בחול המועד הוא אסור, כי חיי המסחר תובעים טרחה, הן מצד הקונה הנע ונד ומסתובב בין חנויות שונות, והן מצד המוכר שצריך להיות נוכח בחנות. כמו כן יש בזה פרהסיה, הפוגעת באווירה של חול המועד. אמנם לא אסרו זאת באופן גורף, אלא בתנאים מסוימים, כגון למניעת הפסד, התירו לסחור. הסימן להלן דן איזה מקרים מוגדרים הפסד, בהם הותר המסחר, ואלו מקרים יש בהם סך הכל מניעת ריוח, והמסחר אסור.

סעיף א

^אכל סחורה, אסורה; אפילו כל שהוא, ^בבין לקנות בין למכור (א); ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו כדי להשתכר (ב), אינו יכול לילך ^גוּלְתָבְעָם (ג), אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם (ד). הגה: מיהו אם מזדמן לו ריוח מרובה במועד, יכול למכור בְּצִנְעָה (ה); ויוציא לשמחת יום טוב יותר ממה שהיה דעתו להוציא (ו) (ב"י).

^אמימרא דרבא י ע"ב.  ^בהרא"ש שם (פרק ב סימן כג). ^גמעובדא דרבינא שם.

• בין לקנות בין למכור – כי המסחר גורם טרחה הן למוכר והן לקונה. והסיבה שאסרו זאת חכמים בצורה גורפת, ולא התירו אפילו מסחר מועט הוא משום שקשה לתת גבול ברור.
• בפרעון חובו כדי להשתכר – כלומר נתן כסף ללוה, ולא ביקש כסף בחזרה אלא סחורה, כי חפץ לסחור ולהרויח.
• אינו יכול לילך ולתובעם – אף שבסעיף הבא נראה כי מותר לתבוע החזר הלוואה, במקרה זה הדבר אסור, כי יצירתו של חוב זה נבע מן המסחר.
• ויתבעם – באופן זה מותר, כשאר דבר האבד.
• יכול למכור בְּצִנְעָה – לדעת רמ"א, מניעת ריוח גדול חשובה הפסד, ויש להקל למכור בְּצִנְעָה. גם הספרדים יכולים לסמוך על קולה זו[2].
• ממה שהיה דעתו להוציא – קולא הלכתית זו אינה מוסכמת לגמרי, אבל אם יוציא חלק הריוח על צרכי המועד, ניתן להגדיר זאת כעושה מלאכה לצורך המועד ומותר.

סעיף ב

^דמי שהלוה לחבירו מעות, מותר לתבעו בחול המועד לגבות מעותיו (ז); ^הואין צריך לומר שמותר לגבות חובו מן האנס[3] (ח).

^דהרא"ש שם סימן כד, בשם תשובת ר"י בשם רבינו תם. ^ההגהות אשרי שם בשם רש"י והרב המגיד (פ"ז הכ"ב).

• לגבות מעותיו – כי עיסוק בסחורה במסחר הוא שנאסר, ולא גביית החזר חוב שנוצר בהלוואה. והביא זאת המחבר, כדי לשלול דעות המשוות בין הלוואה לסחורה.
• חובו מן האנס – האנס הוא אלים לא הגון ולא ישר, ואם נפתחת בפניו הזדמנות לגבות חובו מאדם כזה, ודאי מותר, שאם לא כן, לא ישוב לזכות בממונו.

סעיף ג

מכר לחבירו פרקמטיא קודם מועד, ^ויש מי שאוסר לתבוע דמיה במועד (ט) אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונזדמן לו בחול המועד, דהוי כדבר האבד (י); ^זולי נראה שכיון שזקף עליו המעות בחובו (יא) קודם המועד הוה ליה כהלואה, ומותר לגבות ממנו בחול המועד, אפילו הוא אדם שמצוי במקום המוכר (יב). הגה: וכן מותר לקבול במשפט (יג) בשביל חובותיו המותרים לתבוע (יד) (מרדכי ס"פ מי שהפך); וכן מותר לעשות זקיפה עם חובותיו במועד, כדי להבטיחן דכל זה בכלל דבר האבד, ושרי (המגיד פ"ז ונ"י פרקא קמא דמ"ק).

^וטור. ^זב"י (ד"ה ונראה) לדעת ר"ת.

• שאוסר לתבוע דמיה במועד – כי הכסף ניתן תמורת סחורה. וכתב זאת בשם "יש אוסרים", כי מיד בהמשך מציג את שיטתו המקלה.
• דהוי כדבר האבד – ובזה מותר.
• שזקף עליו המעות בחובו – כלומר שהעסקה נגמרה, ונשאר לקונה חוב ממוני.
• אפילו הוא אדם שמצוי במקום המוכר – ויוכל לגבות אחר המועד עדיין מותר, כי הואיל ונמסרה הסחורה לקונה לפני החג, אין כאן מסחר אלא חוב ממוני. והלכה כדעה זו.
• מותר לקבול במשפט – כלומר לתבוע את החייב בבית משפט.
• בשביל חובותיו המותרים לתבוע – כי במקרה והחייב גוררו למשפט, אפשר להחשיב חוב זה כנתון לסיכון, וקיים חשש הפסד.

סעיף ד

^חאם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן (טו), מותר למכרה (טז); אבל אם לא יפסיד מהקרן, לא (יז). ^טומכל מקום אם הוא בענין שאם ימכרנה עתה יהיו לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת יום טוב, מותר למכור (יח); ונראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים וחס עליהם מלהוציא כל כך לשמחת יום טוב. וְאִלּוּ היו לו מעות בריוח היה מוציא יותר; אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה, ואין בדעתו להוציא כל כך, לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר (יט).

^חמימרא דרבי יוסי בר אבין שם והרא"ש שם סימן כג מהנך דמייתי שם ומן הירושלמי פרק ב ה"ג. ^טהרא"ש שם מהירושלמי בעובדא דרבי אושעיא ועובדא דרב יונה. ^יבית יוסף (ד"ה ואם אין) ושכן נראה מהמרדכי פ"ק דמועד קטן (סי' תתמו) ומדברי הרמב"ם (שם).

• יפסיד מהקרן – כלומר יוכרח למכור סחורה במחיר נמוך ממה ששילם בקנייתה.
• מותר למכרה – ככל דבר האבד.
• אם לא יפסיד מהקרן, לא – כי מניעת ריוח אינה מוגדרת הפסד.
• מותר למכור – כי אז המכירה נחשבת צורך המועד.
• כדי שיוציא יותר – כיון שכבר יש בידו מעות, ואינו זקוק לכסף עבור המועד, לכן זו הערמה.

סעיף ה

אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, ^ככגון ספינות או שיירות שבאו, או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר, מותר לקנות ולמכור ^לאפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה וּלְהִשְׁתַּכֵּר (כ); והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן (כא) (ואפילו מעיר לעיר מותר ליסע בכהאי גונא (כב)) (דברי עצמו); ^מאבל מקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע, אינו מותר למכור ולקנות ביום השוק שבתוך המועד, שאין זה דבר האבד, שאם אינו נמכר ביום השוק שבתוך המועד יִמָּכֵר ביום השוק שלאחר המועד (כג). הגה: וְתַגָּר שקונה מזה ומוכר לזה וחוזר וקונה ומוכר, מותר, דהוי דבר האבד (כד) (כל בו).

^כירושלמי (שם) והביאו הרא"ש שם (סי' יז) והרמב"ם בפרק ז מהלכות יום טוב (שם). ^לטור לדעת אביו הרא"ש וכן דעת הרב המגיד שם (ד"ה אין עושין) לדעת רמב"ם ושכן כתב הראב"ד וקצת מפרשים. וכתב הבית יוסף (ד"ה וכן אם) שכן נראה גם כן בדברי הרי"ף (ו ע"א) והגאונים. ^מרא"ש (פ"א סימן כג) וכמו שפירש הב"י (שם) וכן כתב בתשובותיו (כלל כג סימן ה).

• לעשות סחורה וּלְהִשְׁתַּכֵּר – המבקש להרויח במסחר צריך לקנות בזול ולמכור ביוקר. ואם אחר המועד לא יוכל לקנות במחיר נמוך, אין כאן רק מניעת ריוח צדדית ותו לא, אלא ביטול עיקר המסחר, לכן זה נחשב דבר האבד.
• לירידים הקבועים מזמן לזמן – קניית ומכירת רוב רובה של הסחורה נעשתה בירידים אלה, לכן העדרות מהם תוגדר "דבר האבד", מחמת הפגיעה המהותית בעסק.
• מותר ליסע בכהאי גונא – כי זה, כאמור, דבר האבד.
• ביום השוק שלאחר המועד – אין כאן איבוד מוחלט של ריוח אלא דחייתו לאחר המועד.
• דהוי דבר האבד – רווחיו של תגר זה נובעים מעסקאות הנעשות על בסיס יומי. ואם ישבות מספר ימים, יפסיד את הריוח הצפוי לו מהם, לכן זה מוגדר דבר האבד.

ואין דין התגר דומה לדין החנווני שקונה ולא מוכר מיד, כי סחורה שלא נמכרה היום, ודאי תימכר ביום אחר[4].

איני יודע אם המחבר מודה לסברא זו. אבל למעשה, אם ההימנעות מעבודה תפגע בכושר ההשתכרות, מותר לסחור בחול המועד, גם עבור בני ספרד.

סעיף ו

^נמציאה, אסור לטרוח ולחפש עליה; כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאספם כדי לכבשם (כה), אלא אם כן יהיו ראויים לאכול מהם במועד (כו).

^נציינתיו לעיל סימן תקל"ג סעיף ד (אות ז).

• אסור לאספם כדי לכבשם – מניעה מאסיפת דגים וכדומה אינה דבר אבד, אלא מניעת ריוח.
• לאכול מהם במועד – במקרה זה נחשבת טרחת אסיפתם צורך המועד.

סעיף ז

המלוה את חבירו על חפץ או על סחורה על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף שמונה ימים שיהא קנוי לו (כז), ^סיש מתירים (כח) ^עויש אוסרים (כט).

^סטור בשמם. ^עשם לדעת הטור וכן כתב בהגהות אשרי פרק קמא דמועד קטן (סימן כד).

• שיהא קנוי לו – כלומר, אדם נתן הלוואה, וקיבל תמורתה חפץ או סחורה. וסוכם, שאחר שמונה ימים, אם החוב לא שולם, הסחורה או החפץ יהיו של המלוה.
• יש מתירים – כי לא קנה דבר במועד. ורק בתום שמונה ימים יתברר אם זו הייתה הלוואה, או עיסקה.
• ויש אוסרים – כי יש כאן פתח להערים על האיסור. שהרי זו סחורה לכל דבר, אלא שבמקום לכנות את מתן הכסף כתשלום, הוא קרוי הלוואה. וקבלת הסחורה נקראת ערבות להלוואה. והלכה כדיעה זו.

סעיף ח

^פאנס (ל) שפרע לישראל יין בחובו (לא), מותר לקבלו ממנו, דכמציל מידו דמי (לב).

^פהרא"ש בפרק ב' דמועד קטן (סימן כד).

• אנס – אדם אלים ולא ישר.
• בחובו – כלומר אינו משלם את חובו בכסף אלא בסחורה. מותר לקבלה, למרות שזה נראה כסחורה בחול המועד.
• דכמציל מידו דמי – ומותר ככל דבר האבד.

סעיף ט

^צמי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה (לג), דבר האבד הוא (לד); ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפותן (לה), ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד (לו), ^צאבל יותר מכדי צורך שתייתו, לא יקנה (לז). הגה: ואם הוא דבר שאינו מצוי אחר כך להרויח בו, מותר (לח) (ב"י).

^צגם זה שם. ^קטור.

• לא ימצא כמו שמוצא עתה – כי המחיר יתייקר אחר המועד.
• דבר האבד הוא – כי המשלם ביוקר מאבד ומחסר את ממונו.
• ולזפותן – בזמנם היו מזפתים את חביות העץ מפעם לפעם, למניעת בליעת כמויות רבות של יין בדפנות החבית. אולם בימינו לא שייך דבר זה.
• שלא יכוין מלאכתו במועד – אם החביות בידו לא ישתהה, אלא ימהר לזפתן קודם החג.
• לא יקנה – קניית יין בחול המועד הותרה רק לצרכי שתיית כל השנה, ולא לצורך המסחר של כל השנה, כי אף שעתה מחירו זול, מסתבר שבמהלך השנה ימצא הזדמנויות לקנות בזול.
• מותר – כי מציאות כזו מהוה פגיעה ממשית בכושר ההשתכרות, לכן היא נחשבת דבר האבד. ונראה שבשעת הצורך גם ספרדים יכולים לסמוך על קולא זו.

סעיף י

^רמוכרי תבלין או ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותחין ומוכרים כדרכם בפרהסיא, שהכל יודעין שהם לצורך המועד (לט).

^רמהא דרב יהודא שם במועד קטן (יג ע"ב).

• לצורך המועד – עשייה לצרכי אכילה במועד מותרת אפילו בפרהסיה, כי אין בזה שום זלזול בקדושת המועד, אלא אדרבה, זהו כבודו. על כן נהגו, בחלק משעות היום, לפתוח חנויות ומכולות לממכר מצרכי מזון.

סעיף יא

^שמוכרי פירות (מ), כסות וכלים (מא) מוכרין בְּצִנְעָה לצורך המועד (מב). ^תכיצד, אם היתה החנות פתוחה לְזָוִית או למבוי (מג), פותח כדרכו (מד); ואם היתה פתוחה לרשות הרבים (מה), פותח אחת ונועל אחת (מו); ^אוערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות, בשביל כבוד יום טוב (מז) (ומותר לקנות לצורך יום טוב שני של יום טוב האחרון) (מח) (טור והרא"ש).

^שמשנה שם יג ע"ב. ^תברייתא שם. ^אשם בברייתא כפירוש הרמב"ם.

• מוכרי פירות – הפירות אינם ממהרים להתקלקל, וניתן לרכשם קודם החג.
• כסות וכלים – דברים שאפשר לקנות קודם המועד.
• בְּצִנְעָה לצורך המועד – מכירתם מותרת כי יש בהם צורך. אבל כיון שניתן לקנותם לפני החג, הגבילום חכמים למכירה בְּצִנְעָה. למעשה, אין לקנות בגדים בחול המועד, אלא אם כן יש צורך בבגד זה לימות החג.
• למבוי – בו אין ריבוי הולכים ושבים.
• פותח כדרכו – כי מוכר לצורך המועד.
• לרשות הרבים – שם המכירה מפורסמת וגלויה לעין כל.
• פותח אחת ונועל אחת – להראות שאינו מוכר אלא לצורכים זאת במועד.
• בשביל כבוד יום טוב – כי יש מצוה להרבות בכבודו.
• של יום טוב האחרון – אם כי נחשב יום זה "יום חול" מן התורה, בקשו חכמים למנוע זלזול ביום טוב האחרון, לכן עשו הכל כדי שינהגו בקדושת שני הימים באופן שוה. וזה מוסכם על המחבר.

סעיף יב

^באין לוקחים בתים ואבנים עבדים ובהמה [אלא] לצורך המועד (מט), או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל (נ), ^גאו לצורך הַשָּׂכִיר שמוליך הדברים הַנִּקְנִים, שאין לו מה יאכל (נא). הגה: ודוקא הני דאיכא פרסום בקנייתן וְאַוְשֵׁי מילתא, אבל שאר כלים נהגו לקנותן בְּצִנְעָה (נב) (המגיד).

^במשנה שם. ^גהגהת אשרי שם (סימן יח).

• אלא לצורך המועד – כלומר, הותר רק לזקוק למגורים במועד או לסיוע העבד בחג. כמו כן, מותר לקנות קרקע בארץ ישראל מאינו יהודי לקיום מצות ישוב הארץ.
• המוכר שאין לו מה יאכל – כבר למדנו כי הותר לאדם שפרנסתו דלה מאד, לעסוק בכל מלאכה שתכניס לו כסף, כי כל ריוח שיכנס לכיסו, יופנה תיכף להוצאה הכרחית.
• שאין לו מה יאכל – לא רק למוכר התירו זאת, אלא לכל אדם הקשור לביצוע העסקה ומרוויח ממנה, כגון מתווך וכדומה.
• לקנותן בצנעא – תרגום: האיסור לקנות נאמר בדברים אלה שקנייתן מתפרסמת לכל, אבל שאר כלים נהגו לקנות בְּצִנְעָה. וכוונת הרמ"א, שהמסחר נאסר כדי לגרום לחנויות לסגור את שעריהן, אבל הקניה בְּצִנְעָה לא נאסרה. ואולם המחבר לא קיבל היתר זה[5].

סעיף יג

^דלהלוות לכותי (נג) בריבית לאותם שרגילים ללוות ממנו (נד), מותר משום דהוי דבר האבד (נה); ולאותם שאינם רגילין ללוות (נו), גם כן מותר (נז), והוא שיקחו רבית של שבוע ראשון ויוציאנו בשמחת יום טוב (נח). הגה: ומותר ליקח ערבות במועד (נט) על הלואה שיעשה אחר המועד (נט) (הגהות אשירי פ"א סי' כד).

^דטור בשם אביו הרא"ש.

• לכותי – הכוונה לגוי.
• שרגילים ללוות ממנו – הלקוח הרגיל שלו.
• דהוי דבר האבד – אם היהודי שתמיד נותן לו הלוואה ישתמט במועד ולא ילווה לו, יבקש הנכרי הלוואה מאדם אחר, וזה הראשון יאבד את לקוחו, על כן זה דבר אבד. מיד בהמשך נלמד, כי ההיתר ניתן רק למי שמלוה בביתו, אבל הלוואות הניתנות בבנק לא הותרו.
• שאינם רגילין ללוות – שאינם לקוחותיו.
• מותר – כי אם לקוח שאינו מקבל שירות אינו חוזר, ועבור המלוה נחשב איבוד הלקוח כדבר אבד. אמנם הואיל ואין כאן הפסד גדול, ההיתר מצומצם, כפי שהמחבר מסביר מיד.
• בשמחת יום טוב – כי הלוואה שרווחיה משמשים לחג, נעשתה לצורך המועד.
• ליקח ערבות במועד – מותר ליטול במועד חפץ בעל ערך, ממבקש ההלואה, כמשכון תמורת ההלוואה.
• שיעשה אחר המועד – אם יסרב ליטול חפץ מהלווה כמשכון, ילך זה למלווה אחר, לכן דומה המקרה לדבר האבד.

סעיף יד

^ההלואה דשולחנות בקביעות וחילוף (ס), אסור (סא).

^התוספות בפרק קמא דמועד קטן (י ע"ב ד"ה פרקמטיא).

• דשולחנות בקביעות וחילוף – השולחנות הם מקום מיועד לעסקאות ממון והחלפת כספים, כחנות או בנק.
• אסור – כי זה ממש מסחר ועסקים, האסורים בחול המועד[6].

דיני הסחורה בחול המועד

• אסור לסחור בחול המועד. והאיסור הוא הן על המוכר, והן על הקונה (א).
• מכירה הבאה למנוע הפסד, מותרת. כגון שקנה סחורה, ואם לא תימכר בחול המועד, הוא עלול להפסידה או למכרה במחיר הפסד (ד).
• סוחר רשאי לקנות בחול המועד סחורה בזול, אם מחירה יתייקר אחר החג (ה).
• מותר למכור מצרכי מזון בחול המועד. על כן נהגו בכל מקום, שחנויות מזון ומכולות פתוחות בחלק מן היום (י).
• אין לקנות בגדים בחול המועד, אלא אם יש צורך בבגד

[1] כלשון הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ג דין י"ב) "וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב".

[2] כי כך פסק המחבר בבית יוסף. הביאו הכף החיים להלכה באות יד.

[3] יש גורסים עובד כוכבים ומזלות או גוי, אבל הכוונה בכולן אחת.

[4] מוסבר על פי כף החיים אות מ.

[5] חלק מן הפוסקים האשכנזים גם הם לא קיבלו היתר זה. והבאר היטב הסביר שלכן כתב הרמ"א "נוהגין", כי נהגו כך למרות שזה נגד הדין. אמנם קשה לקבל דבריו, כי דרך הרמ"א בכל מקום שכותב מהו מנהג אשכנז, לכתוב בצורה זו. וכמובן, אפשר לסמוך על הרמ"א.

[6] כמבואר בסעיף א של סימן זה.