סימן תקמ"ב – שלא לעשות מלאכה לאחרים בחול המועד אלא בחנם, ובו ב' סעיפים

עד כה למדנו אודות היתרים רבים, ובעיקר על היתר עשיית מלאכה בדבר האבד, ולצורך המועד. כעת, בסימן זה, נלמד כי היתרים אלה צומצמו.

סעיף א

^אאפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם; אבל בשכר, אסור (א). ^בומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב, אלא שאוכל עמו בשכרו, מותר. הגה: ודבר האבד מותר לעשות אפילו בשכר קצוב (ב) (כל בו).

^אהרא"ש (פרק ב סימן ט) מהא דרב חמא דשרי לאבונגרי וכו' מועד קטן יב ע"א. ^בשם בגמרא ופירוש רש"י (ד"ה שרשויי).

• אבל בשכר אסור – כלומר כשקיים חשש להפסד, או שנדרשת פעולה לצורך המועד, ניתן לבצע, לצורך כך, את המלאכה בעצמו, על פי התנאים שהוצגו בסימנים הקודמים. אבל לא הותר לבקש מבעל מלאכה את ביצועם, כי במועד אין לבעל המלאכה כל צורך במלאכה זו, וגם אין בזה דבר האבד עבורו. ואם יסכים הפועל לעשות מלאכתו ללא תמורה, או תמורת תשלום סמלי כגון ארוחה, הוא רשאי לעשות כן. הגבלה זו צמצמה את מגוון המלאכות האפשריות בחול המועד.
• אפילו בשכר קצוב – לדעת הרמ"א רק ההיתר שניתן לצורך המועד צומצם. אבל פעולות שהותרו לצורך מניעת הפסד, לא צומצם היתרם. וכמו שמותר להעסיק פועל שצריך לעבוד לפרנסתו, בכל סוג מלאכה, אף אם למעסיק אין צורך בפעולתו, כך פעולות שהותרו למניעת הפסד, שהוא ההיתר המרכזי בחול המועד, הותרו לכל אדם, אף אם הוא עצמו אינו מפסיד דבר.

מהמחבר, שלא הביא דין זה, נראה, כי אינו מחלק בין צורך המועד לדבר האבד.

למעשה, גם אשכנזים וגם ספרדים ישתדלו לכתחילה להשתמש בפועל שאינו יהודי. אמנם בשעת הצורך, יכולים כולם לסמוך על הרמ"א[1].

סעיף ב

^גכל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח (ג).

^גשם יג ע"א בעיא ונפשטא.

• כדי שישתכר וירויח – היתר זה רחב מאוד. וכל פועל שאין לו מה לאכול, כלומר שהכנסתו העיקרית אינה מכסה את כלל הוצאותיו[2], רשאי לבצע בחול המועד את כל המלאכות. וישתדל לעשות מלאכות אלה בצנעה[3].

שלא לעשות מלאכה לאחרים בחול המועד (תקמב)

• ההיתר לעשות מלאכה לצורך המועד או בדבר האבד, ניתן לבעליו בלבד (א).
• מותר לאדם אחר לעשות את המלאכה, בתנאי שיעשה אותה בחינם (א).
• אם יש הפסד גדול, ואי אפשר למצוא פועל יהודי, מותר לתת שכר (א) (הערה 1).
• בפעולה הנדרשת לצורך רבים, מותר לעבוד בשכר (הערה 1).
• מי שכנסותיו אינן מכסות את הוצאותיו, רשאי לבצע את כל המלאכות כדי להשתכר (ג).

[1] הסיבה שכתבנו להקל גם לספרדים היא, כי בבית יוסף עצמו הביא שיטה זו, בסוף סימן תקלז. לכן אי אפשר לומר בצורה חד משמעית, שהוא חולק על הרמ"א. ואמנם מצד שני, יש מחברים הסוברים כי גם לבני אשכנז אין להתיר לכתחילה העסקת פועל יהודי בחג. על כן סתמנו, שלכתחילה הותר להעסיק דווקא פועלים אינם יהודים. ובדיעבד, אם אין אפשרות לשכור פועל לא יהודי, אפשר לסמוך על שיטת הרמ"א. ונראה שההיתר שנלמד בסימן תקמד, והוא, צורך רבים, מותר גם אם הפועלים מקבלים שכר.

[2] עיין כף החיים אות ט שמביא מחלוקת בהגדרת פועל ש"אין לו מה יאכל".

[3] כף החיים אות י.